סימני דרך לליל הסדר

שרשרת רעיונות לפי סימני הסדר, מכוס ראשונה ועד בכלל...

 

קַדֵּש – אש קודש

פותחים את הסדר בכוס ראשונה שעליה אומרים קידוש היום. זו כוס הקידושין – שהרי בחג הפסח הקב"ה לקח אותנו ממצרים וקידש אותנו כחתן המקדש את הכלה. שתיית יין משותפת מקרבת את הלבבות – "גדולה לגימה שמקרבת" – מקרבת את החתן והכלה להיות אחד. ואם נכנס יין יצא סוד, זהו סוד האהבה בין ישראל לה'.

לא פלא שאחרי ארבע כוסות נוהגים לומר שיר השירים לאחר הסדר, שיר האהבה הגדול בין ישראל לה', שבו נאמר "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (שימו לב לראשי התיבות). כאשר שותים כוס יין, משהו בנו נפתח ומשתחרר. זה בסדר גמור – תנו לשמחה למלא אתכם, "אין שמחה אלא ביין". אם ה' מקדש אותנו, זו ודאי השמחה הגדולה ביותר.

וּרְחַץ – בטחו בה'

נכון שה' מקדש אותנו, אבל איפה אנחנו נמצאים? החתן אמנם נאה והדור, אבל הכלה, איך לומר, נראית מלוכלכת. אנו מביטים בעצמנו בבושה ונזכרים בכל הבעיות שמלוות אותנו, איזו כלה אנחנו? ואולי יש כאן בכלל "מקח טעות", החתן חשב משהו אחד והנה לפניו כלה לכלוכית...

אבל הפתרון נמצא ממש כאן: בכך שה' מקדש אותנו הוא נותן בנו כוח לצאת, בבת אחת, מכל הבעיות והפגמים, לעשות תשובה ולרחוץ מכל מה שדבק בנו, "ורחץ". רק צריך לבטוח בו ולקפוץ, שהרי בארמית לרחוץ פירושו לבטוח (כמו "ביה אנא רחיץ"). בגמרא נאמר שאם איש אמר לאשה "הרי את מקודשת לי על-מנת שאני צדיק גמור" הרי זו מקודשת, גם אם הוא ידוע כרשע גמור, כי ברגע אחד הוא יכול לעשות תשובה – עצם הקידושין נותנים לו כוח לעשות תשובה!

כַּרְפָּס – מצטערים

בואו ניכנס לתוך הסיפור: מצרים, עבודת פרך... כמו ברמז הידוע: כרפס אותיות [עבודת] פרך [של] ס [ריבוא]. את מרירות השעבוד נציין בהמשך באכילת המרור, אז מה מוסיף הכרפס? ועוד משהו מוזר: זהו השינוי הראשון שעושים בסדר כדי שהתינוקות ישאלו "מה נשתנה". ומה נשיב להם כאשר ישאלו? "את זה עשינו כדי שתשאלו"...

כרפס רומז לתחושה העמוקה של צער (בדקו את הגימטריא). זה משהו שקשה להעביר לאחרים, תחושה אישית מאד שרק רומזים עליה, ולכן הוא מופיע בסדר כשאלה לא פתורה. יותר מזה: כאשר יהודי מצטער, וודאי בצערם של כל ישראל בגלות, יש לדעת שגם הקב"ה מצטער, "בכל צרתם לו צר". זהו גם הצער האמיתי שלנו, הצער על כך ש"שכינתא בגלותא". אבל הידיעה העמוקה הזו נשארת קצת בסוד, כי אם נחשוב יותר מדי על צער השכינה אנחנו עלולים להתמכר לצער ולשכוח שה' מוציא אותנו מהגלות. בקיצור, הצער שלנו הוא לא סתם, כי הנשמה שלנו היא "חלק אלוה ממעל", בגימטריא כרפס.

יַחַץ – אני עני

את הכרפס הורדנו מהשולחן, ועכשיו כהכנה אחרונה לפני ההגדה, חוצים את המצה האמצעית שתהיה "לחם עוני", כי "דרכו של עני בפרוסה". אז האם אנחנו עניים? בהחלט כן! איך אמר דוד המלך "יחיד ועני אני" – גם אם יש לי הרבה כסף וזהב, עושר וכבוד, אני יודע ששום דבר לא בא ממני אלא הכל מה', "כי ממך הכל".

מי שמנופח מתחושת בעלות, "יש לי", הוא חמץ גמור, ואתם זוכרים מה עשינו עם החמץ... עכשיו כולנו מצה עניה, שיש בה רק קמח ומים. ואם ממילא שום דבר לא שלנו, אנחנו פותחים את הלב הרחב לכולם, שום דבר לא חוצץ בינינו – ומכריזים בקול "כל דכפין ייתי ויכול", כל העניים מוזמנים להיות אתנו, כי כולנו עניים באותה מידה – עניים שמחים מאד, "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ". זו ההכנה הטובה ביותר להגדה, כמו שאומרים בכל יום בבוקר "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

מַגִּיד – חופש הדיבור

עכשיו מתחילים לדבר. כתוב בספרים שבמצרים היה הדיבור בגלות, וביציאת מצרים יצא לחירות. בתחילה הפה היה אִלֵם והנה הוא פה-סח ומדבר. האדם התייחד ביכולת הדיבור, "חוש הדיבור" בלשון הקבלה, השאלה היא מה אנחנו עושים עם החוש הנפלא הזה. יש דיבור נחות וגס, שמוטב שלא היה בא לעולם, ויש דיבור טוב ומאיר.

בפסח חוזרים לנקודת ההתחלה, כמו תינוק שלומד מלים ראשונות. ומה הדיבור המשמעותי הראשון של התינוק? אבא (הוא מזמן מהמהם א-ממא, אבל כשהוא אומר 'אבא' זה כבר בטוח). והנה אומרת ההלכה שאין התינוק יודע לומר אבא עד שהוא טועם "טעם דגן". זה התפקיד העמוק של המצה, הדגן הראשוני שלנו, שמאפשר לומר לה' "אתה אבינו". זאת מפני שהמצה מחדירה בנו ענוה ובטול, ואז אנו פתוחים לקלוט את האמונה. לכן בקיצור, הדיבור הכי טוב הוא דיבור של אמונה, "האמנתי כי אדבר".

רָחְצָה – יהיה טוב

מה ההבדל בין רחצה לרחץ? רחץ הוא לשון ציווי לזכר, רחץ את ידיך. ואילו רחצה היא לשון נקבה נפעל, תיאור הפעולה שכאילו נעשית מעצמה. אם ב'רחץ' דיברנו על בטחון, עכשיו נחלק את הבטחון לשניים: יש בטחון פעיל, אקטיבי, בטחון בה' שנוסך בנו כוח לקום ולעשות – זהו בטחון בסגנון גברי, רחץ. ויש בטחון סביל, פאסיבי – אולי אין בי כוח לעשות, או איני יודע מה לעשות, אבל אני בוטח בה' שבוודאי "יהיה טוב". זהו בטחון בסגנון 'נשי', רחצה.

אין כאן אפליה. הן הגברים שבינינו והן הנשים צריכים להשתמש בשני סוגי הבטחון, כמו שתי רגליים הצועדות בתיאום, רגל ימין מנצחת בבטחון פעיל, ורגל שמאל משלימה ומודה בבטחון סביל (בהקבלה לצמד הספירות נצח והוד).

מוֹצִיא מַצָּה – שלם וחצי

נחבר את שני הסימנים, מוציא מצה: מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ו"על אכילת מצה" ואוכלים יחד מהמצה העליונה השלמה ומהמצה האמצעית השבורה. ראשית נזכור שהמצה היא "מאכל האמונה" – המצות הראשונות נעשו מתוך האמונה של ישראל ביציאת מצרים, ומאז כל מצת-מצוה היא 'חתיכת אמונה' שנכנסת לתוכנו פנימה. בנוסף, עכשיו אוכלים למעשה מצה וחצי. לצירוף של "שלם וחצי" יש משמעות עמוקה מאד. שימו לב למשל לצמד האותיות י-ה – שלמות של 10 וחצי של 5. מה זה אומר?

ובכן, האם אנחנו שואפים לשלימות? ודאי. אבל השלמות האמתית מכילה בתוכה גם את תחושת החסרון, החלקיות, השואפת להתמלא ולעולם איננה מלאה. אפילו בשם ה' (י-ה) יש את ממד השלמות וממד החלקיות (ההשתלמות). אם אתה מרגיש רק שלם ומרוצה, משהו בך חסר – חסר לך את הלב הנשבר שה' כל-כך אוהב, והרי "אין דבר שלם יותר מלב נשבר".

מָרוֹר – מותר לבכות

מכירים מרור-לבן-מגורד-טרי (חריין)? רק קרבו אותו לאף (זהירות) והדמעות זולגות... בכלל, מרירות קשורה לבכי ודמעות. תארו לעצמכם את מריָם הנביאה, שנקראה על שם המרירות, וכל הנשים והאמהות באותו דור, כמה דמעות נשפכו אז...

לא תמיד טוב לבכות. במיוחד לא טוב להתבכיין. אבל בכי אמיתי מעיד על רגישות, מבטא את הלב (בכי = לב). אז אם יוצא לך לפעמים בכי אמתי מהלב, אל תתבייש מעצמך, זה בסדר גמור לרחוץ ולהיטהר בדמעות. בסוף, דמעות הגלות הופכות לדמעות שמחה בגאולה, כמו שדרשו חז"ל "מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" – "בכי ושירות".

כּוֹרֵךְ – מר למתוק

למצה עצמה אין טעם, המרור בפני עצמו פשוט מר, אבל צירוף שניהם בכורך הוא כריך טעים וערב. בדרך כלל רוצים שהכל יהיה מתוק ולא מר, אבל יש גם מרירות טובה ונצרכת. כך נאמר שהתלמיד היושב לפני רבו צריך לחוש מרירות ואימה, ו"כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל... וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". המרירות הזו היא התרופה (המרה) הטובה ביותר ליצר הרע, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". אבל אל תעשו פרצוף חמוץ, בסוף דברי התורה הם "מתוקים מדבש".

מה שבאמת מר ממוות הוא היצר הרע. בהתחלה הוא דווקא נראה מתוק, טעים ומגרה, אבל סופו מר כלענה. וכאשר מתגברים עליו, מגלים שהוא נמצא כאן רק כדי להדגיש את הטוב, "יתרון האור [ניכר] מן החשך" – כמו התענוג בצירוף המצה עם המרור.

שֻׁלְחָן עוֵֹרךְ – מקטנות לגדלות

בזמן הסעודה אפשר להיזכר במה שחסר על שולחננו, בשר קרבן הפסח. לכל אחד בחייו מעלות ומורדות: יש מצב של "קטנות מוחין", אנו בגלות בתוך עצמנו, עוסקים בחשבונות קטנוניים ומרירים. ויש מצב של "גדלות מוחין", רואים את התמונה הכוללת והכל פתוח. בזמן הקטנות-הגלות, העבודה היא מצה ומרור – להכיר בענוה מהו מקומך (מצה) ולחוש מרירות מהחסרון (מרור). אבל בזמן הגדלות-הגאולה, תופס הפסח את המקום העיקרי. אכילת בשר היא מתוך הרחבה ועושר, והנה כל ההרחבה הגשמית הופכת להיות חלק מעבודת ה', 'התפשטות' בקדושה.

צָפוּן – טעם מצה

על שאלת הבן החכם השבנו לו כהלכות הפסח "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – בזמן המקדש אין לאכול שום דבר אחרי בשר הפסח, ובזמן הזה אין לאכול אחרי המצה שמכונה אפיקומן, זכר לפסח, כדי שהטעם יישאר בפינו. בהתחלה התייחסנו למצה כחסרת טעם, והנה אנחנו מדברים על טעם המצה! אכן, היסוד של העבודה הוא מתוך קבלת עול, אל תחפש את ההנאה, אבל בסוף נקיים את כל המצוות גם בתחושת טעם והנאה גלויה. אולי עכשיו זה עדיין צפוּן, נסתר מעינינו, כי עדיין יש מלחמה עם היצר ועבודה של בירורים, אבל זה יקרה בקרוב, בזמן הגאולה השלמה.

בֵּרַך – גאולת הנפש

ברכת המזון וכוס שלישית מסמנים את המעבר לחצי השני של הסדר. ארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה – "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" – אז עכשיו אנחנו ב"גאלתי" שבגאולה. "והוצאתי" הוא בטול השעבוד במצרים, "והצלתי" הוא ביציאה מתחום השליטה של מצרים (בט"ו בניסן בשחרית), "וגאלתי" הוא בקריעת ים סוף. בהתחלה משתחררים מהרגלים רעים, בטול השעבוד. אחר כך משתחרר עולם הרגש שלנו שהיה בתחום השפעה זר. ועכשיו משתחרר הרובד השכלי. עד עתה הסתכלנו לאחור בפחד מהמצרים, כמו מי שמושפע מ"מה יאמרו" – אבל אחרי קריעת ים סוף אפשר לחשובכבני חורין, "וגאלתי".

הַלֵּל – להאיר את החושך

זהו הלילה היחיד בשנה שבו אומרים הלל, וברוב הקהילות אומרים הלל בברכה כבר בתפילת ערבית. הלל הוא מלשון אור, כמו בפסוק "בְּהִלּוֹ נרו עלי ראשי", ואומרים אותו רק ביום, כאשר יש גילוי הארה אלוקית. אבל הלילה הזה שלנו מאיר כמו יום בהיר, "ליל שימורים" שאין בו שליטה למזיקים וכוחות החושך.

בנפש שלנו יש שני צדדים. הצד המואר הוא הצד שבו אנחנו מודעים לאלוקות, והצד האפל הוא החלק של האישיות שלא מודע לה'. פעם היו מדברים הרבה על היצר הרע והנפש הבהמית, דברים מפחידים שיש בתוכנו. אבל היום מתאים יותר לדבר על הצד האפל שלנו. הצד האפל פשוט מחכה שנאיר אותו, נכבוש עוד ועוד חלקים ממנו ונהפוך את החושך לאור גדול.

נִרְצָה – השראה

נרצה פירושו שכל מה שעשינו התקבל ברצון. בסימני הסדר הגענו ל-15 סימנים, כנגד אותיות י-ה בשם הוי', המקבילות לרובד השכלי בנפש (המוחין). אבל מעל השכל שלנו יש לנו כתר על הראש, רובד העל-מודע, במיוחד בלילה הזה שבו כולנו בני מלכים. עכשיו, אחרי שיצאנו ידי חובה, אנו מגיעים לדרגה של השראה שבה הכל 'זורם'. מי יכול ללכת עכשיו לישון? רק לשיר ולזמר, לומר שיר-השירים, לעסוק ביציאת מצרים ולצאת מכל המֵצרִים.

---

לפי ההגדה סודות מן הסדר

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION