משירת הים לתורת הנפש

סיפורו האישי של הרב נעם שפירא, מנהל בית הספר לתורת הנפש

 

 כאשר הייתי בכיתה ט' ב'ישיבה לצעירים' ב'מרכז הרב' הגיע הרב יצחק גינזבורג להתוועד עם הבחורים ביוזמת ישראל אריאל. ההתוועדות ארכה כחמש שעות. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. לא הורגלנו להתוועד עם ניגונים חסידיים עד השעות הקטנות של הלילה ועם עומק כזה עצום.

סיפרתי זאת לסבי, שלמד בישיבת 'תומכי תמימים' בניו יורק אצל הרבי הריי"צ, והוא אמר: "נו, זה כמו שהיה אצלנו. אנחנו זכינו להתוועד עם הרבי במשך ארבע שעות".

באמצע כיתה י"א לא היתה לי חיות מהלימודים בישיבה התיכונית. הלכתי ללמוד בישיבת 'עוד יוסף חי' בשכם, שהייתה בראשות הרב יצחק. באותם ימים הקשר בין החסידות לבין תלמידי הרב קוק היה מאוד לא מובן מאליו. זה היה חידוש גמור שהובל על ידי אנשי ישיבת קבר יוסף.

מחד זה מאוד הלהיב ומשך אותי, ומאידך לא הייתה לי שום הכנה לכך. לא היה לי פשוט להתחבר למושגים ולהבין מה הרב רוצה. היה לי קשה ללכת נגד החינוך שקיבלתי להיזהר מכל שפת הקבלה והחסידות, ובכלל חסידות חב"ד לא הייתה חלק מסביבתי הטבעית.

לאחר שנתיים, הגעתי שוב, והפעם עם קבוצה גדולה של עשרים תלמידים, רובם מה'ישיבה לצעירים' כמו בועז אלברט, איתמר פוזן ועוד.

היה מהלך של התחדשות בישיבת 'עוד יוסף חי' שהוביל הרב יהושע שפירא, המנהל  החינוכי. הרב יצחק היה ראש הישיבה. הוא הגיע לישיבה יומיים שלמים בשבוע, ולימד באריכות את 'פרק בעבודת השם' מ-11 בבוקר עד לתפילת מנחה שהיתה אמורה להיערך באחת בצהרים, אבל בפועל התאחרה מאוד. היינו צעירים ורוב החבר'ה לא קלטו הרבה, אבל זה היה חימום מצוין להיכנס לעניינים. הלימוד האינטנסיבי של 'פרק בעבודת ה'' מאוד תפס אותי והכניס בי חיות רבה. ממש חולל אצלי הזזה בנפש.

המגורים של בחורי הישיבה היו ביצהר ונסענו מוקדם בבוקר להתפלל בקבר יוסף ובעשר בלילה חזרנו ליצהר כי היינו חייבים להתפנות מהמקום.

בקיץ ניסו לחזק את קבוצת הצעירים והרב למד רק איתנו. האברכים עזבו בשש בערב והרב נשאר ונתן לנו הבחורים שיעור "קצר" של שעה וחצי ב'ליקוטי תורה', חוויה מיוחדת במינה עם עומק ואיכות מיוחדים. היינו 3-4 חבר'ה בלבד, וזכינו לטיפול כמעט אישי. זו היתה מתנה מאוד יקרה שהשפיעה על אישיותי. הרב ממש לימד את הספר. חשוב מכך, הוא לימד גם איך ללמוד. זכיתי לקניינים מיוחדים מאוד באותה תקופה.

כאשר למדתי בשיעור א' בישיבת קבר יוסף, בפורים התבסמתי כהוגן, וכל התובנות של 'פרק בעבודת השם' יצאו עם היין. הגעתי לבכי נוראי. ישראל אריאל אמר לי: "סע אל הרב!".

וכך נפגשתי עם הרב ביחידות במשך למעלה משעה. הרב שאל היכן גדלתי וסיפרתי לו שגדלתי על שפת הכנרת במושב הזורעים. הרב אמר: "התקופה היפה בחיי היתה כאשר ישבתי בטבריה על שפת הכנרת". הרב סיפר שהיה שם לפני מלחמת ששת הימים, הרבה לפני שטבריה הפכה למקום תיירותי. הכל היה טהור ונקי באותם ימים. הוא סיפר שנהג לטבול בכנרת בכל בוקר.

כל שיעור יצירה מחודשת

בשבוע הראשון למדתי בישיבה עם הרב עודד כי טוב שהגיע מירושלים, וכך נוצר הקשר עם חמי לעתיד. באותה שנה בשבועות התארסתי עם אשתי, רוחמה כי טוב אז, ובסוף השנה התחתנו. אחרי החתונה התגוררנו ביצהר בקרוון ואחר כך קנינו בית. נולדו לנו שני בנים ואת הברית של בננו השני עשינו בקבר יוסף. לאחר מכן נאלצנו לעזוב לירושלים, שם הלכתי ללמוד בישיבה של הרב שג"ר 'שיח' שנפתחה בשכונת בית וגן. החברותא שלי היה תלמיד של הרב יצחק - שוקי הס.

הייתי צריך לעמוד מול אנשים עם סוג חשיבה שונה. דווקא הלימוד שם גרם לי להתעצם עם הכיוון של הרב. בתפלת שחרית ובלילה הייתי מדריך בישיבת 'מקור חיים' של הרב שטיינזלץ שהיתה אז בשכונת מקור חיים בירושלים ובשעות היום למדתי בכולל.

הרב שג"ר מאוד העריך את הרב יצחק. הוא אמר שבעיניו הרב הוא בסדר גודל של רבי צדוק מלובלין וה'שפת אמת'. חמי הרב עודד סיפר כי הספר 'סוד ה' ליראיו' לא זז משולחנו של הרב שג"ר. פעם הזכיר ב'שבע ברכות' את המושגים "הכנעה-הבדלה-המתקה". כאשר שאלו מנין המושגים הללו הוא ענה: "מה זאת אומרת?! מהרב גינזבורג!".

הוא סיפר סיפור, שהרבי מאיזביצ'ה אמר ווארט שעורר קושיה בנגלה לתלמיד חכם. רבי צדוק שהיה תלמידו של הרבי מאיזביצ'ה יישב הכל בעזרת פלפול עצום, דבר דבור על אופניו. אותו תלמיד חכם אמר לו: "אם כך, למה הוא הרבי ואתה התלמיד?!". ענה לו רבי צדוק: "אם הרבי לא היה אומר מה שאמר בגלל חכמתו, צדקותו וחריפותו, והיה תוקע את היתד, לא הייתי יכול להגיע לכך".

כך הרב שג"ר תאר את היחס בין הרבי מליובאוויטש לבין הרב יצחק. כאשר הוא רואה את חכמתו העצומה של הרב יצחק על דברי הרבי, הוא נזכר בסיפור הזה.

פרט לנקודות הצדקות של הרב שג"ר הזכורות לטוב, היו שתי נקודות שכליות שקיבלתי ממנו: לימוד נגלה בראש ישר ובפנימיות – התבוננות אנושית עמוקה ומפוכחת על המציאות. יש דבר אחד דומה בינו לרב יצחק (יבדל"א) – כל שיעור היה אצלו יצירה מחודשת. כל לימוד היה חייב להיות חידוש. כמו הרב יצחק הוא לא נתן שיעור אחד פעמיים. בגלל שהיינו תלמידים של הרב יצחק, הוא התייחס לדברי הרב מדי פעם באופן מפורש.

לכתוב עם הרב

לקראת סוף שנת תשנ"ז הרב יצחק התוועד עם כמה תלמידים בכותל הקטן והחליט יחד עמם להקים ישיבה בירושלים. הוא דיבר על שנת הח"ן (בסופה של אותה שנה יצא  גם הדיסק 'ניגוני ח"ן'). שוקי ואני שגרנו בירושלים התחלנו את הישיבה בבית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי יחד עם יוסי פלאי מיצהר. משם עברנו לבית כנסת במוסררה. בתקופה מסוימת איתיאל גלעדי הצטרף אלינו. במהלך השנה הוא עבר לישיבה שהרב הקים בתל אביב, שם התחתן עם מילכה, אחות אשתי.

בחתונה ישבתי ליד הרב ושוחחתי איתו שיחה ארוכה שפתחה פתח לפעילות נוספת. התחלתי לנסוע אליו יום בשבוע כדי לכתוב עבורו. הרב לא כתב במחשב בעצמו. עבדתי על עלון 'תורת חיים' שיצא באותה תקופה, וזה התפתח ליומיים בשבוע. בימים האחרים הגיעו ישראל אריאל ואיתיאל לעבוד עם הרב. הישיבה בירושלים פסקה לפעול. אחרי פסח הציעו לנו לעבור לבית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל' ביריחו, כאשר הקבוצה שפעלה בו ביוזמת חנן פורת הפסיקה את פעילותה. הגיעו לשם עוד חבר'ה מיצהר. שלושה ימים בשבוע נסעתי לישיבה ביריחו.

הספרים הצבעוניים

הפכתי למנהל ההוצאה לאור של 'גל עיני'. הוטלה עלי האחריות של עורך ראשי, מנהל צוות העורכים ומפיק, כאשר זאב כהן עסק בצד הטכני של עיצוב הספרים. עוד לפני הפעילות שלנו, לקראת אלול תשנ"ז, יצא הספר 'ברית הנישואין', שהיה לראשונה בעטיפה צבעונית, ובהמשך יצא הספר השני – 'אני לדודי ודודי לי'. ואז החלו לצאת בזה אחר זה ספרים נוספים באותו פורמט: 'אמונה ומודעות', 'מודעות טבעית', 'אנכי והילדים', 'אדמה שמים ותהום' ו'כלל גדול בתורה'.

באותה תקופה התחלתי לעבוד על הספר 'הנפש'. הבסיס היה חוברת 'מבנה הנפש' וכן הערות ורמזים שהרב הוסיף. הספר נועד להיות שער שדרכו אנשים יוכלו להיכנס למושגי החסידות. לדעתי, היה צורך לתת נפח לכל זה, לתת לכל פיסקה הרחבה של שני עמודים.

כתבתי שאלות שעלו לי וישבתי עם הרב שהרחיב בשני מפגשים שארכו כמה שעות. זו היתה תקופה מאוד פוריה. הספר נבנה לפי הספירות החל מה'כתר' ומטה עד ל'מלכות'.

כאשר הגעתי לספירת ה'בינה' עברתי לגור בגוש קטיף, שם הציעו לי הוראה בישיבת 'תורת חיים' של הרב שמואל טל בנווה דקלים וקיבלתי אותה. היה לי טוב ומפרה לצאת ללמד במקביל לכתיבה. בישיבה של הרב טל לא היתה שום הסתייגות מהרב יצחק, רק הערכה גדולה.

בשלב מסוים התחלתי ללמד בישיבה את ספר 'הנפש' שנרקם באיטיות. המגע עם התלמידים הפרה אותי בכתיבה. יש למשל בספר כמה עמודים על כח המדמה שנולדו מתוך שאלותיהם. התלמידים שאלו היכן מקומו של כח המדמה. הפניתי זאת לרב והוא מיקם אותו בחיצוניות ה'בינה', וליתר דיוק חיצוניות 'תבונה', המידות של ה'בינה'. 

בגלל שנכנסתי להוראה עסקתי פחות בכתיבת הספר והוא נתקע אצלי במשך כמה שנים. יום אחד הרב ביקש שאעביר את הקובץ לאיתיאל והוא הוסיף שלושה פרקים – 'תפארת', 'נצח' ו'הוד' ועשה עריכה על מה שכבר כתבתי. ביקשתי שיחזירו לי מה שנעשה כדי לערוך את הספר שוב ולדאוג שכל הפרקים יהיו בסגנון אחיד. ביקשתי לגמור את שני הפרקים שנותרו: 'יסוד' ו'מלכות', והפעם נתנו לי דד-ליין – שבוע לכל פרק...

כל השבוע עבדתי על הפרק, וביום חמישי עשיתי 'משמר' עד הבוקר. ביום שישי הייתי צריך לשלוח אותו. לא היה טלפון ואינטרנט בשירת הים, שם התגוררתי. בעלות השחר העברתי את הקובץ לדיסקט. נסעתי לחבר בנווה דקלים. השארתי לו בארון חשמל את הדיסקט. כאשר יקום בבוקר וימצא את הדיסקט יכניס למחשב שלו וישלח בבוקר לאיתיאל...

כך הספר הסתיים מבחינתי. ומאז ארכו עוד שנתיים עד שהספר יצא סוף סוף לאור.

שירת הים

שנה לאחר שהגעתי לנווה דקלים החלה האינתיפאדה השניה. בחשוון אותה שנה היה הפיגוע של האוטובוס בנצרים. כתגובה על הפיגוע הקמנו את הישוב שירת הים שהתבסס על קבוצה של מבנים מצריים ישנים שהיו על החוף מול נווה דקלים. התגוררו שם בני זוג שהובילו את הקמת הישוב. את הבעל הכרתי מילדותי בישוב קשת ברמת הגולן.

יום ששי אחד באתי לבקרו. הוא אמר: "אם לא תעברו לכאן, לא נחזיק מעמד". חזרתי לאשתי ואמרתי שאנחנו חייבים לעבור לשם, וכך עברנו בחודש שבט, לאחר שהוכשרו קרוונים למגורי משפחות.

בט"ו בשבט הרב התוועד בבית הכנסת בנוה דקלים. אחרי ההתוועדות ביקשתי ממנו שיבוא לבקר בביתנו בשירת הים ויקבע מזוזה אחת שנותר לקבוע, שבוע אחרי שעברנו.

זו היתה שעת לילה עם ירח מלא כמובן. הרב ירד מהרכב, לא הביט ימינה ושמאלה ומיד מיהר אל שפת הים. הוא הקשיב להמיית הגלים בחצות ליל. זה היה שבוע של שבת שירה. לאחר שתיקת מה אמר לי: "זו שירת הים!...".

לאחר מכן קבע את המזוזה בביתי.

יהודי לא מגרש יהודי

כאשר נפלה גזירת הגירוש מגוש קטיף התגייסתי למאבק. עברתי לכולל בכפר דרום, ובשלב מסוים החברותא שלי, משה שחור, נהיה רכז דרום מטעם מועצת יש"ע. כעבור  חודש הוא גייס אותי לפעילות. העסק התחמם. יצאתי מהכולל והייתי שותף לכל הפעילויות, כולל המבצע של כפר מימון. תלמידי הרב עסקו בעיקר בעניין של סירוב פקודה. גדי בן זמרה ניהל את מטה 'יהודי לא מגרש יהודי', וככה על הדרך, חוץ ממה שמועצת יש"ע הכתיבה לי, הייתי שותף לפעילות הזאת.

לקחנו את נוער הגוש עם שלטי "יהודי לא מגרש יהודי" כדי לתלות על הבסיס הצבאי שהוקם ברעים שמטרתו היתה הכנה לגירוש. הוא היה חדש וכמעט ריק.

באחד המבצעים נסעו ברכבי שלוש בנותיו של אפרים איובי הי"ד שהשתתפו בפעילות ההתנגדות לגירוש. ניגש אלינו קצין מהבסיס ומחה על פעילותינו. ניצלתי את המצב ואמרתי לו: "איך אתה יכול לומר כך?! אתה יודע מי נמצא פה?! יש כאן שלוש ילדות יתומות מכפר דרום שאביהן נרצח! איך תהיה מסוגל לגרש אותן?! אתה לא יכול להסתתר מאחורי החומות. תסתכל להן בעיניים!...".

זה עשה עליו הרבה רושם.

בתקופה שהגוש היה סגור לכל מי שלא התגורר בו, עסקתי, בין השאר, גם במאמצים להכניס אנשים מבחוץ לתוך הגוש. אני זוכר ששוחחתי עם בני ששהה בקייטנה בצפון, והוא סיפר לי שהם שיחקו משחק "יהודים ושוטרים בריטים", כאשר באותו זמן ממש הייתי בהמתנה ליד מחסום כיסופים כדי להחדיר קבוצה של נערים לגוש. חשבתי: "זה לא משחק, אלא בדיוק מה שקורה כעת...".

פעם הוטל עלי התפקיד להביא את הרב לנווה דקלים להתוועדות בישיבת 'תורת החיים'. הרב התעקש שלא לקבל אישור כניסה מיוחד.

יצאתי לקראתו ונפגשנו במחסום הראשון ליד קיבוץ סעד. היה עלינו לעבור ארבעה מחסומים בדרך לגוש. עברנו שלושה מחסומים כאשר אני אומר לחיילים ש"אני תושב הגוש והם באים איתי".

כאשר הגענו למחסום כיסופים, אמרתי לחייל שרצה לעכב אותנו: "יש כאן רב גדול ואנשים מחכים לו בנווה דקלים כדי לשמוע מפיו שיעור. אתה לא יכול לעצור אותו".

החייל פנה למפקד חטיבה 7 שהיה אחראי על הגיזרה, שיחליט מה לעשות.  הסברתי למח"ט שאני מסיע רב גדול והוא חייב להיכנס.

"מי זה הרב הזה?", שאל המח"ט. "הרב יצחק גינזבורג מכפר חב"ד". "אהה!", הזדעק המח"ט, "זה הרב שמדבר בעד סירוב פקודה. לא אתן לו להיכנס!".

המשכתי להתווכח. אחרי כמה דקות הוא התרצה ואמר: "טוב, הרב ובתו יוכלו להיכנס, אבל לא אלה שמצטרפים אליו". היה מדובר באיתיאל ובנהג. הרב לא הסכים לכך והמח"ט הציע שתלמידי הישיבה יצאו למחסום וישמעו כאן את השיעור. הרב לא הסכים גם לכך ולבסוף המח"ט נכנע וכולנו נכנסנו. הרב נתן שם שיעור מאלף שהופיע אחר כך בספר 'קומי אורי'.

הסיפור של הגירוש מגוש קטיף חידד אצלי את כל השאלות. באתי מבית דתי לאומי עם דעות מוצקות. למרות כל הלימודים רציתי להתגייס ולהיות חייל קרבי. התגייסתי כאשר הייתי נשוי עם שני ילדים. אמרו לי שאפשר להיות חובש קרבי, אבל הקורס יתקיים רק בעוד חצי שנה. נותרה לי אפשרות להיות מש"ק דת ואפשרות רחוקה להיות לוחם. נלחמתי בכל כוחי תוך הפעלת קשרים, עד הגעה לעוזר הרמטכ"ל וכך התקבלתי לשרת כלוחם מרגמות והשתייכתי לחרמ"ש. כעת כל העניין הגיע אצלי לבירור.

צעד טבעי ועצמאי

נאבקנו עד הסוף. ידענו באופן מקיף שיש למדינה תוכניות לפזר אותנו בבתי מלון ברחבי הארץ, אבל לא עשינו שום פעולת הכנה. לא ארזנו שום חפץ לפני הגירוש.

החיילים המפנים לקחו אותי בכח לאוטובוס. פינו אותנו ביום חמישי והסיעו אותנו לבית מלון בבאר שבע. למחרת ביום שישי החלטנו שאנחנו לא רוצים להישאר אפילו יום אחד נוסף במקום שסידרו לנו המגרשים ב"חסדם", והתארגנו לעבור לאולפנה בקדומים. אנשי הישוב קיבלו אותנו, בהתארגנות של "מהיום להיום", בכמויות של בגדים, מזון, סבונים וכל טוב.

ביום ראשון חזרתי לבית בשירת הים כדי לארוז את החפצים. למחרת עבדתי כל היום באריזה ובפירוק הארונות. הכניסו הכל למכולה והעבירו את הריהוט והארגזים במכולות ממוספרות של 'צים' לצריפין. 

אחרי שבועיים כל המשפחות שהיו בשירת הים עברו לאלון שבות. הרב יעקב מדן מראשי ישיבת 'הר עציון' באלון שבות, שהיה קשור אלינו לפני כן, נתן לנו לישון במגורי הבחורים בישיבה, ואמר שאם יהיה צורך הבחורים יעברו לאוהלים.

נשארנו כמה חודשים באלון שבות. הילדים שלנו למדו במוסדות החינוך של בת עין הסמוכה. בחודשים הראשונים באלון שבות הציעו לי ללמד חסידות בישיבת 'ניר' בקרית ארבע, ובמדרשת 'נגוהות' בחברון. לאחר מכן, נתתי גם שיעורי עזר בישיבת 'אורות יהודה' באפרת.

היתה לנו מחשבה שכל החבר'ה של הישוב יעברו ביחד לישוב אחד. עלו כל מיני אפשרויות, לבסוף החליט הרוב שנלך לבקעת הירדן. אנחנו החלטנו שזה לא מתאים לנו ובחרנו להתגורר בבת עין, שם הילדים כבר למדו. היו בישוב תלמידים של הרב שהכרנו. זה היה צעד טבעי ועצמאי שהתאים לנו. בסוף אותה שנה יצא סוף סוף הספר 'הנפש'.

בית הספר לתורת הנפש

הישוב נגוהות נמצא בדרום מערב הר חברון, במקום מאוד מבודד. לילה אחד לקראת חצות חזרתי משם ברכבי. כשהגעתי לעליות של גוש עציון התקשר אלי חיים נתיב מבת עין ואמר: "עלה רעיון חדש. אנחנו מקימים בית ספר לתורת הנפש על פי תורת הרב בבית 'גל עיני' ליד הולילנד בירושלים, ובתור מי שערך את 'הנפש' היינו רוצים שתלמד שם".

עד שהספקתי לקלוט את הרעיון, הוסיף חיים: "ביום ראשון בשבוע הבא זה מתחיל ואתה צריך להיות מוכן!...".

שאלתי שאלות והקשיתי קושיות, אבל בסופו של דבר נדלקתי על הרעיון.

נקודת המוצא היתה, שהפתרון היסודי לכל בעיות הנפש נמצא בכתבי פנימיות התורה, וצריך לפתח ולהוציא זאת לפועל. כל מי שילמד את דברי החסידות של הרב בנושא הנפש כראוי יוכל להיות יועץ. רוב המרצים שלנו לא למדו פסיכולוגיה באקדמיה, אלא רכשו ידע במשך שנים אצל הרב ושמשו אותו. 

איתיאל בנה שלד של מערך שיעורים. היו לי שיעורים מוכנים ודפי מקורות, כך שלמרות ההתראה הקצרה יכולתי להתחיל להעביר קורס מבוא של שישה מפגשים בני שלוש שעות, שמבוסס על 'הנפש' ודברים נוספים מבית מדרשו של הרב.

ההתחלה היתה קשה עבורי. ביום לימדתי בישיבה התיכונית ובערב העברתי שיעורים ב'תורת הנפש' לקבוצה של 10-15 גברים. לקראת פתיחת השנה הראשונה  נרתמתי לבניית מערכת לימודים מסודרת, עזבתי את עבודת החינוך והתמסרתי יותר ל'תורת הנפש'.

באותה שנה נכנסו להוראה הרב איציק שפירא וישראל אריאל, וגם נעמה מנוסי.

בסוף השנה התקיים שיעור שנתי מסכם של הרב, וכך נוסדה מסורת חשובה של שיעורים מיוחדים שהרב נותן ל'תורת הנפש' פעם או פעמיים בשנה.

בערב פסח של השנה השניה נרצח בידי בן עוולה בנו של חיים נתיב, שלמה הי"ד. חיים המשיך ללמד ב'תורת הנפש' לאחר מכן, אבל רצה להפסיק לנהל את העסק. לקראת סוף השנה נכנס לענייני הניהול דן מרנץ, תלמיד של הרב שגם למד אצלנו. הוא בנה את 'תורת הנפש' כגוף עצמאי הנפרד מ'גל עיני'. לאחר מכן, חיים פנה אלי ואמר שאין ברירה ועלי לקחת על עצמי את הניהול בפועל.

די התלבטתי. התייעצתי בעיקר עם אשתי והחלטתי ללכת על זה. עזבתי את כל השאר כדי להתמסר לפעילות.

מקורות מזוקקים

לאט לאט העסק הפך למסודר יותר. העברנו את הלימודים בירושלים לאוניברסיטת הר הצופים באולם המיועד להרצאות חוץ. יש לנו שם שלוש כיתות לימוד. גם בתל אביב עברנו למקום מסודר יותר. 'תורת הנפש' כבר נראתה יותר כמו מכללה. התוכנית נבנתה תוך כדי תנועה והתגבשה במשך הזמן. הוספנו אמצעי עזר, חוברות, מצגות והעסק השתכלל.

במהלך השנה השניה פתחנו קבוצה לגברים. היו לנו כ-130 תלמידים בסך הכל והמספר המשיך לעלות מדי שנה. בשנה הרביעית כבר פתחנו כיתה לדוברי אנגלית, וכן הרחבנו את הפעילות גם לחיפה ולרחובות.

יש אצלנו תלמידים מכל הגילאים, והגיל הממוצע שלהם הוא ארבעים. רוב התלמידים באים מהציבור המכונה "דתי לאומי", אבל יש גם אחוזים ניכרים שבאים מהציבור החרדי (לרוב חב"ד, אבל לא רק), וגם מספר ניכר של כאלה שאינם מוגדרים כדתיים. חלק מהם עוברים מהפכים בחייהם לאורך שנות הלימודים, וכבר ראינו למשל תלמידה שהגיעה לשיעור הראשון לבושה בגופיה, ובמשך השנים חזרה בתשובה לגמרי, ואף עברה לכיסוי ראש מלא!

היחס בין גברים לנשים הוא בערך (גבר) אחד לארבע (נשים), הן מפני שבאופן כללי נשים יותר נמשכות לתחום הנפש, והן בשל העובדה שהגברים נמצאים יותר במרוץ הפרנסה ויש להם פחות פנאי ללימוד מעין זה.

המקור הראשי והעיקרי שלנו הוא תורת הרב והחסידות בכלל, אם כי כמובן שכל מרצה ספג וסופג מקורות נוספים. אנחנו לא נמנעים לומר כל דבר אמת בתורת הנפש, אבל תורת החסידות היא המקור המרכזי לכל הנלמד, ולכל הדרך של תורת הנפש.

בסיום מחזור של שלוש שנים, בשנת תש"ע, ניסחנו נוסח של תעודה שנשאר עד היום. זו תעודה החתומה על ידי הרב ועל ידי מנהל בית הספר, והיא מעידה על סיום הלימודים בחלק העיוני.

בתום המחזור הראשון עמדנו בפני מטרה להכניס את התלמידות והתלמידים שהתאימו לעבודת יעוץ בפועל. הלכנו בתחילה על ליווי אישי ועצמאי, כאשר זה מלווה בליווי ויעוץ של המרצים שלנו. היו בוגרות ראויות לכך ודחפנו אותן עוד לפני תום השנה. אחת הבולטות היתה דיצה אור, שהפנינו אליה מטופלות וגם הכנסנו אותה לצוות המרצים. היא היתה קשורה לרב לפני שלמדה ב'תורת הנפש', אבל שיכללה וחידדה את לימודה במהלך שנות הלימודים ב'תורת הנפש'. היום היא מרצה ומדריכה מרכזית בבית הספר, וגם יועצת מבוקשת מאוד. הרבה מאוד מהפניות אליה נדחות בשל העומס בהרצאות וטיפולים, וברוך ה', כיום, כאשר יש לנו כבר קבוצה משמעותית של בוגרות שעברו את ההכשרה המעשית, רבות מהפניות הללו היא מעבירה אל תלמידותיה.

בהמשך קיבלנו דרישה מהבוגרות המוכשרות לקבל תוכנית יותר מסודרת לליווי בטיפול והתקדמנו בכך. הרב איציק שפירא שעבר מיצהר לירושלים הפך לדמות מרכזית ב'תורת הנפש', בעיקר בחלק של ההכשרה המעשית לבוגרים ולבוגרות.

כיום, התגבשה תכנית בת שנתיים של הכשרה מעשית לבוגרות, שזהו החלק העיוני (התכנית התלת-שנתית), וברוך ה' אנו רואים ברכה מרובה במחזור הראשון המסיים את התכנית הזו, ושמחים לקיומה של קבוצה של בוגרות אשר מסוגלות לתת מענה אמיתי ומנוסה למכלול של בעיות ופניות.

כעת, אנחנו עומדים בפני השלב הבא: פתיחתו של מרכז סיוע וייעוץ, אשר ינצל את קיומם של בוגרי ובוגרות בית הספר, ויוכל להציע לציבור אפשרות להיעזר בעזרה אמיתית, עזרה שנובעת מהמקורות המזוקקים של התורה בכלל, ופנימיות התורה בפרט.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION