שיר למעלות – סיפורו של יובל

שיר למעלות – סיפורו של יובל

מדור חדש של סיפורים אישיים, והפעם - שיר המעלות האישי של יובל אל היהדות.

 

חיפוש רוחני סביב העולם בליווי מזמור תהלים

נולדתי כבן שלישי ואחרון למשפחתי בכפר סבא. כאשר הייתי בן 16 אמי עברה חיפוש רוחני. יום אחד ראתה את הרבי מליובאוויטש בחדשות בטלוויזיה והחלה לבכות מרוב התרגשות. בסופו של דבר התקרבה לחב"ד.

התנגדתי להתקרב ליהדות בכל תוקף והמשכתי במרץ במסלול חיי. מועד הגיוס התקרב ורציתי להיות בקורס טייס. בגלל בעיית ראיה לא הסתייע הדבר, וכך התחלתי לשרת בחיל הים בצוות של צוללות. במשך ארבע וחצי שנות שירותי הייתי בצוללות 'תנין', 'רהב' ו'גל'. היום אני רואה בכך רמזים למה שעברתי בהמשך - 'תנין' ו'רהב' שמות של עבודה זרה, ואילו 'גל' רימז על 'גל עיני' - הפצת פנימיות התורה...

הצוללת היא יחסית מקום קטן וצפוף עם אנשים רבים, כלי מאוד מתוחכם ומשוכלל, אבל גם מסוכן. יש בה הרבה שגרה שוחקת וגם מתח מתמיד, תחושה של מעמקים ומיצר. צריך לדעת איך להסתדר עם כולם במצב המיוחד הזה. בגלל כך, מפתחים בתוכה חברויות מאוד אמיצות.

בעת שירותי נולד השיר 'שיר למעלות' שהלחין יוסף קרדונר. להקת 'בשבע' החילונית-רוחנית הוציאה עיבוד ללחנו. כאשר שמעתי את השיר מפיהם נדלקתי לגמרי. קניתי את הדיסק ושרתי את 'שיר למעלות' כל הזמן, למרות שלא הייתי קשור כלל לתורה ומצוות. השיר לא התקשר לי לשום דבר דתי. כולם ידעו שאם נוסעים איתי ברכב שומעים את השיר וגם חייבים לשיר אותו בקולי קולות...

 תזכורת לקץ החיים

 בסיום שירותי הלחוץ חיפשתי דבר אחד בלבד: מרחבים. רציתי לטוס כמה שיותר רחוק, להיות כמה שיותר לבד, כמה שיותר חופשי, לצאת מכל המסגרות ולהשתחרר מכל עול. התחלתי לדמיין איך אני נוסע ולא חוזר, חי בעולם הגדול במקומות נידחים, חי חיים פשוטים ויוצא מכל המגבלות של העולם.

באותה תקופה, בה התגוררתי בקיבוץ ליד הים, הרגשתי לפתע מין בליטה בבטני. ידידה שלי בדקה אותי ואמרה כי מדובר במשהו חשוד וצריך לאבחן אותי. הרופאים הפנו אותי לבדיקות והוחלט לעשות לי ביופסיה, ולשם כך היה צורך לפתוח את הבטן.

עברתי ניתוח בבית חולים פרטי. לאחר מכן הרופאים אמרו לי שבאמצע דממתי והם לא הצליחו להוציא את הגידול.

היה עלי להתאושש מהניתוח ולהתכונן לניתוח נוסף. לבסוף הוציאו את הגידול ובבדיקת ביופסיה התברר שמדובר, למזלי הרב, בגידול שפיר.

בכל אופן זה נתן לי איזה זעזוע, מן תזכורת לקיצם של החיים.

הרופא פקד עלי לנוח, לא לצאת מיד לחו"ל, לא להעמיס משקל כבד, אבל לא חיכיתי יותר מדי ותכננתי את טיסתי לאחד השבועות הקרובים. קניתי כרטיס לכיוון אחד בלבד.

לפני שטסתי אמרתי לאמי: "אני טס למזרח ואחזור עם תאילנדית וכמה ילדים קטנים ופסלים קטנים...".

היא הזדעזעה, וביקשה ממני לשאת עמי ספר תהילים קטן. לא רציתי לצערה יותר מדי, והנחתי אותו בתיקי.

 לך לך מהעולם הזה

 טיילתי במזרח עם חברים, אבל בעיקר הייתי לבד. השתתפתי בכל מיני קורסים, יוגות, אשראמים, מדיטציות והילינגים, ובכוונה תחילה נרתעתי מכל מגע עם בתי חב"ד המפוזרים במזרח, שהזכירו לי את דרכה של אמי. טסתי להודו, תאילנד ובורמה. הייתי בתנועה כל הזמן.

ככל שהזמן עבר התחלתי להשיל מעלי יותר מנהגים, יותר בגדים, לך לך מהעולם הזה. הגעתי למצב שהסתובבתי עם מכנסיי שרוואל, ללא נעליים וללא חולצה, התפשטות הגשמיות, שילוב של פריקיות ומיסטיקניות.

בהודו המשכתי לשיר את 'שיר למעלות' בכל הזדמנות, כאשר הייתי עם שיערי הארוך והמתולתל על גג אוטובוס או באיזה כפר נידח. ההודים לא הבינו מה הסיפור שלי. השיר האיר לי במסע, הרגשתי שיש בו סודות ורבדים עמוקים. פעם החלטתי לפתוח את ספר התהילים שהביאה אמי לראות אולי אמצא שם עוד שירים מדליקים כאלה. נפלתי על פרק ק"י עם הפסוקים "א-דני על ימינך מחץ ביום אפו מלכים, ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה, מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש...".

כחסיד של אהבה ושלום הזדעזעתי לגמרי. מה זו האלימות הזאת?! מה פשר הגזענות הזאת?! לא יכולתי לסבול את זה ואמרתי לעצמי: כנראה שלדוד המלך יצא שיר אחד טוב, להיט חד פעמי, אז נלך איתו ונעזוב את השאר... לא אחזור לתהילים בחיים!...

הגעתי לכל מיני מקומות נידחים, הרים וג'ונגלים, והשתתפתי בהרפתקאות שחשפו אותי לסכנת מוות, נחשפתי לבודהיזם, להינדואיזם ולכל מיני שיטות נוספות, נהייתי צמחוני, טבעוני, אחד שלא נוגע בביצים, דגים וחלב, מן רוחניק כזה.

חזרתי לארץ אחרי שנה וארבעה חודשים מותש מבחינה גופנית, ללא חלבונים ועם אמבות בבטן.

מאין יבוא עזרי

כאשר חזרתי לביתי לפתע נוצר קליק עם אמי. התחלתי לספר לה על כל מיני דברים מההינדואיזם והבודהיזם ושאר שיטות רוחניות, ואילו היא דיברה מתוך 'פרקי אבות', 'תניא' וסיפורי צדיקים. לפתע קלטתי שיש לה מה למכור.

התחלתי לחשוב מה לעשות ומה ללמוד. אמרתי לעצמי: אני רוחניק כזה. יתאים לי ללמוד רפואה סינית, וכך נרשמתי לבית ספר לרפואה סינית שנמצא ליד רחוב הירקון בתל אביב.

נסעתי לכרך הגדול, החניתי בחניון והלכתי ברגל לעבר בית הספר. דיברתי עם אחותי בפלאפון כאשר חציתי את הכביש הסואן. היו שישה נתיבים - שלושה נתיבים לכל צד. הסתכלתי שמאלה, והתחלתי לחצות במחשבה שיש רמזור אדום לכל נתיבי הנסיעה, אבל טעיתי ולפתע - - -

הרגשתי מכה חזקה, עפתי באוויר ונחתתי על הראש באמצע הכביש. דם כיסה את עיניי וזלג על הכביש. הייתי בטוח שאני עומד למות. למרות הפציעה מיד זחלתי לעבר אי התנועה. שמתי את ידי על ראשי והתחלתי לשיר:

"שיר למעלות / אשא עיני אל ההרים / מאין יבוא עזרי / עזרי מאת ה' / עושה שמים וארץ...".

לפתע שמעתי חריקת בלמים צורמת. הרמתי את ראשי וראיתי שנכנסה לתוך הצומת באלכסון מכונית טרנזיט ארוכה שחורה משחור של חברה קדישא... הדלת נפתחת כמו שערי שמיים, ואז ראיתי אדם עם זקן וכיפה שחורה רץ לקראתי... הייתי בטוח שבאים לקחת אותי למעלה...

האיש הבחין במבטי הנדהם, הושיט לי את ידו וקרא לעברי "זה בסדר, תירגע, אני גם חובש", ולאחר מכן טיפל בי.

אחר כך הסתבר לי שאופנוע נסע במהירות עצומה בכביש. הוא רצה בתחילה להיכנס ביני ובין האוטובוס שכמעט הגעתי אליו, וכאשר ראה שאינו מצליח בלם ופגע בי והעיף אותי.

אחר כך הגיע אמבולנס ולקח אותי לבית רפואה, כאשר החובש מרגיע אותי שאשאר בחיים. בגלל הפגיעה הקשה במצח היה צורך לעשות לי ניתוח פלסטי. לאחר שהשתקמתי חזרתי לביתי.

שכבתי במיטה ואמי טיפלה בי. אחייני בן השלוש ראה אותי ואמר, "יובל הוא כמו תינוק". הוא חזר על דבריו שוב ושוב וזה הצחיק את אמי.

"איזה מצוות עושים לתינוק?", אמרה, "אה! נוטלים לו ידיים!...".

וכך מדי בוקר הגיעה אמי למיטתי עם נטלה, ונטלה את ידי כשהיא מסבירה לי שיש טומאה בלילה, הרוח הרעה יוצאת מאצבעות הידיים, וצריך לטהרם.

זה התחבר לי לדיבורים ששמעתי ברפואה הסינית ועוד מיסטיקות, וקיבלתי על עצמי ליטול ידיים בבוקר לאחר שאחלים.

 צבע ואור

 התקרבו ימי הפסח ואמי ביקשה ממני לצבוע את הדירה לכבוד החג.

תוך כדי מלאכתי אמרה: "יש לי דיסק מעניין להשמיע לך".

היא הניחה דיסק של קורס 'תורת הנפש' מאת הרב יצחק גינזבורג.

פתאום שמתי לב שיש פה משהו רציני. הנה אני שומע על נושאים רוחניים כמו ששמעתי בהודו והרבה יותר מזה. תיאוריות מתקדמות בהרבה והכל משולב בפסוקים מהתורה.

ראיתי איך שהנפש מורכבת מכל מיני כוחות ויש לה מבנה מדויק. נוכחתי שיש חלוקה מופלאה של נפש האדם לספירות, יצר טוב מול יצר רע, נפש אלוקית מול נפש בהמית, וזה בא לביטוי בכל ספירה באופן אחר. שמעתי בשקיקה איך המוח משפיע על הלב ואיך כל הכוחות משתלבים זה בזה. שמעתי על אמונה, תענוג ורצון המשפיעים על הנפש ואיך הכל מגובה בגימטריות. נפעמתי מכל מלאכת המחשבת המופלאה הזאת.

דיבר אלי איך שכל מבנה הנפש מרומז בתורה, איך אברהם הוא חסד ויצחק גבורה ואיך יש ביניהם יחסי גומלין והתכללות, ואיך כל זה מופיע בשבעת ימי בראשית. הדהים אותי איך שהכל נובע מהתורה הקדושה. התחלתי לקלוט את הפלא.

כל זה עשה לי 'וואו' ועורר אצלי גירוי חזק להיכנס פנימה.

מצד אחד דברי הרב מאוד עניינו אותי ומאידך מאוד הבהילו אותי. נכנסתי לתקופה שהייתי שומע אותו ומפסיק, שומע ומפסיק.

בהדרגה נכנסתי יותר ויותר לעניינים. שמעתי שיעורים, ואפילו קראתי תהילים. אמי דאגה להביא חב"דניק שיראה לי איך להניח תפילין, והכל התנהל לאט לאט, עקב בצד אגודל.                                                                                                      

רפואה סינית וג'אז

 המשכתי ללמוד רפואה סינית ולהתעניין ברוחניות מזרחית. פעם הלכתי לשיעור של גורו רוחני בתל אביב, שהיו בו למעלה ממאה איש. שאלתי את הגורו איזו שאלה. בחורה בשם בת שבע שמעה וראתה אותי. לילה לפני כן התפללה לבורא העולם שתמצא בן זוג לחיים. כעת קיבלה פלאש-בק וראתה את שנינו ניצבים תחת החופה...

ביציאה מהשיעור דברתי עם מישהו שהכרתי, שהיה ידיד של בת שבע והגיע איתה לשיעור. דברתי איתו על כך שאני לומד רפואה סינית ואוהב ג'אז. היא התערבה בשיחתנו ואמרה:

"גם אני לומדת רפואה סינית, והמוזיקה שאני הכי אוהבת היא ג'אז...".

התחלנו לדבר ונהיינו חברים. עברנו להתגורר ביחד בהוד השרון. באופן טבעי הייתי פחות אצל הורי.

פעם בת שבע נסעה לאמה בצרפת. התקשרתי לאמי וביקשתי לבוא אליה לשבת.

"אשמח שתבוא", אמרה, "אבל הבעיה שאני נוסעת השבת לצפת".

"מה יש לך בצפת?!", התפלאתי.

"יש הילולה של האר"י הקדוש", סיפרה.

"אה, שמעתי עליו", עניתי.

זה נשמע לי מסתורי ומסקרן והחלטתי להצטרף אליה.

וכך, מעולם של חול נסעתי לעולם שכולו קודש.

החלטתי לשים כיפה לבנה סרוגה על הראש כדי לכבד את אמי. הגענו למלון ואחר כך הלכנו לציון של האריז"ל.

"בואי לא נתכנן תוכניות", ביקשתי, "נעשה כמו שעשיתי בהודו, נלך לאיפה שבא לנו, נהיה פתוחים". אמי הסכימה.

צעדנו וראינו קבוצת מטיילים. שמענו מהם שזה בית הכנסת של האריז"ל. פגשנו את הגבאי, וכך דבר אחד הוביל לדבר נוסף. ממש הרגשנו השגחה על כל צעד ושעל.

קצת לפני שבת, זקן אחד קרא לי להיכנס למקווה וטבלתי ממש בדקה האחרונה לפני שבת. זו היתה הפעם הראשונה שטבלתי במקווה.

בליל שבת נכנסתי לבית כנסת חב"ד עם שיער ארוך ומכנסי שרוואל. קידם אותי חסיד ואמר: "קוראים לי אברהם. רוצה ללמוד 'תניא'?".

ישבתי איתו כעשרים דקות עד קבלת שבת ולמדנו דברים מאוד מעניינים.

ב'לכה דודי' החלו לרקוד ולהקיף את הבימה, בית כנסת עם מאות חסידים, שמח עד הגג.

למחרת היו לי שיחות עם חברותיה של אמי. אחת מהם נתנה לי טלפונים של שני רבנים מדריכים רוחניים שיוכלו לעזור לי בכל מיני לבטים שאני נתקל בהם.

 להיקרע מלבטים

 בתחילת השבוע הגעתי ללימודי הרפואה הסינית בתל אביב. החברים שאלו:

"מה יש לך על הראש?".

"כיפה".

"מה פתאום?!", תמהו, "מאיפה זה הגיע?!".

"ביום ששי שמתי כיפה כדי לכבד את אמי והיא לא יורדת לי מהראש...".

עדיין לא החלטתי לחזור בתשובה, אבל היה לי ברור בנפש שאני לא מוריד את הכיפה.

בת שבע חזרה מביקורה בצרפת אצל אמה, הצביעה על הכיפה ושאלה:

"מה זה?!".

סיפרתי לה על השבת האחרונה עם אמי בצפת, ואיך שמתי כיפה וכל מה שקרה לי, והסברתי שאיני רוצה להורידה.

"בשבת הבאה אני רוצה לשמור שבת. את רוצה לשמור איתי?", שאלתי.

"בסדר", ענתה.

"יש לך פלטה?".

"כן".

התחלתי להיקרע מלבטים מה לעשות כעת. הבנתי שאני מתקדם במצוות ומאידך איך אוכל לחיות ביחד עם חברה?! היה לי ברור שזה לא שייך.

התקשרתי למדריכים הרוחניים שהמליצו לי עליהם. הם לא היו חב"דניקים.

אחד מהם אמר: "אתה חב"דניק, נכון?".

"לא, אני קצת מתעניין, קצת מתקרב", אמרתי.

"אתה לא יודע את זה עדיין", חייך אלי, "אבל אתה חב"דניק...".

בסופה של השיחה ייעץ לי להיפגש עם המדריך השני.

נפגשתי עמו וגם הוא אמר לי: "אתה יכול ללכת לפה ולשם, בסוף תגיע לחב"ד כי יש לך נשמה של חב"דניק".

באותו זמן אמי הציעה לי להצטרף אליה לשיעור של הרב גינזבורג בכפר חב"ד.

הרב דיבר על תפילת חנה. הוא ציטט כמה פסוקים מספר 'שמואל' והראה איך הכל קשור ומגובה בגימטריות, עשה אין סוף הקשרים בין הפסוקים, מלאכת מחשבת מדהימה.

כמובן שהיו הרבה דברים שלא הבנתי, אבל בגלל שמיעת שיעוריו הקודמים הבנתי לא מעט. ישבתי מוקסם. בסיום השיעור אמרתי לאמי:

"הרגשתי ששפכו עלי דלי מים, והם שטפו לי את הגוף וגם את תוך הגוף".

ראיתי יהודי קדוש ומרומם. הבנתי שיש כאן משהו בכלל לא פשוט.

המשכתי להתלבט: האם לעזוב את בת שבע או להחליט שאנחנו חוזרים ביחד בתשובה ומתחתנים?

הייתי מאוד מבולבל.

 פרק מיוחד בתנ"ך

 הציעו לי ללכת לרב בן ציון המגיד, יהודי ירא שמיים, שהיה ידוע כבעל רוח הקודש וקיבל אנשים בתל אביב.

נכנסתי אליו בתורי. הוא ידע עלי דברים שרק אני יכול לדעת. פרסתי לפניו את כל הבעיה שאני עומד בפניה. כשעמדתי לצאת הוא אמר לי:

"תדע שיש לך פרק מיוחד בתנ"ך שהוא שלך!".

"איזה פרק?", התעניינתי.

"פרק קכ"א בתהילים".

יצאתי החוצה ופתחתי ספר 'תהילים' לבדוק באיזה פרק מדובר.

זה היה 'שיר למעלות'...

באותו זמן אמי ראתה שאני מתחזק וקנתה לי חת"ת - סידור עם חומש, 'תהילים' ו'תניא'. זה היה מונח בקופסא מהודרת ועשוי מעור ושמי היה מוטבע עליו. ספר עב כרס עם אלפי דפים דקים. התפעלתי, אבל ראיתי שיש דף אחד למעלה שחורג ויוצא החוצה.

"תחליפי את החת"ת", אמרתי לאמי, "אם כבר קנית משהו כל כך מהודר, שיהיה כמו שצריך!".

פתחתי את הספר באותו עמוד ומה אני רואה: מזמור קכ"א בתהילים - "שיר למעלות"...

כמעט התעלפתי והחלטתי להשאיר אצלי את החת"ת.

יום אחד חשתי שהגיעה נקודת ההכרעה. אמרתי לבת שבע:

"או שאת הולכת איתי בתשובה או שאנחנו נפרדים".

היא החליטה ללכת עם הקדוש ברוך הוא ואיתי.

אמרתי לה: "עכשיו אני לוקח תיק והולך לגור אצל אמי. אסור לנו לגור ביחד ואנחנו צריכים לשמור על איסור נגיעה עד החתונה. נוכל לדבר בטלפון ולהיפגש רק באופן הזה".

היא אמרה שאם אנחנו רוצים להתחזק, לא נוכל להישאר באותו מקום במרכז. צריך לעשות שינוי ולפתוח דף חדש. החלטנו לעבור לצפת.

ביום הולדתי הזמנתי את כל חבריי ובני משפחתי. בעיצומה של המסיבה אמרתי:

"יש לי משהו חשוב להודיע לכם: אני ובת שבע מתחתנים!".

 חוט השני

 ארגנו בזריזות חתונה מפוארת ויפהפיה בנר ראשון של חנוכה.

עשינו חתונה עם כשרות מהודרת למרות שכולם היו חילונים, חוץ מכמה חב"דניקים מקומיים שרקדו עם דגלי משיח. הישיבה היתה מעורבת, אבל היו מחיצות לריקודים  נפרדים.

הרב גינזבורג הגיע לחתונה וערך התוועדות לפני החופה. לבשתי חולצה של הרבי וניגנו 'ארבע בבות' כמנהג חב"ד. אחרי החופה עמדתי עם זיפים עטוף בציצית והתחלתי לדרוש בפני המשפחה והחברים הנדהמים על חנוכה, על המתייוונים, עולם החול מול עולם הקודש, על השמן שמאיר...

החברים לא הבינו מה קורה לי: "אתמול היית חילוני לגמרי, ופתאום אתה עושה הפרדה בריקודים, מגיע לחופתך רב חרדי, ואתה אפילו דורש...".

עברנו לצפת לשיכון חב"ד. הלכתי לכולל ואשתי ל'מכון אלטע'. זה היה שינוי מטורף.

אחרי שנה עברנו לכפר סבא וכעבור זמן קיבלתי טלפון מהרב דרור שאול, שליח חב"ד בדרמסלה בהודו, ששמע שאנחנו חבר'ה לעניין וביקש לגייס אותנו להיות שליחים שם לכמה חודשים. הוא הצליח להשפיע עלינו. תוך זמן קצר ארזנו הכל, מצאנו שוכרים במקומנו וטסנו להודו לחצי שנה. הגעתי למקום, שבו עשיתי את כל הקורסים בעולם חוץ מיהדות, כדי להעביר קורסים ביהדות...

גולת הכותרת היה הקורס 'תורת הנפש' שהחזיר אותי בתשובה.

במשך חמש שנים לא היו לנו ילדים וציפינו להם מאוד. ואז, ברוך השם, אשתי נפקדה בתאומים. זמן קצר לפני הלידה אבחנו אצלה רעלת היריון והוחלט על ניתוח קיסרי.

אמי היתה עמי בחדר המתנה ואמרה לי שרבי יוסף יצחק (הריי"צ) אומר שיש 70 פרקים בתהילים שכדאי לקרוא אותם למען לידה קלה.

התחלתי לקרוא את כל הפרקים הללו. כאשר הגעתי לפרק קכ"א, "שיר למעלות", היתה לי תחושה מיוחדת. אחרי שלושה פסוקים נפתחת הדלת של חדר יולדות. יצאה אחות ותינוק בידיה ושאלה:

"מי זה יובל?". "אני", עניתי.

היא הראתה לי את בתי הבכורה. לאחר מכן יצאה אחותה התאומה.

חשתי כי "שיר למעלות" עובר כחוט השני לאורך חיי וקושר אותם בקשר נפלא ונצחי.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION