להפוך את העולם לגן-עדן

בדרך כלל חושבים על גן העדן כעבר האבוד ממנו גורשו אדם וחוה. אך דרך התורה אינה לעסוק באשליות עבר מתוקות אלא בתיקון והתקדמות, ולכן היעד איננו חזרה לגן עדן אלא לעדן את העולם שלנו עד שיהפוך בעצמו לגן עדן.

 

התאריך העיקרי אותו מציינים בחודש שבט הוא "ראש השנה לאילן". בתורה יש יחס מיוחד לעצים: הדאגה העיקרית לסביבת הצומח מתבטאת באיסור לכרות עצי מאכל (שבהקשר אליו גם מוזכרת ההקבלה המפורסמת של "כי האדם עץ השדה"), הצדיק מושווה לעץ נותן פירות, וגם התורה עצמה נקראת "עץ חיים". גם כאשר רוצים לתאר את גן עדן התיאור הוא של גן עצים נפלא: "ויַצמח ה'... כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן...". אדם וחוה אכלו מעץ הדעת וגורשו מגן עדן, אבל בחודש שבט, חודש האילנות, יש להתבונן כיצד ניתן לשוב ולהפוך את עולמנו שלנו לגן עדן (ולא רק בהיבט האקולוגי...).

"באתי לגני"

בדרך כלל חושבים על גן העדן בו הושמו אדם וחוה כעל עבר אבוד, מקום נפלא ממנו גורשה האנושות והחזרה אליו בחיינו הנוכחיים איננה מציאותית. ישנו גם גן עדן עתידי, כמובן, בו מקבלות נשמות הצדיקים שכר על מעשיהן הטובים בעולם הזה, אך הוא שונה מאד: ראשית, משום שבסופו של דבר הוא מציאות של נשמות, ולא מקום בו חיים בגוף את החיים המוכרים לנו; ושנית, משום שהוא רק 'תחנה אחרונה' לקבלת שכר, בעוד גן העדן המקורי היה מקום של חיים מתפתחים, של שליחות, יעוד והתקדמות – שהרי האדם הושם בגן עדן כדי "לעָבדהּ ולשָמרהּ".

אמנם, דרך התורה היא עיסוק בתיקון והתקדמות, ולא באשליות עבר מתוקות, ולכן היעד איננו חזרה לגן עדן אלא הפיכת עולמנו שלנו לגן עדן. את הגירוש מגן עדן יש להבין לא רק כעונש, אלא גם כשליחות של תיקון. האדם, שקלקל את האידיליה של גן עדן, נשלח מגן עדן לא כדי לאבד אותו, אלא להפך – כדי להפיץ את בשורת גן העדן גם מחוצה לו, במקומות נמוכים יותר, שמתאימים לרמה הרוחנית שלו לאחר שנכשל בחטא. ובאמת, על המילים "באתי לגני" שבשיר השירים אומר המדרש כי "גני", גן העדן הראשון והמקורי, הוא דווקא העולם התחתון שלנו, ולכן בעבודה מאומצת ניתן להפוך אותו בחזרה להיות גן עדן.

בלב גן העדן ניצב "עץ החיים", המסמל חיים מלאים ונצחיים. כתוב שלאחר הגירוש מגן עדן הוצב "להט החרב המתהפכת" כדי "לשמור את דרך עץ החיים". אך גם אם אין דרך להגיע בחזרה אל "עץ החיים" עדיין ניתן למשוך את ענפיו שלו אל תוך עולמנו שלנו. כיצד? שני דברים נקראים "עץ חיים": התורה ("עץ חיים היא למחזיקים בה"), והצדיקים ("פרי צדיק עץ חיים"). התורה מספקת 'הדרכת גן עדן' לחיים, והצדיקים הם מי ש'זוכרים' עדיין את גן העדן, כלומר חיים אותו לעצמם וממחישים אותו לסובבים אותם. המשמעות הפשוטה של "שבט" היא ענף. בחודש שבט עלינו להפוך לענפים המחוברים אל עץ החיים – אל התורה והצדיקים – ומושכים אותו לתוך זירת הקיום האנושית שלנו.

לעדן את המציאות

מהו גן העדן הנכסף? ובכן, שימו לב שעדן הוא השורש של המושג עדינות. "גן עדן" הוא איפוא הזירה בו מתבטאת תכונת העדינות. לכן, במושגי החסידות התכלית של הלימוד ועבודת הנפש היא עידון המידות של האדם.

כדי להעמיק יותר, נשתמש במודל יסודי של הקבלה המתאר את מבנה העולמות: העולם העליון, בו חשים רק את נוכחות ה', ואין כל מודעות אחרת נפרדת, הוא עולם האצילות. מתחתיו ישנם שלשה עולמות בהם קיימת מודעות נפרדת ברמות שונות – בריאה, יצירה, עשיה. עולם האצילות הוא עולם העדינות, כאשר אין שום מציאות קשוחה וגאוותנית, וכל הפרטים נתפסים כשרטוטים עדינים בתוך האור האלוקי. ככל שיורדים בעולמות התחתונים המציאות נעשית ממשית יותר, קשוחה וגאוותנית, עומדת על שלה ונלחמת על קיומה, עד שעולמנו שלנו, עולם העשיה, דומה לעתים לג'ונגל בו החזק והאלים שורד. אם כן, הפיכת העולם לגן עדן היא בעצם הפיכת העולמות התחתונים לגן בו מתגלה העדינות של עולם האצילות.

ניגונים, גוונים, גינונים

כל אדם הוא "עולם קטן", ולכן ניתן לתאר את התהליך כולו בתוך הנפש: מקור נפשו של האדם הוא בעולם האצילות, ויש בה עדינות פנימית. אמנם, לנפש יש שלשה 'לבושים' המאפשרים לה להתבטא במציאות, כנגד עולמות הבריאה, היצירה והעשיה: לבוש המחשבה, לבוש הדיבור ולבוש המעשה (ויש לשים לב שגם המחשבה, שהיא כלי הביטוי הראשוני שלנו, בינינו לבין עצמנו, אינה אלא לבוש חיצוני ביחס לנשמה עצמה). כל עוד לבושי הנפש אינם עדינים, העדינות הפנימית שלה נסתרת ונעלמת. כאשר נעדן את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו נהפוך את עצמנו ואת סביבתנו לגן עדן.

המלה "גן" רומזת לנו לאותם דברים שעלינו לעדן כדי להפוך את העולם לגן עדן:

את המחשבה הופכים לגן עדן באמצעות ניגונים עדינים. בחסידות מוסבר שהנגינה היא "קולמוס הנפש" – עוד לפני המחשבות המוגדרות במילים, תנועות הנפש העדינות ביותר נכתבות בתוי נגינה. נגינה רועשת, כזו הממכרת לחוויות ורגושים עזים, מחרישה את קולה העדין של הנפש. כדי שהנפש תוכל לבטא את נימיה העדינים ביותר יש להתרגל לניגונים עדינים, המוהלים את מגוון הרגשות המורכב של האדם – משמחה, תקוה ובטחון ועד לגעגועים וכיסופים לשורש הנפש הנעלם. הניגונים העדינים גורמים לכך שגם לבוש המחשבה, שנראה כמוטבע ובלתי ניתן לשינוי, 'ייברא' ממקורו הלא-מודע בצורה עדינה ומדויקת יותר.

עולם היצירה הוא עולם של צורות וציורים מוגדרים (בהגדרות השייכות כבר לדיבור). כדי לצייר את עולמנו כגן עדן עלינו להתרגל לצייר בגוונים עדינים. הדיבור יוצר מציאות, וככל שהדיבור עדין יותר מצטיירת מציאות נעימה יותר. דרך הדיבור ניכר ה'צבע' של האדם, וככל שמעדנים את גווני הקול הביטוי של הגוון האישי מדויק יותר, והוא גם משתלב באופן יפה ומתאים בגווניהם של הסובבים אותו.

את לבוש המעשה (השייך, כמובן, לעולם העשיה) הופכים לגן עדן כאשר אנחנו מאמצים לעצמנו גינונים עדינים. "כל ישראל בני מלכים" ועל כל אחד לאמץ לעצמו גינוני מלכות. עיקרם של גינוני מלכות הוא יכולת השליטה, המתחילה בשליטה עצמית. על האדם לעדן את תגובותיו ולדייק את פעולותיו, ולא להגרר אחרי האינסטינקטים הבהמיים המוטבעים בו.

"עדינו העצני"

לכאורה, יש מקום לטענה כי עם כל הכבוד לעדינות הנפלאה, בעולמנו שלנו – נכון להיום – עדיין החזק שורד, שולט ומנצח. כל עוד לא הפך העולם לגן עדן, כיצד ניתן לחנך את חפצי הטוב לעדינות ובכך להפקיר את העולם לפראות ולרשעות של אנשים חפצי רע?! חכמינו מלמדים אותנו כי דוד המלך, המייצג את גינוני המלכות הנדרשים לתיקון המציאות, נקרא "עדינו העצני" על שם שתי תכונות הפוכות שלו: "כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת [דמיינו תולעת משי...] ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". בעצי גן העדן יש גם קושי ותוקף פנימיים, והמנהיג היהודי האמיתי יודע כי לפעמים עליו לנקוט בתוקף 'עצי' קשוח כלפי יצורי הג'ונגל המתנגדים לעידון העולם, ורק כך יתאפשר לו להביא לידי ביטוי את העולם הפנימי העדין שהוא מטפח בבית המדרש שלו ולהפוך את הג'ונגל הפראי לגן עדן נהדר.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION