שלשה סיפורי פסח

סיפורי חסידים לקראת פסח, קחו פסק זמן מהניקיונות...

מסורת חסידים חביבה אומרת שלקראת פסח נהוג לספר שלשה סיפורים הקשורים להכנות לחג. לסיפור אי אפשר לסרב, במיוחד לקראת פסח שבו "כל המרבה לספר הרי זה משובח"... נביא את הסיפורים כמעט כלשונם המקורית (מתוך ספר אוצר ישראל) אך נוסיף להם מעט תבלין של משמעות.

היי"ש והמים

מוכנים? סיפור ראשון:

 "היה איזה יהודי שעשה לפני חג הפסח חבית יין שרף (וודקה, ובראשי תבות יי"ש), ונסע עם החבית למכור היי"ש, ועבר עם החבית יי"ש את הגבול בין מדינה למדינה, וכשעבר הגבול תפסו אותו שומרי הגבול ולקחו ממנו החבית יי"ש, כי היה אסור מחוק המדינה לסחור עם יי"ש מבלי רשות מיוחדת.
ונסע היהודי תיכף לרבי ר' אלימלך מליז'נסק, זכותו יגן עלינו, ובכה מאד שלקחו ממנו את החבית יי"ש. אז אמר רבי אלימלך שילך ויאמר לשומרי הגבול שיטעמו מהחבית יי"ש ויראו שזה מים ולא יי"ש. וכן עשה היהודי וצוה לשומרי הגבול שיטעמו מהחבית יי"ש, וראו שהיא מלאה מים ולא יי"ש, ונתנו לו בחזרה החבית יי"ש.
והיהודי חזר שוב לרבי אלימלך ובכה לפניו האיך שהחבית יי"ש הינם מקור הכנסה עבורו לצרכי פסח ועכשיו החבית יי"ש מלאה מים. אז אמר לו רבי אלימלך שיטעום ויראה שהחבית מלאה יי"ש, וכך הוה שהחבית חזר ליי"ש. והיה ליהודי צרכי פסח בהרחבה גדולה".

מה מספר הסיפור? ראשית, הוא מזכיר את המעשה ברבי חנינא בן דוסא שאמר "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה, א). הצדיק באמונתו הגדולה חווה את התחדשות הבריאה יש מאין, והוא עצמו בחינת אין, כמו הבטול של המצה. כאשר מגיעים לאין, הכל יכול להשתנות, החומץ ידלק כשמן והוודקה תהיה בטעם מים. כך מלמד הבעל־שם־טוב: "אין מזל לישראל", המזל העליון של ישראל נובע מהתקשרותם במדת האיִן. מי שדבוק באין, משתנים עבורו צירופי האותיות של הבריאה, היין נהפך לחומץ והצרה נהפכת לצֹהר מאיר, "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", הצרה עצמה הופכת לישועה.

הסיפור על דיינו

סיפור שני: "פעם היה מלך שנאבדה ממנו טבעתו. ציוה המלך לחפש את הטבעת, ואמר שמי שיקבל עליו לחפש אותה יתן לו המלך הרבה מעות שיהא לו אפשרות לחפש הטבעת. והיה שם איזה יהודי שהיה עני ואביון ולא היה לו במה להכין צרכי הפסח. אמרה לו אשתו, הנה אתה רואה שהמלך נותן מעות למי שרוצה לחפש את טבעתו. לך גם אתה ותאמר שאתה גם כן רוצה לחפש הטבעת והמלך יתן לך מעות, ובזה המעות יהא לנו במה להכין צרכי חג הפסח. ונראה בעיניו עצת אשתו, והלך למלך ואמר שרוצה גם כן לחפש טבעתו. והמלך נתן לו מעות, והיהודי הכין בזה המעות צרכי פסח בהרחבה גדולה. והיהודי היה גם כן מכניס אורחים והביא לביתו על הסדר של ליל חג הפסח הרבה אורחים.
ושם אצל המלך היה אחד מיועציו איזה 'גלח' (כומר) שונא ישראל. ולא היה יכול לסבול זאת, האיך היהודי הנ"ל רימה את המלך והוציא ממנו מעות. והלך הגלח בליל חג הפסח מתחת לחלון היהודי, וראה האיך שאוכל ושותה ואינו עוסק בכלל בחיפוש טבעת המלך. והלך הגלח למלך ואמר לו: אתה חושב שהיהודי מחפש את הטבעת, הנה אראה למלך מה עשה היהודי במעות שנתן לו המלך. והמלך הלך עם הגלח עד ביתו של היהודי ועמדו מתחת החלון והסתכלו בפנים, וראו האיך שהיהודי יושב כמלך בגדוד...
והיהודי היה לו מנהג, כשאמר ההגדה כשהגיע לחרוזים 'דיינו', אמר היהודי חרוז אחד וכל המסובים ענו אחריו 'דיינו' ובעת שעמד המלך מתחת החלון, אמר היהודי את החרוזים של 'דיינו'. ושמו של הגלח היה 'דייני' [בהגייה אשכנזית־חסידית, דיינו הופך להיות דייני]. ואמר המלך: הנה עכשיו עושה היהודי החקירה מי גנב טבעת המלך וכולם אומרים 'דייני'. אז הבין המלך שהגלח דייני הוא גנב הטבעת, וצוה המלך לאסור הגלח ולהכותו עד שיודה. וכך היה, שהודה שגנב הטבעת, והיהודי היה לו צרכי פסח בהרחבה גדולה."

עכשיו, האם היהודי היה חסר אחריות? לא. הוא ראה שהנה יש הזדמנות־פז לממן את ההוצאות המרובות של חג הפסח, ובטח בה' שיעזור לו להשלים את המשימה. וה' אכן אהב את תמימותו, "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח", וכך הוא קיבל את המקדמה וגם את הפרס הגדול.

הזכיה בפועל התרחשה כאשר היהודי הכריז בקול 'דַּיֵּנוּ', הוא יודע להודות על כל מה שיש לו, וכאילו אומר "אילו נתן לנו את המקדמה ולא ימצא לנו את הטבעת, דיינו" – ולכן מגיע לו לקבל את הכל.

בדרך כלל, המלכים בסיפורים רומזים לה', המלך העליון. כך אנו באים לפני ה', מבקשים פרנסה טובה, 'קמחא דפסחא' לקראת הפסח הקרב, ומבטיחים שנשתדל לקיים את כל המצוות כראוי. האם ההבטחה הזו רצינית? קשה לדעת... וכי אנו בטוחים שנקיים את המוטל עלינו? ובכל זאת, מותר לנו לנהוג כך (ובלבד שלא נרמה) וה' יעזור בעדנו. אדרבה, בסוף עוד נמצא אוצרות גדולים ונוציא אותם מהשבי. טבעת המלך היא החותמת שלו, "חותמו של הקב"ה אמת", ו"אין אמת אלא תורה" – מיציאת מצרים נגיע למתן תורה ונזכה בטבעת המלך עצמה.

קוף אחרי בן אדם

הגענו לסיפור השלישי: "היה איזה יהודי שעבד אצל פריץ. פעם אחת התפאר הפריץ ואמר ליהודי: נכון הדבר באם לא היית נותן לך פרנסה היית גווע ברעב חס ושלום? והיהודי היה תמים וירא שמים, ענה לפריץ: מה אתה אומר, אתה מפרנס אותי?! הלא יש אל בשמים והוא זן ומפרנס לכל הברואים ואותי גם כן מפרנס. ואם הפריץ לא יהיה השליח, מן השמים יתן לי ה' יתברך על ידי שליח אחר. וכששמע הפריץ דיבוריו של היהודי חרה לו מאד, וצוה להיהודי שיעזוב מיד את מקומו ולא יתן לו שוב עבודה. והיה אז לפני חג הפסח, והיהודי היה עני ולא היה לו במה להכין צרכי החג.
ולפריץ היה אוצר של מטבעות זהב, והפריץ היה נכנס לאוצרו לנקות המטבעות אם יש עליו איזה חלודה, והיה מנקה המטבעות ברוק שבפיו. ולפריץ היה חיה קוף (קוף בתור חית מחמד). וכידוע שזה החיה עושה מה שרואה שהאדם עושה. וכשנכנס הפריץ לאוצרו לנקות המטבעות לקח עמו הקוף, וראתה החיה שהפריץ מנקה המטבעות ברוק בפיו, וחשבה שהפריץ אוכל מהמטבעות של זהב. אחר כך ירדה החיה לבדה להאוצר והתחילה לאכול מהמטבעות עד שנתמלא כריסה עם מטבעות של זהב ונפלה פגר. וכשראה הפריץ שהחיה נפלה פגר צוה למשרתו שיזרוק הנבלה לביתו של היהודי, שידע שאם אני לא נותן לו אזי אין לו פרנסה. וכשזרקו החיה בביתו של היהודי נקרע בטנה ונפלה ממנה הרבה מטבעות של זהב. והיה כבר להיהודי צרכי חג הפסח בהרחבה גדולה.
ובליל חג הפסח שלח הפריץ את משרתו לבית היהודי לראות אם יש לו מה לאכול. ומשרתו הגיע בחזרה ואמר לפריץ שיש ליהודי כל טוב. אז שלח לקרוא את היהודי ושאל מאין היה לו מעות להכין צרכי פסח. סיפר לו היהודי האיך שזרקו לו חיה בביתו וממנה נפלה מטבעות של זהב. אז אמר הפריץ: עכשיו אני כבר מודה שה' יתברך זן ומפרנס לכל. והיה להיהודי צרכי הפסח בהרחבה גדולה."

היהודי שלנו הוא בעל אמונה ובעל בטחון (בדומה 'למעשה מבטחון' של רבי נחמן). כך באמת צריך להתייחס למקור הפרנסה. פִּטרו אותך מהעבודה? אז מה? הרי הפרנסה באה מה' והעבודה היא רק כלי לברכה. הפריץ הגוי אינו תופס בכלל את המדרגה הזו, ויחסית ליהודי הוא נחשב כקוף בפני אדם... "אתם קרויים אדם", מכירים את הבורא המשגיח ולא משתעבדים לסיבות ולאמצעים, ואילו הפריץ עושה לעצמו "אלהי זהב", סוגד למטבעות הזהב. היהודי מתייחס לכסף וזהב כאמצעי, וכל מטבע שהוא מקבל מאת ה' הולך מיד למטרה טובה, ואילו הפריץ 'בולע' מטבעות זהב ("עכבר שוכב על דינרים"), בדיוק כמו החקוי המושלם של הקוף.

אך בדיוק כמו ביציאת מצרים, הרכוש הגדול שצברו המצרים – מבלי להודות במקורו האמתי – מגיע בסוף לבני ישראל. רק צריך איזו מכה (עשר המכות) וכל האוצר מגיע ליהודי, "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵל".

 

מתוך ההגדה סודות מן הסדר

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION