הסוד שבהוד

מה סוד הקסם וההצלחה של רבי שמעון בר יוחאי, שמאות אלפים נוהים לקברו מדי ל"ג בעומר, ללילה ארוך של מדורות, ניגונים וריקודים? המפתח טמון במיקומו המיוחד של יום פטירתו בספירת העומר.


"בַּר יוֹחָאי נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ"...

יום ל"ג בעומר, שבו נפסקים מנהגי הצער והאבלות של ספירת העומר, התקבל בישראל כיום ה'הילולא' של התנא רבי שמעון בר יוחאי, או סתם 'רבי שמעון' כפי שנקרא בפי העם. מאות אלפי יהודים עולים למירון ומתקבצים סביב קבר הרשב"י, ובכל קהילה יהודית מדליקים מדורות בליל ל"ג בעומר.

רבי שמעון קשור כמובן לספר הזוהר וגילוי סודות התורה, ואחד ההסברים לחגיגה בל"ג בעומר הוא שדווקא ביום פטירתו גילה רבי שמעון את סודות התורה העמוקים ביותר, והיתה שמחה גדולה אצל בני חבורתו הקדושה, כפי שמתואר בספר הזוהר.

ביום הזה אנו שמחים עם רבי שמעון עצמו בחכמת הנסתר, ההולכת ומתגלה יותר ויותר מאז ועד ימינו. אך למרבית הפלא, מי שמציין את ל"ג בעומר אינם רק יודעי ח"ן העוסקים בפנימיות התורה יום ולילה, לא רק צדיקים וגדולי תורה, אלא המוני בית ישראל. אדרבה, נראה שיש חגיגה מיוחדת דוקא אצל היהודים הפשוטים והתמימים, עַמְּךָ-ישראל, שרבים מהם בקושי יודעים לומר על מה ולמה כל הרעש...

הוד שבהוד

ל"ג בעומר הוא כמובן היום השלושים ושלשה בספירת העומר. המקובלים הגדולים, ובמיוחד האר"י הקדוש, מסבירים את הכוונות המיוחדות של ספירת העומר לפי הקבלה, כוונות שיש בהן הרבה פרטים ומורכבות. אך הכוונה הפשוטה מכולן היא זו שהפכה לנחלת הציבור הרחב ממש, עד שהודפסה בסידורי התפילה השונים: זו הכוונה של שבע המידות לפי סדרן, כשהן מתכללות זו בזו. שבע המידות הן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ובהתאמה: היום הראשון בעומר הוא 'חסד שבחסד', היום השני 'גבורה שבחסד', וכן הלאה עד ליום הארבעים ותשעה שהוא 'מלכות שבמלכות'. לפי זה, ל"ג בעומר, היום החמישי בשבוע החמישי, הוא כנגד 'הוד שבהוד'.

נתבונן מעט במשמעות של ספירת ההוד ובקשר שלה לרבי שמעון בר יוחאי וסודות התורה. בהתבוננות הזו נעזר בהסברים של תורת החסידות, אשר 'מתרגמת' את מושגי הקבלה ומסבירה אותם כפי שהם מופיעים בנפש האדם. ובכן, למלה הוד בלשון הקודש יש כמה משמעויות אפשריות: הוד במובן של אור ויופי, כמו בפסוק "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ" או "וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" (על שלמה המלך); הוד מלשון תודה, להודות למישהו על הטובות שהוא עושה לי וכדומה; והוד מלשון הודאה באמת או הודאה באשמה, אני מודה שאתה צודק.

הודאה מרחוק על האמת

נתחיל במשמעות של הודאה על האמת. אם אני מודה על האמת בויכוח, פירושו של דבר שהאמת הזו אולי לא ממש מובנת לי, עובדה שקודם חשבתי אחרת, אבל אני מודה שכנראה הצד השני צודק, כנראה אצלו נמצאת האמת לאמיתה. זוהי הודאה 'מרחוק' – אני לא נמצא בדרגה שלך, אבל אני מבטל את 'השכל התחתון' שלי מול 'השכל העליון' שלך.

התכונה הזו היא הקדמה הכרחית לפני שבאים לעסוק בסודות התורה. כי יש תורה של שכל והבנה, ויש תורה שמעל השכל. הצד הנגלה של התורה הוא בעיקרו עיסוק שכלי אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה. אמנם יש הרבה הבדל בין השכל של הגמרא לשכל של המדע באוניברסיטה, אבל יש ביניהם מכנה-משותף גדול מאוד, ומי שבאמת גדול בתורה אם יתפנה ללמוד פיזיקה יש סיכוי טוב שיהיה האיינשטיין הבא... אבל בצד הנסתר של התורה יש כבר שכל מסוג אחר, משהו שמעל כללי ההגיון המוכרים. מי שמתעקש לחשוב שהכל נמדד לפי השכל שלו, לא יאמין בסודות התורה וגם אם ינסה לעסוק בהם יכשל (או יתפוס אותם רק בחיצוניות, שבזה יש סכנה גדולה). אבל מי שמודה שיש בתורה משהו 'סודי', שמעבר להלכה הפשוטה והברורה יש עוד רובד, ועוד אחד ועוד אחד, מי שמודה שיש פלא שהשכל האנושי מצד עצמו אינו יכול להגיע אליו – הוא יכול להפתח ולהיות 'כלי' מתאים לעסוק בסודות התורה.

לכן פעמים רבות, דווקא ליהודים הפשוטים יש אמון רב יותר בסודות התורה. לעומתם, הרבה אנשים חכמים ונבונים לכאורה, חכמים בעיני עצמם או בעיני אחרים, נותרים כלואים בתוך גבולות השכל שלהם שממאן להודות במשהו שגדול על מידתו. אך באמת אין זו חכמה אמיתית. החכם האמיתי הוא זה שיודע גם להתנהג בתמימות ולהקשיב למה שמופלא ממנו, ויודע כי "תכלית הידיעה שלא נדע".

כמובן, מי שמודה על האמת יודע לומר וידוי בהודאה מלאה על חטאיו, ומקיים בעצמו "וחטאתי נגדי תמיד". הוידוי, ההכרה במצבי המרוחק, הוא הכלי המתאים לגילוי הסוד, כמו שאומרים חז"ל שאין מוסרים סתרי תורה אלא למי ש"לבו דואג בקרבו", שלבו נשבר באמת.

דע לומר תודה

נעבור להוד והודאה במשמעות של אמירת תודה. ראשית, אמירת תודה נגזרת מהתכונה של הודאה על האמת. מי שאינו מודה על האמת, חושש להודות לגמרי בכך שהשני עשה איתו חסד ואינו רוצה 'להשפיל את עצמו' ולומר תודה. הוא עושה כל הזמן 'חשבונות', ומפחד להיות 'אסיר תודה' כאילו זה בית-אסורים... אבל למי שמוכן בכנות להודות על האמת אין כל בעיה לומר 'תודה' לכולם, מבורא-העולם שכל בוקר אנו מודים לו "מודה אני לפניך", ועד לאדם שבמקרה עשה לי טובה.

בלשון חכמי המוסר, המידה הטובה של אמירת תודה נקראת 'הכרת הטוב' והיא היסוד הגדול בתיקון מידות האדם, דרך-ארץ שקדמה לתורה. צריך לדעת להודות על כל דבר ולכל אחד, אבל בהקשר שלנו נדגיש שיש להודות על הדעת. בתפילת עמידה אנו פותחים את הבקשות במלים "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" – הרי בלי דעת הייתי כבהמה, ועל כל טיפת שכל והכרה שיש לי אני מודה לך אלף פעמים. מי שיודע להודות על הדעת, זוכה לקבל עוד ועוד דעת, וכדי לזכות לדעת הכי עמוקה של סודות התורה, צריך להצטיין במדת הכרת הטוב הגדולה ביותר, "מודים אנחנו לך".

למי שיש טיפה 'ניפוח עצמי' אסור לגלות את סודות התורה, כי כך הוא רק יגדיל את גאוותו. לכן צריך "הוד שבהוד", שיא של הכרת הטוב והודיה תמידית, לשמור על הענווה שלנו, ולאפשר לנו להתמלא עוד ועוד בחכמת התורה, הרחבה והעמוקה מני ים, בלי שהיא 'תעלה לנו לראש'.

האור החוזר

כעת הגענו אל ההוד וההדר. יש הוד מיוחד בפניו של הצדיק, כמו קרני ההוד שזכה להם משה רבינו וכמו פניו המאירים של רבי שמעון, "רָאָה פָּנָיו מְאִירִים, בְּשִׁבְתּוֹ עִם חֲבֵרִים, עֵת גִּלָּה סוֹד נִסְתָּרִים, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי". לא לחנם נקרא ספר הזוהר בשם כזה מאיר ומזהיר, ולא לחנם אנו מדליקים אש גדולה בל"ג בעומר, להרבות אורה ושמחה.

אך מהיכן מגיע האור של רבי שמעון? דווקא על ספירת ההוד נאמר שהיא 'חשוכה'. האר"י הקדוש מלמד שספירת ההוד נקראת "עומק תחת", ומבחינה מסוימת היא נמצאת במקום הכי חשוך ותחתון מכל הספירות, עד שיש בה סכנה רבה של נפילה "הוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית". כך גם ראינו שבנפש האדם ההוד פירושו להרגיש מרוחק, ומתוך כך להודות על מה שגדול ומופלא ממני. באמת אני נמצא בחושך גדול, ורק מרחוק ה' נראה לי, ומתנוצץ לי מעט מן המעט מהאור שלו.

אלא שמי שמודה על האמת, מי שמודה על חטאיו, מי שמודה על כל הטובות שנעשו עמו, מי שמזדהה לגמרי עם התכונות החיוביות של ספירת ההוד – הופך להיות "מחזיר אור". כך מבואר בקבלה שיש "אור ישר" ויש "אור חוזר": האור הישר מגיע מלמעלה למטה, הולך ויורד מהמקור האלוקי המאיר עד למציאות התחתונה ביותר. אבל כשהאור הישר פוגע בעצם התחתון והחשוך, הוא חוזר כלפי מעלה באור חוזר המגיע למקום עליון ביותר. לכן דווקא מתוך ספירת ההוד, שבה האדם חש את עצמו כמרוחק וחשוך ביותר, עולה אור חוזר מיוחד במינו, אור שבכוחו לגלות שהחושך שלנו אינו כל-כך חשוך כמו שנראה בתחילה. והנה הרווחנו פירוש נוסף למלה הוד, מלשון הד: ספירת ההוד מחזירה את האור כמו הד החוזר מן ההרים.

גילוי סודות התורה על ידי רבי שמעון בר יוחאי נעשה דוקא באחת השעות הקשות ביותר של עם ישראל, לאחר חורבן בית שני, לאחר כשלון מרד בר כוכבא, לאחר מות תלמידי רבי עקיבא ולאחר שרבי עקיבא עצמו (רבו של רבי שמעון) נהרג על קידוש השם. רבי שמעון, שלא הסתיר את דעתו על הרומאים, נאלץ לברוח, עם בנו רבי אלעזר, ולהתחבא במערה שלוש-עשרה שנים. האם יש חושך גדול מזה? אך דווקא מתוך החושך הגדול ביותר בקע האור הגדול של ספר הזוהר, האור של פנימיות התורה.

כפי שמובטח בספר הזוהר, כאשר אנו נטעם מהאור הזה, נזכה לצאת מן הגלות ברחמים. כי כל החושך הגדול יהפך לאור זוהר. 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION