הנצחת וגם ירשת?

הפרטים הקטנים של הדלקת נרות חנוכה משקפים את המלחמה בין תורת ישראל לתרבות יון. בפרט, הם מלמדים כי הנצחון על היוונים כלל בתוכו את ירושת התכונות מלאות העוצמה של תרבותם והטמעתן באופן מתוקן לתוך היהדות.

לכל המאמרים על חנוכה

בחג החנוכה נשקפות מכל בית השלהבות הזערערות של הנרות, זכר לנס פך השמן הטהור שדלק שמונה ימים במקדש. לצד האור העדין, שמוסיף והולך, נר בכל יום, בחג החנוכה מעלים על נס את נצחון המכבים על היוונים. במבט שטחי אפשר לחשוב שאלו שני קטבים מנוגדים – נצחון פיזי-מדיני לעומת נס רוחני-דתי; סערת הקרב מול דממת הנרות הטהורים; כח מול אור. אך התבוננות פנימה תגלה כי שני המישורים מקבילים: ההישגים שנרכשו במלחמה בין תורת ישראל לתרבות יון משתקפים בפרטים הקטנים של הדלקת נרות חנוכה.

התעצמות עם תכונות האויב

בנוסח "על הנסים", בו מודים על נצחון המלחמה, אומרים "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". ונשאלת השאלה, כיצד ניתן לכנות "חלשים" את בני חשמונאי שנלחמו בתעוזה וגבורה כנגד הצבא היווני?!

ובכן, לפי פנימיות התורה, חולשה אינה מגרעה. צדיקים, שאינם מתנהלים בעולם בכח וגבורה פיזית, אלא בשיקול דעת מתון ובהתנהגות מאופקת, הם "חלשים" בטבעם, ולעומתם הרשעים, המנסים לחוות את המציאות במלואה, תוך מימוש מלא עוצמה של כל דחף בהמי-חייתי, הם "גיבורים" בטבעם. כינוי החשמונאים "חלשים" פירושו שאופיים המקורי הוא של צדיקים.

לאור זאת, מסתבר שהפלא של "מסרת גבורים ביד חלשים" אינו רק בכך שהצדיקים-החלשים נצחו את הרשעים-הגיבורים, אלא בכך שכח הגבורה עצמו נמסר בידי החלשים, שהפגינו לפתע גבורה גדולה. בגבורה, עם כל הבעייתיות האפשרית שלה (כלא-שקולה ואף דורסנית ומשחיתה לעתים), טמונה עוצמה גדולה, ולכן חשוב שכח זה ימסר לצדיקים שיעשו בו שימוש נכון.

באותו אופן, יש לפרש גם את ארבעת חלקי התפלה הבאים כאומרים שהתכונות היווניות המנויות בהם – ריבוי, טומאה, רשעות וזדון – נמסרו אף הן לעם ישראל. הנצחון על היוונים כולל בתוכו את ירושת כל התכונות מלאות העוצמה של תרבותם, תוך הטמעתן באופי היהודי ושימוש בהן בתחום הקדושה (זאת למרות שהן נעשות גרועות יותר ויותר: בעוד שהגבורה והריבוי אינן סותרות ישירות את הקדושה, הרי שטומאה היא מצב שלילי בהגדרה, רשעות היא תכונה גרועה ממנה, והזדון, המאפשר לפעול ברשעות מתוך תכנון קר ושכלתני, חמור מכולם).

הביטוי הראשון להיפוך האופי שהתחולל במלחמה זו הוא העובדה שראשי הלוחמים היו כהנים, שבימים כתיקונם הם אנשי חסד העסוקים בעבודה רוחנית מקודשת, ולא בקשיי ומאבקי המציאות. והנה, יציאת הכהנים מן המקדש לשדה הקרב משתקפת בשורת הבדלים בין נרות החנוכה לבין נרות המקדש שאת נסיהם הם מזכירים. כשמדייקים, מתגלים בדיוק חמשה הבדלים בין נרות המקדש לנרות החנוכה, כשכל אחד מההבדלים מבטא ירושה והטמעה של אחד הכחות המוזכרים בתפלת "על הנסים" כמאפיינים את היוונים. נעבור על הבדלים אלו בזה אחר זה:

 א. "גבורים ביד חלשים" – להאיר בגבורה

בעוד שהמנורה ממוקמת בצד ימין של המקדש, הרי שאת נר חנוכה מדליקים משמאל לדלת הבית. בעץ הספירות הקבלי, צד ימין מאפיין את החסד והאהבה וצד שמאל את הגבורה והיראה. נרות המקדש העומדים בימין מאירים לעולם כולו חסד ואהבה, אך ההשפעה היא למי שמעונין בכך, ללא עימות עם המתנגדים. בנצחון על היוונים נמסר בידי עם ישראל גם כח הגבורה, "מסרת גבורים ביד חלשים", ולכן יש בנר חנוכה העומד משמאל תוקף לעמוד בגבורה מול החושך ולהניס אותו, לחדור ולהאיר גם את מי שיש בו התנגדות פנימית לקבלת הטוב האלוקי.

ב. "רבים ביד מעטים" – לכלול את הריבוי

בעוד גובהם של נרות המקדש הוא למעלה מעשרה טפחים, הרי שאת החנוכיה מניחים נמוך, למטה מעשרה טפחים. המושג ההלכתי "רשות הרבים" מוגבל לגובה של עשרה טפחים – בעוד בטוהר השמים ניכרת האחדות האלוקית, "רשות היחיד" של בורא עולם, הרי שבמקום הנמוך רוחשים החיים הארציים, מרובי הבריות והפרטים שהמאבק ביניהם מסמא את העינים מלראות את האחדות הגדולה שבשורשם. בעוד מנורת המקדש מתנשאת אל רשות היחיד, הרי שבחנוכה נמסרו "רבים ביד מעטים", ויש לנו את הכח להוריד את הנרות אל תוך הרובד הנמוך, כשעולם ה"מעטים" יכול להכיל בתוכו גם את הרב-גוניות מרובת הפרטים, לתת לכל פרט את מלוא המשמעות והעוצמה, בלי לטשטש את הפרטים בתוך האחדות וגם בלי לחשוש שהפרטים יאפילו עליה.

ג. "טמאים ביד טהורים" – לטהר את הטומאה

הלכות טומאה וטהרה בכלל הן מהצד המסתורי יותר של התורה, ואחד הפלאים שבתוכם הוא הדין שבעוד "ספק טומאה" ברשות היחיד טמא, הרי שאותו ספק במקום ציבורי יהיה טהור (כלומר, אם אדם מסופק האם נגע בדבר טמא – אם היה הדבר במקום פרטי עליו לנהוג כטמא, ואם במקום צבורי הרי הוא טהור). טהרה היא פתיחות ובהירות, וטומאה היא מציאות אטומה, אך לעתים משקפת הטומאה המסתגרת פלא שנמצא מעבר למציאות הגלויה עבורנו. כך, אבי אבות הטומאה הוא המות, אך כל מות הוא גם מעבר למציאות נסתרת מהשגתנו. מנורת הזהב שבתוך המקדש נקראת "המנורה הטהורה", אך את נרות חנוכה מוציאים אל החוץ (והיום, כאשר רשות הרבים חודרת אל הבית דרך מכשירים אלקטרוניים שונים, יש הנוהגים להדליק את החנוכיה בתוך הבית פנימה). שם ביכולתנו להכיל גם את נקודות ספק-הטומאה שבתוכנו ובסביבתנו כהבלחות של פלא בלתי נתפס, בלי שהם יעיבו על טהרת החיים ויפגמו בה – "טמאים ביד טהורים".

ד. "רשעים ביד צדיקים" – לחשוף את סוד החושך

את נרות המקדש מדליקים בעוד יום, ואילו מצות נר חנוכה היא דווקא משתשקע החמה. היחס בין הצדיקים לרשעים הוא יחס החושך והאור, ככתוב בפסוקים רבים, כדוגמת "אור זרוע לצדיק" ו"רשעים בחושך ידמו". עם כל מעלתו של האור, החושך צופן בחובו את הסוד שעדיין לא יצא לאור ("ישת חושך סתרו"). כאשר "מסרת... רשעים ביד צדיקים" ניתן לעם ישראל הכוח לקבל את החושך, ולחשוף גם את האור הפלאי המסתתר בתוכו – "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" (ורמז מספרי: נר שווה בגימטריא "אור גדול" – נר חנוכה הזעיר מגלה את האור הגדול שהסתתר בתוך החושך).

ה. "זדים ביד עוסקי תורתך" – לתרגם את התורה

ההבדל האחרון בין נרות המקדש לנרות חנוכה הוא שאת הראשונים מדליקים מימין לשמאל בעוד את האחרונים מדליקים משמאל לימין. הבדל זה משקף פער עמוק בין תורת ישראל לתרבות יון: בעוד את לשון הקֹדש, בה ניתנה התורה, כותבים מימין לשמאל, היוונית נכתבת משמאל לימין (וכמותה שאר השפות של המערב המבוסס על תרבות יון). חכמינו מציינים כיום אבל את היום בו הכריח תלמי המלך את חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית, ורואים ביום זה את תחילת השעבוד לתרבות יון. מדוע? הרי עוד קודם לכן תורגמה התורה לארמית, שהיתה אז לשון העם המדוברת, ומה האסון בתרגום ליוונית? תרבות יון, שהעריצה חכמה, לא רצתה לאבד מהעולם את "חכמת ישראל" שבתורה, אלא נלחמה רק ב"עוסקי תורתך" – אלה המדגישים כי אין מדובר בחכמה אנושית אלא בתורת ה' שניתנה מהשמים כך שנוכל גם להבינה בשכלנו. הכתיבה מימין לשמאל מדגישה כי מקור התורה הוא אלוקי, כלשון הפסוק "מימינו אש דת למו", ומשם נמשכת השראתה אל תוך השכל האנושי המדייק והמודד שבשמאל. לעומת זאת, הכתיבה משמאל לימין מדגישה את השכל האנושי וכופפת אליו את כל ההשראה שמימין, כפולקלור מענין שיש לנתחו ולהבינו. במובן זה, הארמית, הנכתבת מימין לשמאל, אינה אלא משרתת העוזרת לקרב את התורה אל השכל, ואילו היוונית, הנכתבת משמאל לימין, מעונינת להשכיח את המקור האלוקי של התורה ולכפוף אותה אל השכל האנושי. במובן זה, יש לתרבות יון תוכנית 'זדונית' לכפוף את כל העולם למערכת השכלתנית שהיא בונה (זדון הינו רוע מחושב, ולא התפרצות רגשית של רשעות). אכן, בנצחון החנוכה "מסרת... זדים ביד עוסקי תורתך" – יתרונותיה של השיטה המדעית נמסרו בידי עוסקי התורה, ויש בידינו את האפשרות גם לכתוב ולהדליק אור משמאל לימין, לתרגם את התורה לשפת ההגות האנושית ואף לשאוב אל תוך התורה את ניצוצות החכמה האנושית הצומחים מהשיטה המדעית.

לכל המאמרים על חנוכה

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION