פסח מצה ומרור

פסח מצה ומרור

שלש עבודות הפסח – משיח, גאולה וגולה

 

פסח מצה ומרור

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר.

שלמות ליל הסדר מתבטאת ב"שלשה דברים אלו" – פסח-מצה-מרור (המהווים יחידה בעלת מספר מושלם, זך ברבוע, ט בחזקת ג, ג בחזקת ו). בפועל ממש, בזמן הזה אין אנו זוכים לקרבן פסח, אכילת מצה היא מדאורייתא ואכילת המרור היא מדרבנן (כל עוד לא אוכלים אותו עם קרבן הפסח). אכן, מיסודות דרך מורנו הבעל שם טוב שכל מצוה קיימת בכל אדם, בכל מקום – גם בזמן הזה ניתן לקיים בפנימיות "פסח מצה ומרור" ולהשלים בכך את הסדר (ויסוד מוסד לכך במאמרו זה של רבן גמליאל, שאמר כי אף בזמן שאין בית יציאת ידי חובה כרוכה באמירת-הזכרת פסח מצה ומרור).

מהם, אם כן, שלשת הדברים בעבודה הפנימית?

מרור – זכרון הגולה

המרור, בפשטות, מטעים ומזכיר את מרירות הגולה – "מרור, על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". בעת הגאולה עלינו לזכור את הגולה, לא רק על מנת לחוש כיצד יצאנו "מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה", אלא גם כדי לשמר האיכות הפנימית של הגולה.

כך מסביר מורנו הבעל שם טוב את דברי דוד המלך "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקדש חזיתִך לראות עֻזך וכבודך"– הלואי שבזמן הבית אזכה לאותם געגועים שיש לי "בארץ ציה ועיף בלי מים", שבימי הגאולה (שנקראים גם "ימים אשר אין לי בהם חפץ") נזכה לעוצמת מסירות הנפש ולעבודת התשובה שנדרשו מאתנו בגלות.

יתר על כן, הרבי מליובאוויטש מלמד כי הגולה היא-היא חומר הגלם של הגאולה וצריך רק להמשיך לתוך הגולה את האות א כדי להפוך אותה לגאולה (בדומה לכך ש-ציה – סוד "בארץ ציה ועיף בלי מים" – הוא השרש הדקדוקי של ציון, מקום המקדש, "בקדש חזיתִך").

מצה – סוד הגאולה

המצה, המצוה אותה זוכים לקיים בשלמות מדאורייתא גם בזמן הזה, "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא", היא-היא סוד הגאולה – "מצה, על שום שנגאלו אבותינו ממצרים".

הראש והסוף של מצהמה (סוד שם מה) – בגימטריא גאולה, וה-צ שבאמצע עולה עוד פעמיים גאולה, כך שממוצע כל אות במלה מצה הוא גאולה, 'חזקה' של גאולה. שלש פעמים גאולה רומזות גם לדברי הרבי כי יש שלש דרגות של ה-א הנמשכת ל-גולה – אלף לשון "אלופו של עולם", אלף לשון אולפנא ("אאלפך חכמה"), אלף אותיות פלא – שהן בעצם שלש מדרגות-רמות של גאולה (והן גופא מתכללות זו בזו בשלש מצות של ליל הסדר).

אליבא דאמת, יש מדרגות רבות של גאולה: פורים נסמך לפסח "למסמך גאולה לגאולה", והוא נקרא גאולה אף שבפורים "אכתי עבדי אחשורוש אנן"; גאולת מצרים – על שמה נקראו כל הגאולות – היא עדיין גאולה שהיו אחריה גלויות ואנו מצפים לגאולה האחרונה, שאין אחריה גלות (שגם היא גופא הולכת ומתפתחת, מ"אתחלתא דגאולה" עד לגאולה האמתית והשלמה); "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ובאמת תתכן גאולה פורתא בכל דור, לעתים לכל עם ישראל ולעתים לקהילה מסוימת או לאדם מסוים (כדוגמת "היוצא מבית האסורים" שהוא אחד מ"ארבעה חייבים להודות").

לכן, מצות המצה מתקיימת מדאורייתא גם בזמן הזה – גם היום ישנה גאולה (לעומת זאת, המרור בזמן הזה הוא מדרבנן – בתוך הגולה עצמה, ללא המשכת ה-א, לא צריכים 'לזכור' את הגולה מחד, שהרי היא קיימת בפועל, ומאידך קשה, ואולי אף בלתי-רצוי במדת-מה, לזהות את המעלה של הגולה ו'להצדיק' אותה, ורק חכם אמיתי, "חכם הרואה את הנולד" של "ימים אשר אין לי בהם חפץ", רואה את המעלה העצמית בגולה, זמן של מסירות נפש על האמונה והתורה, גם עכשו, בזמן הגלות, והיינו סוד דרבנן, שייך לרבנן דווקא, חכמים גדולים הרואים את הנולד).

פסח – סוד המשיח

בעוד המצה מסמלת את הגאולה, הרי שפסח רומז לזהות הגואל – משה רבינו בגאולת מצרים ומשיח צדקנו בגאולה האחרונה (שהרי "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"). "פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים" (לעומת לשון הנפעל במצה – "על שום שנגאלו אבותינו" – כאן מודגש הפועל-הגואל, וכדרך ההגדה 'להצניע' את משה רבינו בסיפור יציאת מצרים, כאשר משה, הגואל בשר-ודם, מפנה מקום להדגשת הקב"ה בגאולה זו, כנודע).

כשם שבכל דור ודור ולכל אדם ואדם ישנה בחינה של גאולה כך בכל דור ודור ישנו "משיח שבדור" ובכל אדם ואדם ישנו ניצוץ משיח, אך ההבדל הוא משמעותי – הגאולה שבכל דור ובכל אדם יכולה להתגלות בפועל, ואילו המשיח שבכל דור ובכל אדם הוא משיח-בכח, עד שנזכה לגילוי המשיח בפועל בשלמות. לכן, בעוד מצות מצה מתקיימת בכל דור, הרי שבזמן הגלות איננו זוכים להקריב את הפסח ואנו ממתינים להקרבתו בשלמות לאחר בנין בית הבחירה על ידי מלך המשיח.

על אף שתתכן מציאות זמנית של גאולה בלי גואל – מצה בלי פסח – כיסופינו הם לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (ולאור אפשרות הגאולה בכל דור, גם בלי גילוי של גואל בפועל, מובנת ביותר הדגשתו של הרבי בביטוי "הגאולה האמתית והשלמה [על ידי משיח צדקנו]" – כדי להציל משיבוש הדגשת הגאולה ללא הגואל וק"ו ההסתפקות בה חלילה). לכן גם מודגש ומוכפל הפסח כראש (הכולל) וראשון (בפרטים) בדברי רבן גמליאל – "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן – פסח וכו'".

"שלשה דברים אלו" – שלשת הגואלים

אם כן, פסח-מצה-מרור, הם בעצם משיח-גאולה-גולה – שתי שלישיות המשלימות למשולש של מח, כערכו של המשפט בו פתח את חבורו הרמב"ם (שנולד בערב פסח ורמוז בפסוק "רבות מופתי בארץ מצרים") "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (ניתן לקיים בשתי השלישיות גם "גורעין ומוסיפין ודורשין", ולצרף משיח-גאֻלה-גולה – ככתיב השגור בתורה ובנביאים, העולה אמת – ל"פסח מצה ומרור", ודוק).

"שלשה דברים [אלו]" רומזים גם לשלשה דַּבָּרים (מנהיגים) שהיו לעם ישראל ביציאת מצרים – משה, אהרן ומרים (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – המשקפים בעצמם את שלשת הענינים:

מרים, הנקראת על שם מרירות הגלות שבשיאה נולדה – והיא המרגישה את הגולה ורגישה לכל צער, וגם תוקף הגעגועים והאתערותא דלתתא (בתשובה ומסירות נפש) של הגלות משתקפים בהעלאת המ"נ אותה מסמלת בארה של מרים – היא כנגד המרור, כפשוט.

אהרן הכהן – שבעינו הטובה מסוגל לצבוע כל מציאות בצבעי גאולה, מקיים בעצמו "מן המקדש לא יצא" ובזכותו עם ישראל כולו חי בתוך ענני כבוד של גאולה – הוא כנגד המצה (וכשם שהמצה מדאורייתא קיימת בכל דור ודור, כך המשכיותו של אהרן קיימת בפועל ובגילוי בשושלת הכהונה).

משה רבינו – הגואל בפועל, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", הדוחף את עם ישראל תמיד לפסוח-לדלג קדימה – הוא כנגד הפסח (במדות הלב משה מכוון כנגד הנצח, בגימטריא פסח).

שלש השקפות בדרך לגאולה

שלש המדרגות האלה משתלשלות בדורות האחרונים – לקראת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – לשלש השקפות בעם ישראל:

בהשקפה החרדית הציפיה היא אך ורק למשיח, ללא כל אפשרות אחרת של גאולה, ועבודת האדם היא (כלשון ההגדה של פסח) "להביא לימות המשיח".

ההשקפה הדתית-לאומית נוטה להתמקד בתהליך הגאולה – ללא הדגשת דמותו של הגואל – וממילא מזהה כגאולה (או כאתחלתא דגאולה) גם שלבים שונים בתהליך ולא 'מתעקשת' על "הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו" (והיא מצה-ממוצע בין שתי ההשקפות האחרות – וממילא גם נקודת חיכוך, מצה ומריבה... – ועליה להקפיד להיות ממוצע-מחבר, גשר של עליה בקדש, ולא חלילה להיפך).

ההשקפה החילונית – בגרסתה השואפת לתחית-תקומת עם ישראל, כפי הבנתה – מוּנעת דווקא מתוך הרגשת מרירות הגולה ומתוך הצורך לפתור את 'בעית היהודים'.

[ופלא: שמות שלשת המייצגים השלמים-המתוקנים של שלש ההשקפות בדור האחרון – הרבי מליובאוויטש, הדוחף הגדול למשיח; הרצי"ה קוק, המתמקד בגאולה; והרב כהנא הי"ד, אשר 'ברר' וייצג באופן תורני את הדחף הלאומי-המציאותי לחוש את מרירות הגולה ולהתקומם מתוכה – מנחם-מענדל, צבי-יהודה, מאיר-דוד עולים בדיוק פסח-מצה-מרור!]

התורה היא "אוריאן תליתאי" – היא צריכה לכלול בצורה מאוזנת ומתוקנת את שלש ההשקפות – כאשר הכל נכלל בדמותו של משה רבינו, נותן התורה (שעל כן "אוריאן תליתאי" נתנה – "לעם תליאתי, בירחא תליתאי" – דווקא "על ידי תליתאי", משה רבינו הכולל עמו את שני אחיו הגדולים ממנו, כפירש"י: "משה תליתאי לבטן, מרים אהרן ומשה"). בסופו של דבר צריכות שלש הדמויות – שבעולם הזה הן נפרדות – להכלל בדמות אחת של מלך המשיח, כאשר "שלשה דברים אלו" מהווים ביחד את ה"תורה חדשה" של ימות המשיח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION