אורות ורזים

אבות החסידות יוצרים פסיפס של אורות ורזים - מאמר חגיגי לי"ט בכסלו

 

הרבה אפשר לדבר על דמותו של רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, המכונה אדמו"ר הזקן. הרבה מאד אפשר לדבר על תורתו הרחבה והעמוקה – מספר התניא התמציתי, דרך השולחן-ערוך הגאוני, ועד מאמרי חסידות ארוכים השוזרים את כל התורה.

אבל בואו נדבר על השם: שניאור. זהו שם מאוחר יחסית, לא שם תנכ"י וגם לא מתקופת המשנה והתלמוד. והנה בספרות הפוסקים מופיע הסיפור הבא: לזוג אחד נולד בן בשעה טובה, האב רצה לקרוא לילד 'מאיר' על שם אביו, והאם רצתה לקרוא לו 'אורי' כשם אביה. הפשרה היתה 'שניאור' – כלומר שני אור, פעמיים אור. שמו של אדם מלמד על המהות שלו, ובמיוחד שמותיהם של אישים גדולים ומשפיעים. אם כך, רבי שניאור שלנו קשור לשני-אורות, אור כפול. מה הכוונה?

המושג אור מתקשר להרבה דברים טובים. בהקשר לרבי שניאור, מתבקש להצביע על האור של התורה, כמו בפסוק "כי נר מצוה ותורה אור". אם כן, שני האורות הם שני רבדים-פנים של התורה: הנגלה והנסתר, החיצוני והפנימי. הרובד הגלוי הוא הגוף-הבשר, של התורה, משהו ממשי ומוגדר, כמו הסעיפים בספר השולחן-ערוך, עולם ההלכה הרציני. הרובד הנסתר הוא הנשמה של התורה, רוח חיים פועמת שקשה יותר לתפוס ולהגדיר. לפעמים נדמה שאפשר להתעלם מהאור הפנימי, אבל בלעדיה חשים לבסוף יובש וצימאון... והנה רבי שניאור עומד בבת-אחת בשני הרבדים של התורה: מחד הוא נמנה בשורה הראשונה של פוסקי ההלכה, ומאידך הוא שולט ברזי התורה וסודותיה – חכמת הקבלה ותורת החסידות (שהוא-עצמו הפך אותה לתורה של ממש). יותר מזה: הוא ממחיש את החיבור של שני האורות, ממש כמו גוף ונשמה – שני האורות הופכים לשם אחד, 'שניאור'.

רגע, יש עוד שם: זלמן. זהו שם באידיש, שפת דיבור יהודית-ייחודית ועסיסית, כמו צמדי שמות רבים שהראשון בהם הוא בעברית תקנית והשני באידיש. עצם השימוש בשפה המדוברת ממחיש שהאורות הגבוהים של התורה אינם מרחפים מלמעלה, אלא מהווים עבורנו "תורת חיים", נוכחים ומשפיעים בכל צעד. רמז נוסף הוא שאם נשחק מעט באותיות השם זלמן נקבל לזמן, כמו בברכה "שהחיינו... לזמן הזה". רבי שניאור זלמן הוא זה שאמר "צריך לחיות עם הזמן" – כלומר לא להסתפק באור התורה העל-זמני, אלא לפגוש את התורה המיוחדת שמופיעה בזמן הזה (כמו פרשת השבוע ש'צובעת' כל שבוע באור מיוחד). בהמשך לזה, נראה שאור התורה של רבי שניאור זלמן מתחדש מזמן לזמן, ובכל דור ודור ניתן לחוש מחדש את הרלוונטיות שלו, גם בזמן הזה ממש.

רבי שניאור זלמן לא נולד בחלל ריק. הוא הביא לשיא את תנועת החסידות שייסד רבי ישראל בעל-שם-טוב. ידוע גם שרבי שניאור זלמן ראה את מאסרו בכלא הרוסי כסימן לקטרוג על תורת החסידות כולה, ואילו שחרורו בתאריך י"ט בכסלו מסמן את גאולת החסידות ופריצתה החוצה ביתר שאת (ולכן מציינים את התאריך הזה עד היום).

והנה רבי ישראל בעל-שם-טוב הוא דמות מלאה אור, כמו הבזק אדיר שמאיר את הגלות החשוכה ומבשר את תחילתו של עידן חדש, אור נוסך חיות ועידוד, אמונה ובטחון, שמחה ואהבה. זהו "אור ישראל" (כלשון הנביא). הבעל-שם-טוב עצמו, כך מסופר, אהב מאד אור, ובכל מקום בואו ציווה להוסיף נרות, להרבות אור.

אם כך, לפנינו שתי דמויות-אור: הבעל-שם-טוב ורבי שניאור זלמן. ואם אמרנו שרבי שניאור קשור במיוחד לאור התורה, מתבקש לומר שהאור של הבעל-שם-טוב הוא אור האמונה. לכן מתאים שהאור הראשון הוא אחד ויחיד, כמו הכרזת האמונה "שמע ישראל... ה' אחד", ואילו האור של התורה מתפרט לשני אורות.

במבט נוסף, שתי הדמויות שלנו מזכירות מאד שניים מאבותינו, אברהם אבינו ויעקב אבינו. "אחד היה אברהם", הוא מביא לעולם את אור האמונה (הדוחה ממילא את החושך, "באנו חושך לגרש"). איש פלא המגיח לפתע מתוך החשכה, מאיר ומעיר את העולם מתרדמתו, יוצא מכבשן האש וצועד בעוז אל הארץ המובטחת. הוא מלמד שדרך ה' היא צדקה ומשפט, גומל חסדים ומלא אהבה. האם לא ברור שהבעל-שם-טוב הוא מהדורה מחודשת של אברהם?!

יעקב אבינו הוא איש אחר, עסוק בבניין המשפחה ומתמודד עם קשיים, נרדף ומתפלל... חכמינו רואים ביעקב את "עמוד התורה", כיון שבו הגיעה שלשלת האבות לשלמות, במזיגה הרמונית נכונה של כל המדות, כסולם המחבר שמים וארץ. כך הוא רבי שניאור זלמן, עמוד התורה בדורו, היוצק את תורת הנגלה ותורת הנסתר לבית ממשי שישרוד את התלאות. מעניין שלאחר שיצא רבי שניאור זלמן מהמאסר, הוא שלח מכתב גלוי לאלפי החסידים, שאותו בחר לפתוח במלים "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת..." – אלו דברי יעקב אבינו! אגב, רבי שניאור זלמן היה מכנה את הבעל-שם-טוב בשם "הסבא", בהיותו הרב של רבו, הסבא הרוחני – ממש כמו היחס בין יעקב לאברהם.

ודאי שמתם לב שדלגנו על מישהו באמצע. אם יש סבא ויש נכד, יש גם אבא – הוא יצחק אבינו, והוא הוא רבי דב-בער, המגיד הגדול ממזריטש, תלמידו-ממשיכו של הבעל-שם-טוב ורבו הנערץ של רבי שניאור זלמן. בהרבה מובנים, יצחק נראה ההיפך מאברהם. אברהם מאיר לכולם, מהלך בכל מקום ומביא את אור האמונה והאהבה, וכולם מכירים בו כ"נשיא אלקים". ואילו יצחק מכונס בעצמו, "עולה תמימה", איש היראה המתבודד בשדה, מרוכז בקשר עם אלוקיו. נראה שהוא לא עושה הרבה, ובעיקר הוא חופר בארות – מעמיק למצוא נקודה פנימית נסתרת. כך הוא היחס בין הבעל-שם-טוב לתלמידו המגיד. הבעל-שם-טוב מסתובב בעולם והמגיד ספון בביתו. הבעל-שם-טוב מראה פנים שוחקות לכל יהודי פשוט, ומלמד אמונה ואהבה, והמגיד מרוכז עם חבורת תלמידיו המובחרים. המגיד חופר בארות: בתורתו יש העמקה והפשטה מיוחדת, למצוא את ה'אין' האלוקי הנסתר מאחורי ה'יש'. כך השלמנו את "שלושת אבות החסידות" המקבילים לשלשה האבות.

ומה בנוגע לאור? איזה אור יש ליצחק אבינו ולמגיד ממזריטש. יחסית לסבא ולנכד, האור אצלם נסתר מאד, אולי אפילו חשוך... אבל זהו אור גנוז, סוד מיוחד. כך אמר הבעל-שם-טוב: "אור בגימטריא רז, ומי שיודע את הרז של הדבר הוא יכול להאיר אותו" – האור והרז הם כאחים תאומים, אבל כל מושג מדגיש עניין מיוחד. נראה שכאן מגלה הבעל-שם-טוב עצמו את הרז-הסוד של תלמידו החביב: אולי אינכם רואים את האור של רבי דב-בער, אבל הוא איש הרז, הוא חופר את הבארות העמוקים ביותר, חושף את הרזים המופלאים שעין לא ראתה. זהו גם סודו של יצחק אבינו, המעמיק לראות רזים וסודות.

אם כך, זהן התהליך המשולש. הסבא מאיר אור גדול, אור של אמונה, להבה גדולה המאירה ומחממת את העולם. אחריו בא הדור השני, מתכנס במקומו ומעמיק לחפור, לגלות סודות ורזים הנחבאים מתחת לפני הקרקע. בינתיים, מביט הסבא בבנו בחיוך, רואה את האור הגנוז במעשיו. ולבסוף מגיע הנכד, דולה מתורת האבא ומקבל דרכו של האור הגדול של הסבא, עד שהאור הופך אצלו לשני אורות, שני אור, אור התורה היציב שמכיל בתוכו את האורות והסודות של הדורות הקודמים.

מסורת חסידית אומרת שאחרי שלשת אבות החסידות, צריך לבוא שוב "סדר חדש". הוי אומר, מהדורה מחודשת של המבנה המשולש – אברהם, יצחק ויעקב; רבי ישראל, רבי דב-בער ורבי שניאור-זלמן. אבל כיון שזמננו קצר, הגאולה כבר בפתח, אפשר לוותר על תהליך של שלשה דורות, ולגלות ביחד את הנוסחה המושלמת שמחברת את השלשה לאחד. הזמן המומלץ לזה הוא י"ט בכסלו, יום פטירתו של הרב המגיד (יום ההילולא), ויום הגאולה של רבי שניאור זלמן. לחיים!

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION