פרעה דְקדושה

לעומת מצרים ופרעה השליליים יש מצרים ופרעה של הקדושה: המצרים של הקדושה הם חיים דתיים מדודים והגיוניים, והפרעֹה של הקדושה הוא אורות רוחניים נעלים ופרועים. כשאנו משיגים את שניהם אנו נהיים בני חורין באמת.


לקריאת כל המאמרים על פסח

מסופר על יהודי אחד, שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מכיר את מנהגי ישראל, שנקלע יום אחד לבית כנסת. הוא האזין לתפילה ועיין קצת בסידור, אך דבר לא 'דיבר' אליו. לפתע, כשכבר עמד לצאת, הגיע לאוזניו קול שליח הציבור הקורא את ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמֵה רבא, בעלמא די בְרא כרעותֵה וימליך מלכותֵה ויצמח פורקנֵה ויקרב משיחֵה…". מלים סתומות אלו ששטו בחלל החדר נשמעו לאותו אדם כמין כישוף מיסתורי, לחש קסם מעולם אחר, והן שהצליחו סוף-סוף לעורר בו התפעלות. בעקבות חוויה רוחנית זו החל היהודי להתקרב ליהדות עד ששב בתשובה שלמה.

אנשים רבים היום מתקרבים ליהדות כמו האדם בסיפור. כמוהו הם אינם יודעים דבר על עולם התורה, וכמוהו התעניינותם ניצתת בראשונה דוקא דרך מלים, ביטויים ודימויים בלתי-מובנים, בדרך כלל מתוך ספרות הקבלה (ובפרט ספר הזוהר, על הארמית רוויית המיסתורין שלו). בהמשך הדרך הם יושבים ללמוד אותם ומבינים את פשרם המילולי, ובכך הרגשת המיסתורין הראשונית אל מולם חולפת לה; אבל כמעט תמיד, חקוקה בזכרונם חוויה זו כרגע מכונן בחייהם, בו הם הרגישו לראשונה כי בתורה מסתתר פלא אלוקי הנשגב מבינתם.

נשאלת השאלה: האם אנשים אלו באמת עברו חוויה רוחנית נעלית, או שמא הם הלכו שולל אחר רושם חיצוני ושטחי?

ושמן על ראשך אל יחסר

אנשים רבים – ביניהם מאמינים רבים, המכנים עצמם "דתיים רציונליסטיים" – סבורים שחווית הפליאה מול הבלתי נודע ריקה מתוכן. מעלתנו כבני אדם, הם טוענים, טמונה בכך שאנו מסוגלים ללמוד ולהבין. אילו היה אותו אדם בסיפור לומד את תוכן הקדיש, כפי שוודאי עשה מאוחר יותר, היה רואה שכל אותן מלים בארמית אינן מיסתוריות או קסומות, אלא בעלות פשר המובן לכל בר-דעת. ההבנה השכלית היא החוויה הנעלית ביותר, לא ההתרגשות הילדותית מהבלתי-מובן.

אך לפי חכמת הקבלה, עמדה זו בטעות יסודה. אמת היא, כי לעולם אין להסתפק ברגש הפליאה מול הבלתי-נודע, אלא תמיד יש לשאוף ללימוד והבנה. אך מצד שני, רגש הפליאה הוא בעל ערך שלא יסולא בפז: הוא משמש תזכורת לכך שמעל מה שאנו יודעים מסתתרים אינסוף סודות שאיננו יודעים עדיין – שכן ה' ותורתו הם אינסופיים ולעולם לא ניתנים להשגה מלאה. רגש זה, לא זו בלבד שהוא חיוני, אלא שאבוי לנו אם אי פעם נפסיק לחוש אותו. עלינו לזכור אותו בכל עת.

רעיון זה מסתתר בפסוק בקהלת: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח). מה פירוש הדימוי של "שמן על ראשך אל יחסר"? לפי החסידות, לחם, יין ושמן (המוזכרים בתורה מספר פעמים כשלישיה אחת – "דגנך, תירושך ויצהרך") הינם סמלים של תורת הנגלה, תורת הקבלה ותורת החסידות, בהתאמה. זיהוי תורות הנגלה והנסתר עם לחם ויין מפורסמת וקלה להבנה: הנגלה שבתורה הוא כלחם המזין ובונה אותנו, ולאחר שמילאנו כרסנו בה, הנסתר שבתורה משמש כיין המבשם ומרומם אותנו (יין בגימטריה סוד, כנודע). כעת, מדוע מסמל השמן את תורת החסידות?

השמן אינו מרוֹמם כיין (אם כי יש בו מידת אצילות אחרת – הוא צף מעל המים), אלא מעלתו טמונה דוקא בכך שהוא מפעפע מטה, מעשיר ומרווה את המזון. השמן הצלול, החשאי והחרישי מסמל את הסודות הגבוהים ביותר, הנקראים "רזין דרזין", סודי הסודות. מהו הסוד המפתיע אפילו את תורת הסוד? שביכולתה להתאחד עם תורת הנגלה ועם החיים המעשיים. זוהי בדיוק תכליתה של תורת החסידות. מצד אחד סודותיה הם הגבוהים והדקים ביותר, אך מצד שני הם מפרים את עולם המעשה (בהלצה אפשר לומר ששמן החסידות מסוגל להחדיר את ה"סוד" לתוך ה"דוס": להוסיף ממד עומק לחיי ההלכה והמצוות).

מה אם כן פירוש הפסוק "ושמן על ראשך אל יחסר"? פסוק זה אומר שתמיד-תמיד אנו צריכים להסתובב עם הרגשת פליאה ומיסתורין מול סודי הסודות של התורה. גם אם למדנו כבר את פירוש מילות הקדיש, הרי שאנו מוכרחים למצוא חידות חדשות שיוצקו כשמן על ראשנו, על מנת להחיות מחדש את התחושה שישנן סודות הנשגבים מבינתנו. צריך לאכול את לחם הנגלה ולשתות את יין הנסתר – שני אלו מופנמים לתוכנו; אך העיקר והתכלית היא ללמוד, לכתחילה, סודות שהם "על ראשך", נעלים מהשכל ואינם נקלטים לגמרי. עם כמה שהדבר מרתיע רבים, הוא חיוני כדי להשלים את תיקון הקומה השלמה שלנו. כל אחד חייב לחוש טפטוף תמידי של רזי הרזים מעל ראשו.

מצרים דקדושה

רעיונות אלו מובילים אותנו למושג המרכזי שברצוננו לבחון כאן, והנוגע לענייני הזמן הזה – חג הפסח והנסיון לספר מחדש ביציאת מצרים.

האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי – המכונה אדמו"ר הזקן או בעל ה"תניא" – טבע מונח מרכזי בחסידות, שגם הרבי מליובאוויטש האחרון הרבה לצטטו: מצרים דקדושה. מה היא מצרים דקדושה? את המלה מצרים מפרשים תמיד מלשון מיצרים – קשיים צרים ומגבילים החונקים את הנשמה ומונעים אותה מלהתגלות. סבלי העולם הזה, ובמובן מסוים גם תענוגות העולם הזה, כולם משמשים כמיצרים מהם אנו מבקשים להחלץ בחג הפסח, ובעצם בכל יום ויום (אדמו"ר הזקן אף הדגיש שלא רק "בכל דור ודור" חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אלא אף בכל יום ויום – שעל כן אנו מזכירים כל יום את יציאת מצרים בקריאת שמע).

אך מיצרי העולם הזה הארצי הם כולם רק "מצרים דקליפה" – מצרים החומרנית והגסה שניתן לזהותה בקלות וממרחק רב; ישנה גם בחינה דקה יותר של מצרים, המתקיימת בתוככי עולם הקודש והמצוות, בתוך מה שנקרא ה"דתיות". זוהי "מצרים דקדושה", שקשה יותר לזהות אותה ולהחלץ ממנה. המצרים דקדושה הם המיצרים של הדתיות עצמה – האופן בו שגרת המצוות, וכן לימוד התורה בכלים שאנו מורגלים בהם, חדלים להיות רק מסגרת התוחמת ומארגנת את חיינו באופן חיובי, והופכים גם לסד המצמצם ומכבה את תשוקת נשמתנו לגדול, להתפתח ולשאוף למדרגות קדושה נעלות יותר.

מיצרי הקדושה מתבטאים הן במישור הרגשי וההתנהגותי והן במישור השכלי (בלשון החסידות, במישורי ה"מידות" וה"מוחין" בהתאמה). במישור הרגשי וההתנהגותי המיצרים הם הלך הרוח האומר ש"די לי במדרגת עבודת ה' שאני רגיל בה, אין לי מה לכסוף ליותר מכך; כפי שיש להסתפק במועט מבחינה חומרית כך אסתפק במועט מבחינה רוחנית – העיקר שאני דתי". במישור השכלי – וכאן הדברים מתקשרים לנושא עמו פתחנו – מיצרי הקדושה הם ההסתפקות בלימוד אך ורק באופן המתקבל על שכלי ומתיישב על דעתי, באופן של "טעם ודעת", ללא כל שמן-רזין-דרזין בשערות (או אפילו קצת לגימות של יין-רזין סתם). גישה שכלתנית זו מצמצמת אף היא את תודעת האדם המאמין (אכן, דומה כי ממנה משתלשלים המיצרים של מישור הרגש וההתנהגות).

מצד אחד שייכת המצרים דקדושה, כפי ששמה מעיד, לעולם הקודש החיובי: מדובר בגבולות שפויים ומיטיבים, המהווים גרסא מתוקנת של המיצרים הארציים; אך מצד שני אלו עדיין מיצרים, שגם מהם עלינו לצאת אם ברצוננו למלא בשלמות את המצווה לראות עצמנו כמי שיצא ממצרים.

פרעה דקדושה

אז כיצד יוצאים ממיצרי הקדושה? ובכן, כפי שעל מצרים דקליפה מולך מלך, הלא הוא פרעה, כך גם על מיצרי הקדושה יש להמליך מלך – פרעה דקדושה (נא לא לבלבל עם פרה קדושה).

בעוד המלה "מצרים" מבטאת צרוּת, ב"פרעה" יש משהו פרוע. פרעה הוא הראש פְּרוע השיער המולך על המצרִים הממושמעים והמסורקים. כך למשל בספר יחזקאל (כט, ג) מתואר פרעה כ"הַתַּנִּים [=התנין, הנחש] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי": הוא מאלִיהַ את עצמו לכדי בורא העולם ובורא עצמו, כמו אותו נחש עקלתון מפורסם המוליד את עצמו מתוך פיו. לא כל מצרי ירשה לעצמו מחשבה פרועה שכזו – רק פרעה.

בגרסת הקליפה פרעה גרוע ממצרים. בעוד הם מייצגים מסגרות שליליות, פרעה מייצג שבירת מסגרות, אנרכיה ותֹהו. בעוד למצרִים יש איזשהו ראש על הכתפיים, פרעה מבקש לערוף את כל הראשים (כולל, אם לשפוט לפי 'משימת ההתאבדות' שהוא יוצא אליה לאחר המכה העשירית, את ראשו שלו). לכן קשיות-עורפו של פרעה בלתי-הגיונית כל-כך, עד שאין הוא שועה אף ליועציו הקרובים ביותר. פרעה אינו הגיוני, הוא מופרע.

אך לפי תורת הקבלה לכל דבר בעולם – איפה שהוא, איך שהוא (וצריך כמובן לברר בדיוק איך ואיפה) – יש גרסא מתוקנת, גרסא של קדושה ממנה הוא השתלשל. אחרת מאיפה הוא הגיע לכאן? זה גם אומר שמכל דבר יש מה ללמוד ולשלב בעבודת ה'. ופרעה אינו יוצא מן הכלל. יש מקום גם לאיזו מופרעות ופראות של קדושה. היא לא צריכה לפרוע את סדרי העולם, אך גם לא להותיר אותם בצמצומם ובצרותם. היא צריכה להחדיר אורות גבוהים של תֹהו לתוך כלי התיקון.

המושג פרעה דקדושה מופיע לראשונה בספר הזוהר על פרשת ויגש (זוהר חלק א, רי ע"א) הזוהר מפרש את הביטוי "בית פרעה" כ"ביתא דאתפרעו ואתגליין מנֵיה כל נהורין וכל בּוּצינין" – הבית ממנו נפרעים ומתגלים כל האורות וכל הניצוצות. בגרסאתו הקדושה, בית פרעה אינו מוקד השעבוד הגדול ביותר, אלא מוקד החירות הגדולה ביותר, מקור הגילוי של כל האורות הרוחניים הגבוהים ביותר בבת אחת.

מיהו פרעה דקדושה? בראש ובראשונה אין זה אלא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, הנמצא מעל כל ההגדרות והגבולות. אך מעבר לכך, פרעה דקדושה הוא גם רובד הנמצא בתוך כל אחד מאתנו. זהו רובד שאינו מרגיש כבול בידי מיצרי העולם הזה, רובד המשתוקק וכוסף להתעלות מעל הגבולות המדודים של חייו ולחתור אל האין-סוף. אין הוא מסתפק במדרגת עבודת ה' הנוכחית שלו, אלא רוצה להתקדם ממנה; אין הוא מסתפק בלימוד על-פי טעם ודעת, אלא מבקש לחוש את ה"שמן על ראשך" שלמעלה מטעם ודעת. ללא טיפות אין-סוף אלו הנוקשות על חלונו, חייו אינם חיים.

לאחר שיצאנו ממיצרי הקליפה והכנסנו עצמנו בעול מיצרי הקדושה, אנו צריכים להמליך עליהם את פרעה של הקדושה. מסגרת החיים הדתית, המתבטאת בלימוד שכלי מאומץ ובמשטור תמידי של מידות ההתנהגות, אינה כדאִית – ואדרבה, מחטיאה את לב הברית עם ה' אותה מגלמת התורה – אם היא לא משמשת כסולם אל אותם כיסופים שמעל המסגרות, החשים בפלא האין-סוף וחותרים אליו.

בין מילה לפריעה

רמז לכל הדבר הזה ניתן למצוא בכלל הנודע, הנאמר בקשר לברית מילה (אחת המצוות שניתנו כבר במצרים), האומר כי "מל ולא פרע, כאילו לא מל". המילה היא כריתת הערלה הגסה, הגלויה יותר, והפריעה היא ההסרה הזהירה של הערלה הדקה, הסמויה ממנה. כאשר רק מלים את הערלה הגסה ולא פורעים גם את הדקה, כאילו לא עשינו דבר.

והנה, המצרים דקליפה – משיכתנו לעניינים הצרים של העולם הזה – הם כמו הערלה הגסה אותה יש למול. כאן אין מה לפרוע בעדינות, כי הדבר רק יתן פתחון פה נוסף לפרעה – לשון פריעה – של הקליפה, שינצל כל הססנות מצדנו על מנת לשמר את שעבודנו אליו. אך במקרה של המצרים דקדושה המצב הפוך: זו מהווה את הערלה הדקה, אותה דוקא יש לפרוע בזהירות, פן נפגום בקדושה עצמה. כאן הפריעה חיובית משום שכאן אנו רוצים את פרעה – את פרעה דקדושה, שדוקא משחרר אותנו משעבוד.

נמצאנו למדים דבר חשוב על אודות 'אופיו' של פרעה דקדושה: הוא אינו מופרע ומשתלח כלל, אלא ממש ההפך מכך; הוא אמן הפריעה העדינה, מלאכתו הזהירה ביותר של המוהל, שכל עניינה להסיר את מחיצת הערלות והגסות המכסה אותנו ולהגדיל את רגישותנו.

על-מודע

הרעיון העומד בלב כל מה שדובר כאן מגולם במושג הקבלי "ספירת הכתר".

חכמת הקבלה עושה כידוע שימוש במבנים שונים, באמצעותם ניתן לראות כי תופעות שונות בתורה ובעולם הן למעשה מקבילות זו לזו (אכן, הפועל ק-ב-ל מופיע בתורת משה רק במובן של להקביל, כאשר המשמעות של לקבל מופיעה רק בחלק ה"כתובים" המאוחר יותר). המבנה הראשי של הקַבלה הוא מערכת עשר הספירות, שהמבנה והיחסים המסועפים ביניהם מהווים לפי הקבלה את ה'שלד' של כל המבנים והתהליכים המורכבים בעולם.

מערכת הספירות מקבילה, בין השאר, למבנה של גוף האדם, וכן למבנה של חלקי הנפש שלנו. אין כאן המקום לפרוש הקבלה זו לפרטיה, אלא נתמקד בחלק המעניין ביותר בה מבחינתנו. בעוד כל אחת מהספירות מקבילה בצורה ברורה לאבר בגוף, וכן לכח מוגדר בנפש, הספירה הראשונה, היא ספירת הכתר, יוצאת מן הכלל. הדימוי של כתר המונח על הראש בא לבטא רובד בנפשנו השורה כביכול מעל שכלנו, היכל בלתי-נראה ובלתי-מורגש שכמו מקיף את המחשבות שלנו. אפשר לומר שהמנהג הקדום והאוניברסלי להציב כתרים ומגבעות על בעלי משרות חשובות בא לבטא את אותה תחושה: שלאדם החשוב יש קומה נוספת מעל ראשו, אותה יש להמחיש בדמות כתר.

על מנת להמחיש את רעיון קיומה של ספירת כתר בנפש, הדרך הטובה ביותר היא לקחת את המושג המפורסם שטבע פרויד, "תת-מודע", ולעשות וריאציה עליו. אם ישנו תת-מודע בנפש – רובד של מאווים וחרדות שאנו מדחיקים מתודעתנו כדי לא להתמודד אתו – הרי שעל אותו משקל אפשר לדבר על "על-מודע": רובד השורה כביכול 'מעל' המודעות, ושתכניו לא הודחקו, אלא פשוט טרם התוודענו אליהם. העל-מודע הוא מה שמכונה שורש הנשמה, שכמו שורש העץ אינו ניכר על פני השטח, אך מהווה את מקור ההשראה וההתפתחות שלנו.

תכניסו קצת אור מלמעלההפרעה של הקדושה, השמן של סודי הסודות שצריך תמיד להיות משוח על ראשנו – שני אלו הם דימויים שונים לספירת הכתר ולעל-מודע. למרות שאיננו מודעים אל הכתר ואיננו מסוגלים לתפוס אותו, אנו מסוגלים, וצריכים, לפתוח לו צוהר על מנת שאורו יחדור אלינו. חשבו על חדר עם חלון בתקרתו (מה שמכונה באנגלית skylight) דרכו חודר לחדר אור מהשמים. כזה צריך להיות חדר חיינו. אנו חיים כאן, בעולם הזה הארצי והמעשי, אך על מנת שנשמור על קשר עם שורש הנשמה שלנו עלינו להשאיר תמיד את צוהר התקרה פתוח, דרכו יחדור אלינו אורה.

הדרך לפתוח את הצוהר לאור הכתר הוא דרך טיפוח תחושה המכונה הפלאה: הזכרון שמקור נשמתנו באור האין-סוף האלוקי. רגש ההפלאה אינו דמיון במוחו של הנבער, אלא מעין אבר-חישה הרגיש לכך שישנם דברים הנשגבים מהשגת השכל. לכן זוהי תחושה שאין לאבד אותה, אלא יש להזין אותה כל פעם מחדש בידי מושאי-פליאה חדשים: "שמן על ראשך אל יחסר".

חיוניות ההפלאה להתפתחותנו מומחשת בהתבוננות מילולית יפה. אם נתבונן בביטוי בו אנו מתארים את ה' בקריאת שמע, י-ה-ו-ה אחד, נשים לב כי משבע אותיותיו ניתן ליצור את צמד הביטויים היפה הוא חידה ו-היא חדוה. מה זה אומר? שככל שאנו חשים עד כמה ה' הוא חידה, עד כמה הוא רחוק בלתי נתפס, כך באופן פרדוקסלי נהיים אנחנו – כנסת ישראל, "היא" – יותר בחדוה, כלומר חווים יותר את נוכחותו בחיינו. מחול זוגי זה מהווה את מהות האמונה ב"ה' אחד".

שורשי אויר

אנו חיים בעידן פרוע. סדרי החיים נפרעים, מרקם החברה נפרע, המשפחה נפרעת. זהו עידן רגשי ורגשני, המתקומם כנגד שלטון השכל ומדמה לחשוב כי אם נחליפו בשלטון הלב הכל יסתדר מעצמו. אך כפי שהפתרון אינו טמון בכניעה לרגשנות הכללית ובנסיון לבנות עולם דתי שכולו לב, כך הוא אינו טמון בשמרנות שפויה וכבויה, שרק מדגישה מחדש את מעלת השכל על הרגש.

היער נכרת בידי גרזן שנחצב מהיער עצמו. מה שמסוגל לחלחל לתוככי הלב ולהפנותו אל הקדושה אינו רציונליזם שכלתני, אלא משהו בעל טבע דומה ללב. מענה לסערות המתחוללת בלב הצעירים במישורים שמתחת לשכלם נמצא במישורים שמעליו – בתורה הרוויה בשמן החרישי של סודותיה, באורותיו של פרעה דקדושה. נדרש שכל בריא ואיתן שישמש גשר ביניהם; אך זהו בדיוק תפקידו – להיות גשר, לא יעד אליו כל הגשרים מובילים.

טיפוח רגש ההפלאה, הפותח את הצוהר לעל-מודע, נדרש מהגיל הרך ביותר. חינוך יהודי המבקש לזקוף את הילד למלוא שיעור קומתו צריך לשלב את תכניה, רוחה וניגוניה של פנימיות התורה מגיל אפס, בנוסף לבנין המידות והשכל. אך בל נחשוב שאנחנו, הבוגרים והיגעים, ששכלנו מבצרנו, פטורים מכך. גם אם זו עבודה קשה עבורנו, הרי אמר פרעה, והדבר תקף גם לגבי פרעה דקדושה, "תכבד העבודה על האנשים". פתיחת הצוהר אל העל-מודע חיונית מאין כמוה על מנת שאור האמונה יחדור ללבנו ויהיה חלק ממרקם חיינו.

דימוי נפלא לבקשה אחר חידוש הקשר עם רגש ההפלאה בגיל בוגר ניתן למצוא בעולם הצומח, בתופעה מיוחדת הנקראת "שורשי אויר".

כידוע, עץ רגיל ניזון מהאדמה דרך השורשים שבבסיסו. אך ישנם עצים שאינם מסוגלים כבכול להפרד מהאדמה, ולכן אפילו כשהם מיתמרים לגבהים גדולים, הם ממשיכים לשלשל מטה שורשים דקים מענפיהם. חלק משורשים אלו אינם מגיעים לאדמה, והם מידלדלים מהענפים כשערות שמוטות; אך אלו שמצליחים מתעבים, מתקשים והופכים להיות שורשי אויר – עורקים חסונים המחברים את העץ לאדמה, מבחוץ. שורשי האויר יוצרים בהדרגה סבך מופלא המשתרך מסביב לעץ ומשמש עדות חיה ופועמת להזדקקותו הגדולה לאדמה.

שורשי אויר

השורשים הרגילים שבבסיס הגזע הם כמו החיבור שלנו לקרקע נשמתנו בשעת ילדותנו, ולאחר מכן ברבדים הילדותיים של נפשנו, אלו הסמוכים אל מקורם. אלו קיימים אצל כל עץ, אצל כל אדם. אך ביטוי לאהבה יתירה למקור נשמתנו מעניקים לנו העצים המיוחדים, בעלי שורשי האויר. שורשים אלו, הנשלחים אל הקרקע מתוך הענפים הגבוהים אף שנים רבות לאחר שהתרחקו מהאדמה, הם כמו נסיונות לחדש קשר עם מקור הנשמה אף בגילאי הבגרות, ומתוך הרבדים הבוגרים והמתוחכמים של נפשנו.

לא משנה כמה מפותח שכלנו, לא משנה כמה אנו זקנים ורחוקים ממקור חוצבנו, אל לנו לחדול מלנסות ולחדש עמו מגע – לשלוח שורשי אויר אל קרקע נשמתנו.

לקריאת כל המאמרים על פסח

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION