יוצאים בשיר

ממצרים יצאנו בשיר, "אז ישיר משה", וגם הגאולה העתידה היא בשיר. מאמר חגיגי על סודות השירה הפורצת גבולות - לשביעי של פסח.


 

שביעי של פסח ממש מזמין לעסוק במספר שבע. זהו החג היחיד שאין לו כינוי מיוחד מלבד היותו "שביעי" (ובחוץ-לארץ מצטרף גם היום השמיני, אחרון של פסח), והוא חל בימי ספירת העומר בהם אנו עוסקים בספירת הימים והשבועות.

המספר שבע הוא אולי המפורסם ביותר בתורה, אבל כדי למצוא את השביעיה המתאימה ביותר לחג שלנו נשים לב מהו התוכן המיוחד של החג. בשביעי של פסח מציינים את קריעת ים סוף ושירת הים, להם מוקדשת קריאת התורה של היום (מתוך פרשת בשלח). בהרחבה, היום הזה מוקדש לשירה בכלל, כמו ההפטרה שבה קוראים את שירת דוד. מקום מיוחד תופסת השירה בעולם המנהגים של החג – כמו בפיוטים שונים לשביעי של פסח, וכמו שנוהגים רבים לומר "שירת הים" בליל שביעי בשירות ותשבחות, או ב'תיקון' שנערך ללילה הזה (ומנהג יפה לומר בליל שביעי את כל עשרת השירות שיש בתנ"ך[1]). בעולם הנגינה החסידי, יש כמה וכמה ניגונים יפים לשירת הים (בדרך כלל בסגנון 'מארש', מתאים לצבא הצועד בסך).

שרים בסולם שבע

אם עוסקים בשירה, הרי הכל בנוי על שבעת התוים היסודיים בסולם הנגינה (במוזיקה המערבית). בכלל, התפיסה המתמטית העוסקת במספרים היא "קרובת משפחה" של חכמת המוזיקה שכולה "מעשה מרכבה" של יחסים מתמטיים בין צלילים שונים (ולמעשה בין אורכי-גל שונים).

אך תחילה נדבר מעט בשבח המוזיקה. המוזיקה היא אחת החכמות החשובות ביותר, ובה יש לנו מורשת עתיקת יומין. הרי בעבודת המקדש היה מקום של כבוד לעבודת הלויים, בשירה וזמרה בפה ובכלי; הנביאים התנבאו על ידי שירה ונגינה, "כנגן המנגן"; דוד המלך היה "יֹדע נגן", והכין את עבודת השיר של הלויים יחד עם שמואל הנביא; ואין ספק שבאותם הזמנים היתה לנו מעין 'אקדמיה' ברמה גבוהה למוזיקה (כמו שכותב רבי יהודה הלוי[2]). גם המלאכים במרום מתוארים כמי שעוסקים בעיקר בשירה, "נעימות יתנו... זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו", ואף הבריאה כולה משוררת לה' (כמו ב"פרק שירה").

אלא שברבות הזמנים, בעיקר מאז החורבן, השתכח מאתנו חלק נכבד מחכמה מופלאה זו, ורק ניצוצות בודדים נשארו ממנה, כמו בנגינת טעמי המקרא (שגם אותם איננו יודעים בשלמות). אכן, אחד החידושים החשובים של הבעל-שם-טוב ותנועת החסידות היה להחזיר את עטרת הניגון ליושנה, ואין חסיד בלי ניגון חסידי. בשביעי של פסח נוהגים להזכיר את הבעל-שם-טוב, בסעודה מיוחדת הנערכת ביום השביעי (ובחו"ל, ביום השמיני) הנקראת "סעודת משיח" (כמו שיוסבר בהמשך), והרבי מליובאוויטש היה נוהג לשיר בהתוועדות זו סדר מיוחד של ניגונים מכל דורות החסידות, ובכך להזמין את גדולי החסידות להיות עמנו (הניגונים הם, לפי הסדר, מהבעל-שם-טוב, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן ואחריו כל שושלת אדמור"י חב"ד. ולבסוף היה הרבי שר את "ניגון ההקפות" של אביו).

אם כן, בשביעי של פסח הושלמו שבעת התוים בסולם הנגינה, ואז פרצה שירה גדולה מפי בני ישראל. כבר בתחילת חג החרות השתחרר הדבור שלנו, והפסח הוא פה סח, כמו כל הדבורים בליל הסדר (כמבואר במאמר 'רשות הדבור'). אבל עוד לא השתחררנו לגמרי, שהרי אנו מפחדים ממצרים הרודפים אחרינו, כמו התופעה הנפשית של 'פראנויה'. רק לאחר קריעת ים סוף וטביעת המצרים השתחררנו לגמרי וכבר אפשר לשיר, לא רק פה סח אלא פה שר.

היום השמיני

אולם יש דרך נוספת לספור את היום הזה. רש"י בפירושו לתורה כותב ששמונה החוטים שיש בציצית (בכל אחת מארבע הכנפות) הם "כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים"[3]. איך הגענו לשמונה ימים? והלא שירת הים היתה ביום השביעי!

אלא שניתן לספור את יציאת מצרים כבר מיום י"ד בניסן. בלשון התורה, י"ד בניסן נקרא 'פסח', מפני שבו מקריבים את קרבן הפסח (אם כי אוכלים אותו רק בלילה), ויש בו חגיגיות בפני עצמו (לא רק כ"ערב חג"). יתרה מזו, התורה מונה את י"ד כיום ראשון, "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שְׂאֹר מבתיכם" – דהיינו ביום הראשון-הקודם שלפני שבעת הימים, שאז מצווים להשבית ולשרוף את החמץ (עוד לפני חצות היום).

בדרך כלל, אנו מונים את שבעת הימים החל מט"ו בניסן, אך מתברר שאפשר להתחיל את הסיפור והספירה מי"ד בניסן, ואז קריעת ים סוף ושירת הים אירעו ביום השמיני!

התו השמיני – אז

אך מה נעשה כעת עם סולם הנגינה המחולק לשבע? היכן נמצא התו השמיני?

אפשר לומר שהתו השמיני הוא בחזרה להתחלה, סיבוב נוסף באותה מנגינה – מהשביעי מגיעים בחזרה לראשון שהוא גם השמיני. אכן, שיר פירושו משהו עגול, כמו שרשרת העשויה טבעות-טבעות, וכמו תכשיט הנקרא שיר, הנזכר במשנה במסכת שבת "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"[4] – כלומר, מותר לצאת בשבת עם בהמה שיש בצווארה שרשרת שבה מושכים אותה (ובפנימיות, משנה זו עצמה מתפרשת על עליית הנשמות והעולמות על ידי שירה, כמו שיובא בהמשך). שיר או ניגון טוב הוא זה שכאשר מסיימים אותו מיד חוזרים לתחילתו, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן", כמו מחול במעגל סובב אין-סופי, ויש ניגונים חסידיים שאפשר לשיר בדרך זו שעות רבות...

יותר מזה, לא מדובר רק בחזרה על הקודם. בסיום המנגינה אפשר לעלות לאוקטבה גבוהה יותר, אמנם חוזרים לתו הראשון אבל כעת הוא במקום גבוה יותר, לא תו c נמוך (מספר 1) אלא c גבוה (מספר 8. גם המושג אוקטבה נגזר מהמספר שמונה). כך מייצג התו השמיני את העליה לממד גבוה יותר, ועוד אחד, ועוד ועוד.

יותר לעומק בחכמת המוזיקה, אפשר לזהות תו שמיני המתנגן תוך-כדי שבעה התוים הרגילים. לכל צליל ראשי של תו כלשהו מתלוים "צלילים עיליים" נוספים ((overtones, תנודות משניות שהן הנותנות את ה'צבע' והאופי המיוחד לכלי הנגינה. למעשה, ניתן לתאר לכל צליל בטבע צלילים-עיליים במספר אין סופי, אחד מעל השני (ביחס מתמטי קבוע), אלא שאנו יכולים לשמוע ולהפיק רק בודדים מהם, בעיקר את הצליל-העילי הראשון, שמקומו בדיוק באוקטבה אחת גבוהה יותר, התו השמיני. כך מייצגים צלילים אלו עליה אין סופית, כאילו מתוך המערכת המוכרת לנו אפשר להתחבר אל האין-סוף.

המספר שבע הוא שלמות עולם הטבע, כמו שבעת ימי השבוע, אבל המספר שמונה הוא כבר מעל הטבע. "'תן חלק לשבעה וגם לשמונה'[5] – שבעה אלו שבעה ימי בראשית. שמונה אלו שמונה ימי מילה"[6]. שבעת ימי בראשית הם שלמות הזמן בעולם הטבע (אלא שהשבת היא נקודת הקודש בתוכו), ואילו ברית המילה מתערבת בטבע ומשנה את טבעו הראשון של הגוף.

כך גם שירת הים היא גילוי העל-טבעי, קריעה של מסך הטבע וגילוי ממד הנס המופלא, עד לגילוי אלוקות ממש, "זה אלי" – "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". קריעת ים סוף היא קריעת המסך המסתיר על עולמות נעלמים ומכוסים, "עלמא דאתכסיא" כמו הים המכסה את מה שבתוכו, והפיכתם לעולמות גלויים, כמו היבשה שבה הכל גלוי – "הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו". לכן בשירת הים מתנגן כבר התו השמיני, כמו שאומרת המלה הראשונה בשירה "אז ישיר" – אז הוא אל"ף מעל זי"ן, האחד-השמיני מעל השבע. וכך מבואר בספר הזוהר[7]:

"אז ישיר משה ובני ישראל". רבי אבא פתח ואמר, הסתכלתי בכל התשבחות ששבחו לקב"ה, וכולם פתחו ב'אז' – "אז אמר שלמה", "אז ידבר יהושע", "אז ישיר ישראל". מה הטעם? אלא כך שנינו, כל הנסים והגבורות שנעשו לישראל... הם כאשר מתחבר האור של אל"ף ומגיע לזי"ן... וזהו "אז ישיר".

האות זי"ן, כמו שמבואר בזוהר שם, היא כלי זין, כלי נשק שבו הקב"ה נלחם באויביו, ככל התיאור הציורי בשירת הים. אבל כדי שכלי-הזין יוכל לפעול את פעולתו, נצרכת הארה של דרגת האל"ף, הנקראת כאן "עתיקא קדישא" – דרגה עליונה ה'נעתקת' לגמרי מעל המציאות, כמו התו השמיני השואף לאין סוף.

כלי הנשק הסודי

שירת הים באה אחרי הנס המופלא והנצחון על מצרים. לפני כן לא היה ניתן לשיר, רק לצעוק אל ה' מתוך הפחד הגדול מהמצרים הרודפים. רק לאחר שישראל ראו את מצרים מת על שפת הים וכל הפחד התפוגג, ניתן היה להתבונן למפרע על המאורעות ולפתוח בשיר.

אך באמת השירה אינה רק ביטוי נלוה לאירוע המרומם שהיה, אלא היא עצמה פועלת את העליה. כך מבאר אדמו"ר הזקן[8], שבעצמו היה בעל-מנגן מופלא, את המשנה "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכים בשיר": כל עליה של הברואים מעולם לעולם היא על ידי שיר וניגון, שירת הנשמות ושירת המלאכים, כיון שהשיר 'מבטל' את המציאות הקודמת (מתוך כלות-הנפש), ומאפשר הופעה של מציאות חדשה, וזהו "יוצאין בשיר" – יוצאים ממדרגתם הראשונה. "ונמשכים בשיר" – לאחר העליה באה המשכה מלמעלה למטה.

גם הנצחון במלחמה נעשה על ידי הניגון עצמו. אחד מלשונות הנגינה בספר תהלים הוא "למנצח" – יש את האדם המנצח על התזמורת, כמו האל"ף על-גבי הזי"ן, ויש את סגולת השירה והזמרה לנצח ולכבוש את העולם. דוד המלך ידע היטב להלחם בחרב, אבל הוא גם ידע את סוד הנגינה הכובשת (כמו הניגון שיכל להרגיע את שאול המלך מרוחו הרעה), ולכן נקרא "נעים זמירות ישראל"[9] – ראשי תבות זין, זהו כלי הזין הפנימי ביותר שלו.

והניף ידו

הנה כך נאמר בנבואה המופלאה אותה קוראים בחו"ל באחרון של פסח (ובארץ כדאי לומר אותה בשביעי, כדי לא להפסיד...)[10]:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ... וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הנבואה הזו עוסקת בגאולה העתידה, ולפני כן מדובר בה על דמותו של מלך המשיח – המקור העיקרי לכך שבאחרון של פסח יש הארה משיחית שלכבודה אנו עושים את "סעודת משיח".

והנה מדובר כאן על מעין 'שחזור' של קריעת ים סוף, אך הפעם יש "נהר" שבהנפת יד ה' יחלק לשבעה נחלים, ובו יבואו בני ישראל מגלותם בארץ אשור. מה המשמעות הפנימית של הדברים?

הנהר המתחלק לשבעה נחלים הוא בסוד ה"אז", אל"ף על גבי זי"ן, סוד השירה שעל ידה אנו יוצאים מהגלות. והנפת היד היא ממש כתנועת יד המנצח על התזמורת, האל"ף המנצח על הזי"ן. ביציאת מצרים, הים עצמו לא נחלק לשבע – אלא לשנים-עשר חלקים, כנגד שנים עשר השבטים – אך הנהר שנחלק לשבע מבטא דרגה גבוהה יותר: המציאות עצמה הופכת להיות כנור אדיר של שמונה מיתרים, כמו שאומרים חז"ל שבכנור של בית המקדש היו שבעה נימים אך בכנור של ימות המשיח יהיו שמונה נימים[11].

[במאמר מוסגר: גם החלוקה לשנים עשר היא מוזיקלית מובהקת, שכן הסולם המלא כולל שבעה תוים מלאים ועוד חמשה חצאי-טונים (כמו הקלידים השחורים בפסנתר) – סולם כרומטי – בסוד "זה אלי" ובסוד נבואת משה רבינו שהיתה ב"זה הדבר". וכמו שיש אל"ף מעל זי"ן כך יש אל"ף מעל שנים-עשר ואז מגיעים לשלש עשרה מדות הרחמים.]

ניתן לדברים פירוש אקטואלי. הנביא אומר "ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", ופירש הרבי מליובאוויטש שמצרים היא הגלות במקומות שבהם יש צרות ומיצרים (כמו מעבר למסך הברזל ברוסיה בזמנו), ואילו אשור היא הגלות בארצות אושר ועושר (כמו באמריקה). בהרחבה, זו גלות-הנפש שאנו נתונים בה כיום בתוך "התרבות המערבית", בחברת השפע המציעה כל טוב – ממזון ועד מדע ואמנות, והכל פתוח לכולם – אך בתוכה שרויה ריקנות איומה. איך אפשר לצאת מהגלות הזו? יוצאין בשיר! מהפכה אמיתית חייבת מוזיקה טובה שתוביל אותה, וכמו שכוחה המושך של התרבות המערבית מתבטא במוזיקה, כך היציאה מכבלי התרבות הזו תהיה על ידי ניגונים טובים וכשרים. נכון, במוזיקה העולמית יש הרבה טוב, אך צריך לברר, להוציא את הנקודות הטובות ולשבץ אותם במוזיקה טהורה ונכונה.

למוזיקה יש כוח כובש, כמו הניגונים המלווים את המלחמות. אבל הניגון הנעלה כובש את הלבבות וכך הוא יכול לכבוש את העולם ללא יריה אחת. כך אפשר לתאר את המלך המשיח כמי שמוצא את הניגון הנכון הפורט על מיתרי הלב של כולם, והכל משתכנעים בצדקת דבריו ונוהים אחריו.

יותר מזה, המנהיג עוזר לכל אחד למצוא את הניגון המיוחד לו, כמו שכתוב בספרים שמשה רבינו היה יודע לנגן בכל מיני ניגון, כיון שנשמתו היתה כלולה מששים ריבוא נשמות ישראל[12]. ווארט חסידי עמוק אומר שהתכלית של כל ימי חיינו בעולם הזה היא להזכר בניגון הקדום של הנשמה – וכאשר מוצאים את הניגון האבוד אין עונג גדול מזה.

מלחמת תנופה

כדי להדגים את כוחו של הניגון, נזכר במפלת סנחריב וצבאו שרצו לכבוש את ירושלים, אך בלילה יצא מלאך ה' והכה אותם, "וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים"[13], ולפי חז"ל היה זה בליל חג הפסח, כרמוז בנבואת ישעיהו[14]:

הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג [ליל פסח]... וְהִשְׁמִיעַ ה' אֶת הוֹד קוֹלוֹ וְנַחַת זְרוֹעוֹ יַרְאֶה בְּזַעַף אַף וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה נֶפֶץ וָזֶרֶם וְאֶבֶן בָּרָד. כִּי מִקּוֹל ה' יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה... בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת וּבְמִלְחֲמוֹת תְּנוּפָה נִלְחַם בָּם.

והנה, בחז"ל יש תיאור מופלא כיצד מתו חיל סנחריב: "אזנים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות ומתו"[15] – שמעו את שירת המלאכים הנקראים "חיות הקודש" וכך מתו. הרי לנו שירה שממיתה את מי שאינו יכול להכיל אותה, כמו אור גדול המסנוור ופוגע בחוש הראיה. בעומק, מה שאירע כאן הוא שניצוצות החיות שיש בנבראים 'הרגישו' את המקור העליון ממנו הם באו, הם נשאבו אל מקומם, והגוף נותר פגר מת. יתכן שזהו פירוש דברי הנבואה "בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת ובמלחמות תנופה" – כמו "והניף ידו", הנפת יד המנצח על תזמורת המלאכים שמי ששומע אותה ואינו מתאים לה פשוט מתבטל ממציאותו.

אבל הנצחון יכול להיות יותר עדין ומתוק. ניתן לעשות "מלחמת תנופה" כזו שכובשת את הלבבות, וקוראת לכולם להצטרף לתזמורת המנצחת – "בְּתֻפִּים" הנותנים את המקצב הנכון, "וּבְכִנֹּרוֹת" שנותנים את המלודיה, ויחד עולה שיר חדש, צלילי הגאולה.

ניגון התורה

במה מתבטא הניגון המופלא של הגאולה?

כמובן, אנו מצפים לבניין המקדש וחידוש שירת הלויים, "וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה'"[16]. אך יש לכך ביטוי גם בלימוד התורה.

מבואר בחסידות[17] שקריעת ים סוף היתה הקדמה הכרחית למתן תורה. בהר סיני פונה הקב"ה אלינו בדבור ישיר, "אנכי הוי' אלהיך", לאחר אלפיים שנות שתיקה מבריאת העולם. לשם כך, צריך שהדבור יבטא את כל "העולם הפנימי" האלוקי שנסתר מאחוריו, כמו עולם המחשבה הנסתר מאחורי הדבור. לכן צריך להקדים ולקרוע-לבקוע את המחיצה בין העולם האלוקי הנסתר ובין העולם הגלוי, להפוך את הים הנסתר ליבשה גלויה.

מתן תורה היה, ולא יהיה עוד כמוהו, "מתן תורה נוסף לא יהיה" (כלשון אדמו"ר הזקן). אבל בגאולה האמיתית והשלמה שאנו מצפים לה יהיה גילוי של פנימיות התורה – רזי התורה, סודותיה ומסתריה – גילוי שאינו פוסק אלא מתחדש תמיד, כאשר במרכז נמצאת דמותו של מלך המשיח המלמד דעת לכולם, כדברי הרמב"ם "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו"[18] – ובסודות התורה יהיה למשיח מה לחדש, עוד ועוד, גם למשה רבינו עצמו!

אך כדי להגיע לגילוי רזי התורה, צריך לבקוע מסך נוסף. כי כמו שיש מסך בין הדבור למחשבה, כך יש מסך בין המחשבה לעצם הנפש, המעיין עצמו שממנו נובעות מחשבות לאין-סוף, וכך יש מסך בין 'מחשבתו' כביכול של הקב"ה, המחשבה כפי שהיא כבר 'מצוירת' באותיות, ובין המקור הנסתר עוד יותר שממנו באים רזי התורה. זהו הסוד של בקיעת הנהר, "והניף ידו על הנהר" – קריעת המסך בין התפשטות הנהר ובין מקורו הנעלם.

רזי התורה נקראים גם "טעמי תורה". העיסוק ברזי התורה מעניק לנו אפשרות לטעום את מתיקות התורה, ממש כמו שטועמים אוכל. אך יותר מזה, אנו מכירים את "טעמי המקרא" – סימני ההטעמה והנגינה של התורה. אכן, בקבלה מבואר שטעמי התורה הם הרובד הכי עליון בתורה, ובהם גנוזים הסודות הכי עמוקים (מעל האותיות, התגים והנקודות). נמצא שגילוי טעמי התורה לעתיד פירושו גילוי הניגון הפנימי של התורה, הניגון שמעל כל המלים והאותיות (גם "אותיות המחשבה") אלא נוגע בעצם הנפש – ניגון כזה שמושך את לב כולם במתיקותו, והוא עולה ועולה עד אין סוף.

ואם דברנו על שירים, הרי הגילוי העתידי רמוז במיוחד בשיר השירים – שאותו נוהגים לומר בפסח – השיר המתנשא מעל כל השירים כולם, "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים [וכל השירים] קדש ושיר השירים קדש קדשים"[19]. והנה כך מפרש רש"י את פתיחת המגילה הנפלאה הזו:

"שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" – זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה. מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז... כי טובים לי דודיך מכל משתה יין ומכל עונג ושמחה... זהו ביאור משמעו [המשל]. ונאמר דוגמא שלו [הנמשל] על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה [רזי תורה] ומחלים פניו לקיים דברו, וזהו ישקני מנשיקות פיהו.

ונסיים בדברי ה"תיקוני זוהר", ספר שעוסק הרבה בסודות הנגינה וטעמי המקרא[20]:

אורייתא בנגונא, שכינתא בנגונא, ישראל סלקין מגו גלותא בנגונא [התורה בניגון. השכינה בניגון. ישראל יוצאים מהגלות בניגון]. הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת".

מתוך הספר הזמן הפנימי


[1] עשר השירות מופיעות בתרגום לתחילת שיר השירים, והנה הן בהקבלה לעשר הספירות: "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב) – כתר. שירת הים – חכמה. שירת הבאר (במדבר כא, יז) – בינה. שירת האזינו – דעת. שירת השמש של יהושע בן נון (יהושע י, יב) – חסד. שירת דבורה (שופטים פרק ה) – גבורה. שירת חנה (שופטים פרק ב) – תפארת. שירת דוד בספר שמואל (ב' פרק כב) ובתהלים (יח) – נצח והוד. שיר השירים – יסוד. השירה העשירית היא מה שישראל עתידים לומר כשיצאו מהגלות, כמו שנאמר "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", אך לא כתוב מהי השירה עצמה, ואפשר לומר שזו הפטרת אחרון של פסח בחו"ל בנבואת ישעיהו (ישעיה י, לב, עד יב, ו) – כנגד המלכות. מנהג אמירת עשר השירות כתוב בסדור בית יעקב לר' יעקב עמדין.

[2] ספר הכוזרי ב, סד. וכדאי להביא את דברי הגר"א כפי שמביא תלמידו ר' ישראל משקלוב בהקדמת הספר פאת השולחן "וחכמת מוסיקא שבחה הרבה... כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים בסודות הגנוזים בתורה. הוא אמר, כמה ניגונים וכמה מדות הביא משה רבינו עליו השלום מהר סיני".

[3] רש"י במדבר טו, מא. וראה מפרשי רש"י במקום. על משמעות השבע והשמונה ראה גם בספר הממד הפנימי במאמר לפרשת שמיני.

[4] פ"ה מ"א.

[5] קהלת יא, ב.

[6] עירובין מ, ב.

[7] זוהר ח"ב נד, א. בתרגום חופשי.

[8] תורה אור ז, ג.

[9] שמואל ב' כג, א.

[10] ישעיה יא, יא-טו.

[11] ערכין יג, ב.

[12] זוהר ח"ב קיד, ב. לפי המבואר בקונטרס ההתפעלות (עמ' סו במהדורה החדשה).

[13] מלכים ב' יט, לה.

[14] ישעיה ל, כט-לב. לכל זה ראה הרחבה בהתוועדות סעודת משיח תשע"ד.

[15] סנהדרין צה, ב.

[16] ישעיה לח, כ.

[17] לקוטי תורה ד"ה והניף ידו, פרשת צו טז, ד.

[18] הלכות תשובה ט, ב.

[19] משנה ידים פ"ג מ"ה.

[20] דף נא, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION