מי יבין את הבדיחות שלי?

מהו בית? מתי אנחנו 'מרגישים בבית'? תשובה אפשרית אחת היא שבית הוא המקום בו מבינים את הבדיחות שלנו. לפיכך, משאלתו של ה' שנהפוך את העולם הזה לביתו, היא בעצם שנבין את הבדיחות שלו – ושנדע להצחיק אותו בחזרה.

בחודש אדר קוראים בפרשות השבוע על מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", המצווה לעשות בית דירה בו ישכון ה' בתוך העולם. חכמים מדגישים כי לא כתוב "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם". תכלית עשיית המקדש היא שה' ישכון בתוך בני ישראל, במקדש לה' שבנו ביניהם, ובסופו של דבר בתוך הלב של כל אחד ואחת מהם. רמז לעשיית הדירה לבורא העולם יש בשם החודש, אדר, המתחלק לאות אלף ולמילה דר, רמז לכך ש"אלופו של עולם" דר בתוך העולם שברא.

בשביל מה ה' זקוק לדירה, וכיצד נכשיר את הלבבות כך שה' יוכל לשכון בתוכנו?

להרגיש בבית

המדרש מספר כי הקדוש ברוך הוא "נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים". כלומר, ה' רצה לבוא ולשכון בתוך המקום הרחוק ביותר מגדולתו האין סופית, בעולם התחתון ביותר (ומדוע נתאווה ה' לדירה בעולמות התחתונים? על כך השיב רבי שניאור זלמן מלאדי כי "על תאוה אין מקשים קושיות"!). במובן זה, בנין בית המקדש הוא רק ההתחלה של הכשרת העולם כולו להשראת השכינה בתוכו.

כדי שנוכל להפוך את העולם לביתו של ה', שיבוא וישכון בתוכנו, עלינו להבין את המשמעות של דירה בכלל.

מהו ביתו של אדם? מה פירוש 'להרגיש בבית'? הגדרה אחת היא שבית הוא המקום בו אנו יכולים להיות מי שאנחנו, בלי הלבושים והתחפושות שאנו עוטים בצאתנו החוצה. בחוץ עלינו להתלבש ולהתנהג בצורה מסוימת – לפי האירוע,  לפי התפקיד, לפי קוד ההתנהגות של החברה או לפי הצורה בה אנו רוצים שיתפסו אותנו. בבית, לעומת זאת, אנחנו פטורים מכל ההצגות וה'פוזות', ממוסכמות החברה או מגחמות האופנה, ויכולים להיות מי שאנחנו בפשטות.

לפי הגדרה זו של בית, נראה שרצונו של ה' ב"דירה בתחתונים", הוא לברוא לעצמו מקום בו הוא יוכל 'להתפשט' מכל הכיסויים והתפקידים הרשמיים שלו ולהיות הוא עצמו – לגלות לזולת את עצמותו האמיתית.

כמובן, כשמדובר על "דירה בתחתונים" אין הכוונה למציאות הפיזית של העולם, אלא לתודעה האנושית המתקיימת בו (כפי שהוזכר לעיל, שלא נאמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם", ה' לא חפץ לשכון בתוך המקום הפיזי של המקדש בלבד, אלא בתוך לבם של בוני המקדש, ש"בתוכם" וביניהם בנוי המקדש). כלומר, הרצון ב"דירה בתחתונים" הוא בעצם רצון שאנחנו נקבל את ה' כפי שהוא, שניתן לו בעצמו לשכון בתוכנו.

מישהו שיצחק מהבדיחות שלי

ניתן המחשה נוספת, פנימית יותר, למהותו של בית: עד כה הודגש כי בית הוא מקום בו אדם יכול להתפשט לחלוטין מכל הייצוגיות והכיסויים. אך למהות הבית יש גם פן אנושי: הבית הוא סביבה הקולטת ומקבלת לחלוטין את הדר בתוכה. כששמים דגש על פן זה – ומתבלים אותו באוירת הצחוק והשמחה של חודש אדר – צצה ועולה הגדרה חדשה למהות הבית: ביתי הוא המקום בו מבינים את הבדיחות שלי.

חוש ההומור הוא ביטוי פנימי לאופיו של אדם, המשתעשע דווקא מדברים מסוימים ולא מאחרים, ולא תמיד מסיבות הגיוניות וברורות. מסיבה זו, אדם יכול לבטא עצמו בבדיחות הדעת בחופשיות רק בסביבה מתאימה המשדרת אתו על אותו גל, בלי חשש שדבוריו לא יובנו כראוי, יילקחו ברצינות יתרה, יעליבו או יסבכו את המצב (וכמובן, מי שלא מבין את הבדיחות, יכול להחליף את היוצרות ולהתייחס כאל הומור דווקא לדברים הרציניים ביותר). המקום בו אדם יכול לצחוק ולהשתעשע בלא כל חשש הוא ביתו האמיתי. וכן להפך: כשאדם לא יכול להרשות לעצמו לשתף את הסובבים אותו בשעשועיו הפנימיים, מחשש שלא יבינו אותו, הרי שהוא בעצם נמצא בגלות.

לפי זה יש לומר כי תאוות ה' ל"דירה בתחתונים" היא בעצם למקום בו יבינו את הבדיחות שלו! ה' רוצה ליצור זולת שיוכל להשתתף בשעשועיו העצמיים של ה'. גלות השכינה העמוקה ביותר היא המצב בו ה' מרגיש ש'אף אחד לא מבין אותי'. ומכיוון שאין מי שמבין את ה' בעולמות העליונים, ה'רציניים' והשמימיים, הוא מחפש לעצמו "דירה בתחתונים", בתוך עולמנו שלנו.

לצחוק עם ה'

את התפקיד של הפיכת העולם לדירה לה' צריך לבצע עם ישראל. כיצד נוכל לעשות זאת לאור מה שלמדנו על מהות הבית?

על יסוד הפסוק "יושב בשמים ישחק" אומר הפתגם העממי – 'האדם מתכנן וה' צוחק' (באידיש זה כמובן נשמע יותר טוב: 'א מֶענטש טראכט און גאט לאכט'). התגובה האנושית הרגילה ל'בדיחות' של ה' על חשבון התכנונים האנושיים היא מרירה, נפגעת ואפילו מפוחדת. בדרך כלל, כאשר נחשפת בפני האדם האפסיות שלו וחוסר הערך של תכנוניו הגדולים הוא נבהל וכועס.

בהקשר זה תבוא לידי ביטוי יכולת מיוחדת של עם ישראל (שנרכשה לאורך אלפי שנות תוכניות שנהרסו...) לקלוט את הבדיחות של ה'. כאשר נתחבר למידת הענווה, שהיא ירושתנו העיקרית מאבותינו, נוכל להצטרף בצחוק משוחרר אל ה' הצוחק על תכניותינו. מי שמסוגל לצחוק על עצמו, ולא להתרגז משינוי התכניות שלו, מצליח גם להנות מההפתעות שה' מזמן לו.

יוצא, שכדי לבנות את בית המקדש צריך לדעת לקבל באמונה את חורבנו. אכן, על רבי עקיבא מסופר שהתהלך עם חבריו בין חורבות בית המקדש, ובעוד הם בוכים הוא צחק – כי ראה כיצד עתידה לצאת מהחורבן גאולה גדולה יותר.

"בדחנא דמלכא"

תכונה זו אינה נכונה רק בהקשר הפרטי, אלא יש השלכה רבת משמעות גם על הפנים הציבוריות שלנו: הזוהר הקדוש מכנה את דוד המלך בכינוי המפתיע "בדחנא דמלכא" – הבדחן של המלך. כל ישראל הם בני מלכים, ואף נקראו "מלכים", משום שניחנו ביכולת להבין את השעשועים והבדיחות של מלכו של עולם. אך היהודי בעל חוש ההומור הגדול והאלוקי ביותר הוא זה שמתאים להנהיג את עם ישראל. דוד מלך ישראל, "בדחנא דמלכא", הוא אבי שושלת המלוכה של עם ישראל, עד למשיח בן דוד שעתיד לגאול את העולם (וכנראה גם לגלגל אותו מצחוק...).

מדוד המלך לומדים כי מנהיג ישראל זקוק לחוש הומור, כשבראש ובראשונה עליו להתאפיין בהומור עצמי – יכולת שלא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, ומתוך כך גם לא לקחת ברצינות 'כבדה' מדי את כל המציאות. תכונה זו היא החסרה ביותר אצל מי שמתיימרים היום להנהיג את המציאות – החל מהעולם הפוליטי, דרך עולם המשפט ועד לתקשורת (ולא, ציניות ספקנית ולעגנית איננה חוש הומור!). כולם לוקחים את עצמם ברצינות, מנופחים מחשיבות, ויחד עם זאת מאוימים מכובדה של המציאות (ומשום כך נוטים לברוח לפנטזיות...).

הקדוש ברוך הוא הינו "נושא הפכים", ואצלו הבדיחה והרצינות משמשים כאחד (בסגנון אחר: הוא 'הולך על הבדיחות' שלו במלוא הרצינות, עד כדי כך שאפשר לומר שכל בריאת העולם לשם "דירה בתחתונים" אינה אלא סוג של הומור עצמי...). כך גם אצל מלך ישראל המתוקן, לצד לקיחת האחריות המלאה שלו על כל פרט ופרט, מתוך דאגה אמיתית לבני ישראל (ואף לנבראים כולם), הוא מסוגל להביט על עצמו ועל המציאות כולה במבט משועשע, ולראות בה את יד ההשגחה העליונה ואת הרמיזות המבודחות שלה. רק מבט משועשע על המציאות מאפשר שלא להיגרר אחר המציאות ואיומיה, אלא 'לשחק' בה ולהנהיג אותה.

לכל המאמרים על פורים...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION