עד דלא ידע בין ארור המן לברוך המן

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך המן

היהדות היא לא דת של שנאה אבל גם לא דת של אהבה. מאמר מיוחד לשבת זכור ופורים - על אהבה ושנאה, על טוב ורע, עד שבסוף לא נדע בין ארור המן לברוך מרדכי...

[בתמונה: מה היינו עושים בלי המן הרשע?]

תייר שיקלע לשכונה יהודית בחג הפורים יתרשם שמדובר בקרנבל נחמד, ססגוני וחגיגי, שמח ומבדח. כולם טובי לב ומאירי פנים, ממש מחבקים זה את זה ברחוב. אבל כשעוסקים מעט יותר בתוכן של חג הפורים, מגלים שלא הכל רק אהבה פשוטה הנשפכת על גדותיה.

פורים הוא חג של הפכים, ומול כל דמות אהובה ואהודה מובאת, כאנטי-תזה, דמות שלילית ושנואה, כמו בפיוט שנאמר לאחר קריאת המגילה: "ארור המן אשר בקש לאבדי – ברוך מרדכי היהודי. ארורה זרש אשת מפחידי – ברוכה אסתר בעדי". האם אפשר לתאר את פורים ללא המן הרשע? בלעדיו אין התחלה ואין סוף לסיפור המגילה. ומה יעשו הילדים המצפים בכליון עינים לרגע שבו תשמע המלה 'המן', וכל הרעשנים וכלי-הנשק יפצחו במקהלה? ומה היינו עושים בלי אזני-המן... אבל כשמעלים דמות כהמן הרשע לקדמת הבמה, נראה שמעצימים לא רק את רגשות ההודיה והשמחה, האהבה והרעוּת, אלא גם את הרגשות השליליים כלפי מי שממלא את תפקיד הרשע-הנָבָל במחזה. האם יכול להיות שאנו מטפחים את השנאה?

לאחר ששמענו קריאת מגילה (והרעשנו כראוי ב'המן'), לאחר שקיימנו משלוח מנות ומתנות לאביונים בעין יפה, עם הרבה חיבוקים וחיוכים מכל הלב – נשב יחד לסעודת פורים. במשתה, "נכנס יין, יצא סוד"[1]: אפשר להסיר מסכות ולגלות מה באמת אנו חושבים על השנאה, ואיזו נוסחת-פלא יכולה להיות בתורת הסוד להמתיק מושג טעון כזה.

אהבה

אין ספק שהתורה מדגישה את האהבה כערך יסודי. הכוח החיובי שלנו, המניע האקטיבי, הוא האהבה. הקב"ה ברא את העולם מתוך אהבה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת"... וגם אנו מתחילים באהבה – החל מהמון אהבה וטוב שמרעיפים על התינוק, המשך בהצהרה יומית חוזרת (במלוא הכוונה) לפני תפילת השחר "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'[2]", ועד השיא שאנו מטפסים אליו פעמיים ביום "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"[3].

היהדות מתחילה באברהם אבינו, האיש שלימד מהי אמונה ומהי אהבה, "אברהם אֹהֲבִי"[4] הגומל חסד לכל – וכל אחד פוסע בעקבות אברהם, באהבה רבה, גדלה והולכת. כך לימד רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה"[5]. וכך גם לפי הקבלה, מדת החסד והאהבה היא הראשונה והעיקרית מבין מדות הלב, הממשיכה ומלוה את כל המדות.

את השנאה, לעומת זאת, כמעט לא נמצא במקורות בהקשר חיובי. בהחלט, יש דין ומשפט, יש ענישה ויש גם מלחמה – וצריך לדעת לנהוג בהם במקום הנכון. צריך לדעת להבחין בין טוב לרע, ולהשמר היטב מליפול ברשתו של הרע, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב"[6] – אבל המטען החיובי מתייחס לטוב, "עֲשֵׂה טוֹב" ואילו עם הרע אל תתעסק, ברח ממנו. הדבר מודגש במיוחד בתורת החסידות, שנקראת על שם מדת החסד, המפרשת את הפסוק "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" כאומר, סור מרע על-ידי שתעשה טוב. כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"[7], ואת החושך לא מגרשים במקלות אלא רק בתוספת אורה.

במערכת הספירות הקבלית, ספירת החסד נמצאת בצד ימין – בהתאמה ליד ימין בגוף האדם, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי"[8] – ולעומתה נמצאת ספירת הגבורה בצד שמאל, כיד שמאל בגוף האדם, "שמאל דוחה וימין מקרבת"[9]. הנפש חייבת להפעיל את מכלול התכונות שלה, מימין ומשמאל, באופן חיובי. אבל גם כאן, המדה הנפשית-הפנימית המיוחסת לספירת הגבורה היא, כמעט תמיד, מדת היראה, לא השנאה.

גבול האהבה

ובכל זאת, האהבה אינה הכל. היא ערך חשוב ונפלא, אבל היא לא ערך עליון שאין עוד מלבדו, ולפעמים צריך גם את ההפך המוחלט שלה – השנאה. אמירה כזו עלולה לגרום 'כאב בטן' לחלק מהקוראים, בעיקר למי שגדל על ברכי התרבות המערבית-המודרנית. אבל נבקש להחזיק לרגע את הבטן ולהפעיל את הראש.

פסוק מפורסם בספר תהלים אומר "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע"[10]: יש שנאה חיובית והיא שנאת הרע. כדי להבין זאת, חייבים להבהיר מושגי יסוד שקיימת נטיה לבלבל ביניהם. יש טוב ורע, ויש אהבה ושנאה – אבל לא תמיד יש ביניהם זהות מוחלטת. המשוואה האומרת "אהבה = טוב. שנאה = רע" היא פשטנית ונאיבית. יש אהבה טובה ויש אהבה רעה. יש שנאה טובה ויש שנאה רעה. מותר לשנוא את הרוע, צריך לשנוא את הרוע. לא צריך לאהוב כל דבר, אסור לאהוב כל דבר ללא הבחנה.

היהדות אינה "דת של שנאה" חלילה; אבל היא גם לא "דת של אהבה". היא "דת האמת", ולכן היא אינה גורסת אהבה ללא גבולות. יש גבול לאהבה, כי (עדיין) יש רע בעולם, ואם תאהב אותו הרי אתה מזדהה איתו, מסכים לו ומוותר לו, ועד מהרה הוא יהפוך לחלק ממך. בתרבות שאינה יודעת לעשות את ההבחנה הזו, יש משהו רקוב. פרחים, שלום ואהבה הם דבר נהדר, אבל כשהם ממלאים את כל האופק ללא הבחנה, הפרחים ידיפו צחנה, האהבה תהפך לאטימות ושנאה, והשלום יהיה כניעה לעריצות ולאלימות.

מיהו "צדיק גמור"?

יתרה מכך: שנאת הרע מדגישה את אהבת הטוב. זו המשמעות של "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע": אם אתה אוהב את ה' – וממילא, אתה אוהב את הטוב, שהרי ה' הוא "טוב בעצם", ואוהב את האמת, שהרי "ה' אלהים אמת"[11] – אם כן אתה שונא את הרע באותה המדה ממש. אכן, החסידות מסבירה שההבדל במדרגות הצדיקים נמדד במידת שנאת הרע שלהם: "צדיק גמור" הוא זה שכל-כך שונא את הרע עד שממש אינו יכול לסבול אותו[12].

התחושה הראשונית שלנו בזכות האהבה ובגנות השנאה, היא נכונה מאד, אבל כשאנו מדברים על הצדיק השונא את הרע זו שנאה אחרת לגמרי – שנאה שאינה נובעת מנטיה רעה ונמוכה של הנפש, כגאווה או כעס הרסני, אלא כזו המעידה על טוב ועדינות, טוהר וזיכוך. כן, ישנם צדיקים כאלה, וכדאי להזכר בהם (או לפחות לדמיין): דמות מאירה וקורנת, שופעת טוב ואהבה, מלאת ענוה וסבלנות, שאתה כמעט נמס מולה. כשדמות כזו נתקלת בפיסת רוע היא פשוט שונאת אותה, והדבר רק מעצים את שיעור קומתו של הצדיק.

הכח המניע של הצדיק הוא ודאי האהבה – הקשר החיובי אל ה', מקור הטוב. אבל מתוך שהוא מלא באהבה, בהכרח וממילא, מגיעה שנאת הרע. לכן השנאה הזו מהווה מדד לעוצמת האהבה. את האהבה עצמה קשה למדוד, היא אור שופע ומסנוור הנע במהירות בלתי נתפסת; אבל האור ניכר על רקע חשוך, הוא הרע החוסם את התפשטותו. התגובה של הצדיק לרע נקראת שנאה, והיא משרטטת סביב האור קווים של מסגרת שהעין יכולה לתפוס.

אהבת ה' היא כאש בוערת: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה... רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"[13]. כאשר האש הטהורה הזו נתקלת במשהו רע, היא פשוט שורפת אותו (וכך היא ניתנת גם למדידה והשוואה). זו השנאה שמדובר עליה כאן, שאינה מטרה בפני עצמה אלא תוצר ישיר של אש האהבה. ורמז יפה לכך בפסוק האהבה "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – ערך הגימטריא של המלים בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ שווה למלה שלהבת,  "שַׁלְהֶבֶתְיָה" השורפת את הרוע, כאשר המלה החוזרת "בְּכָל" רומזת לכליון הרע, התלוי על עץ גבוה.

פורים לנו

כמעט שכחנו שאנחנו בסעודת פורים. ראינו שאמנם האהבה היא העיקר, אבל לצדה יש מקום גם לשנאת הרע, במיוחד אצל הצדיק, המזדהה לגמרי עם הטוב ושונא את הרע בתכלית. התובנה הזו מתחדדת בפורים:

ראשית, מתברר שכולנו יכולים להתחפש למרדכי הצדיק, וביחד איתו לתעב את הרע. ואף שאנו מודעים היטב לרוע המאיים עלינו מבפנים (כן, בתוך הלב שלנו) – הרי באמת ובתמים אנו רוצים להפטר ממנו, כמו גידול ממאיר שאין לנו טיפת סימפתיה אליו. זהו ניתוח-לב לא פשוט – המבדיל בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן" בתוכי פנימה – ולכן נשתה עוד כוסית, לא לפחד מהניתוח.

אבל בפורים לא מדברים רק על הרוע כמושג מופשט, אלא מתייחסים גם לדמות הרָשָע. לא דמות שטנית חולנית שלא מן העולם-הזה, או זהות וירטואלית במשחק מחשב, אלא משהו מאד ממשי, "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא?... הָמָן הָרָע הַזֶּה"[14]. וכאן כאב-הבטן עלול לחזור. האם ניתן לשפוט מישהו במציאות כרע מוחלט?

לשם כך, מקדימים את "פרשת זכור", הנקראת בתורה בשבת שלפני פורים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק [שהמן היה מזרעו] בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"[15]. אל תשכח את מעשיו הרעים, ואל תתרשל לקיים בו את הראוי לו בבוא העת[16], כי "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר"[17] – כאילו אנו עומדים במסדר לפני יציאה לקרב והמפקד מכניס בנו "רעל" (בעגה הצבאית). כדי לקבל מושג מיהו עמלק ומיהו המן, לא צריך להרחיק יותר מדי. ההיסטוריה הקרובה – עד עצם היום הזה – מספקת לנו מספיק "דמויות מופת" המתחרות על תואר המן המודרני, אכולות תאוות-הרג ושגעון שנאת-ישראל. כך למשל, במקום רשימת עשרת בני המן, מפרשנדתא עד ויזתא, אפשר לשבץ שמות כאייכמן ומנגלה – שכל יהודי בריא בנפשו אמור לחוש כלפיהם שנאה.

אכן, יש כאלה שאיבדו לגמרי "צלם אלקים", ובפה מלא אפשר לומר עליהם "ארור המן". ומה אם בכל זאת יש בהם עוד נקודה טובה, אבודה ונסתרת? יתכן. אל דאגה, הקב"ה יציל וישמור את אותה נקודה טובה, והרי גם "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק"[18]. אבל מבחינת המחזה שמועלה לפנינו, אנו רשאים, וצריכים, להתייחס להמן וזרש כ"ארורים הרשעים".

ושוב אהבה

גם כאן, בפורים, השלילה היא תוצר של החיוב. כל מצוות הפורים מכוונות ל"אנרגיות חיובית", עוד אהבה ועוד "דיבוק חברים" עם כוּווולם, ורק כשאנו במעגל סובב, עם מרדכי היהודי, שרים בקול "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"[19] (ובמקביל באגף הנשים, במעגל עם אסתר המלכה) – אנו מזכירים לשמצה את המן הרשע התלוי על העץ (וסליחה על האפליה, לא ברור מה עם זרש).

כך גם לפני "פרשת זכור" קוראים את "פרשת שקלים", בפתיחת חודש אדר, העוסקת במצוה לתת מחצית השקל תרומה לה', לצורך קניית הקרבנות, שמבטאים התקרבות לה'. נתינת מחצית השקל היא ביטוי של אהבה וחסד, נתינה מתוך הלב המתנדב. זהו המניע הראשוני של עשיית הטוב, שאיתו אנו פותחים "ברגל ימין", יותר נכון: ביד ימין. הכסף מבטא את הכיסופים, האהבה שאינה יודעת גבולות, אהבת ה' ואהבת כל ברואיו[20].

רק אחרי הפתיחה הזו, כאשר אנו כבר מאיצים על "מסלול המראה" חיובי, מצטרפת – וחייבת להצטרף – הפרשה השניה, היא "פרשת זכור". זכור ואל תשכח שבאהבה לבדה אי אפשר לנצח. כי כאשר אתה הולך בדרך, תמיד נמצא לצידך גם הרע, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ"[21]. אל תתכחש לקיומו, ואל תחשוב לכסות אותו באהבה מתקתקה, שרק תזין אותו כסוכר המזין את החיידקים.

עד דלא ידע

עד עתה ראינו את אהבת הטוב ושנאת הרע כשני צדדים מקבילים – אלא שאנו מרוכזים בעיקר באהבה החיובית, ומעט בשנאת השלילה, כמו תבלין חריף שצריך להנתן במדה. השוויון הזה רמוז בדברי חז"ל שחייב אדם להתבסם בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[22]. מדובר ממש בנוסחת שוויון, שכן ארור המן שווה בגימטריא ברוך מרדכי! שני צדדים של אותה המטבע.

אבל האר"י הקדוש מפתח את הנוסחה הזו לשיא מהפכני, כשהוא מפרש "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – עד שהאדם יאמר "ברוך המן" (ללא כוונה, מתוך "עד דלא ידע" של סעודת פורים). רגע, מה קורה כאן? הרי הסברנו שממש אסור לאהוב את הרע ולברך אותו!

אלא שהאר"י מעלה אותנו אל המבט של הצדיק הגמור, לאחר שהגיעה לשנאת הרע. אחרי "סור מרע ועשה טוב", אחרי "אוהבי ה' שנאו רע" – מגיעים למבט כזה הרואה את ה' בכל דבר, עד שנשארת רק האהבה. כמו שה' עצמו – בסופו של דבר – אוהב את כל יצוריו, אחרת לא היה להם קיום.

נכון שהמופע הגלוי של הרע (והרשע) לנגד עינינו הוא "ארור", אבל בשורש הנסתר ביותר יש אפילו ברע נקודה חיובית, כמו שמתבטאים חז"ל שהשטן מתכוון לשם שמיים[23], ועל אותו שורש נעלם אפשר לומר "ברוך המן". וכמו שכל יהודי אומר בטבעיות "ברוך השם" – מה שיקרה ברוך השם, כי אני מאמין שבשרש הכל לטובה – כך אומרים בפורים "ברוך המן", כאשר עולים לנקודת תצפית נושאת-הפכים שממנה אפשר לחוש ש"הכל הוא השם [ובאידיש: אלץ איז גוט]", אפילו המן הרשע.

אך כדי להגיע לכך, חייבים לטפס מעל רמת התודעה הפשוטה, "עד דלא ידע". ביחס לאמונה נאמר "תכלית הידיעה – שלא נדע"[24], כי הידיעה תמיד הינה מוגבלת, ומעל הידיעה נמצאת האמונה. וכך בהקשר שלנו: בתוך הידיעה שלנו יש תמיד מקום להגבלות של טוב ורע, של אהבה ושנאה, אבל אחרי הידיעה, ומעליה, אנו מתאחדים עם אהבת ה' ואז הכל אהוב והכל ברוך, "ברוך המן", כי הגענו לדרגה של "עד דלא ידע", לא ידע לשנוא. "ברוך המן" שהתנדב להיות בתפקיד הרשע ולהתלות על העץ, ובזכותו יש לנו כזה חג פורים שמח.

לא תשכח!

סעודת פורים מגיעה לסופה, אך עדיין אי-אפשר לסיים. אחרי כל הדרשות הנפלאות, משהו נשמע צורם: האם האמירה "ברוך המן" אינה מזלזלת בכל אותם יהודים שמתו על קידוש-השם בידי צאצאי עמלק בכל הדורות?!

ובכן, המיוחד בפורים הוא שעם כל רשעותו של המן, מזימתו לא הצליחה. היתה תכנית זדונית שהצליחה להפחיד אותנו היטב – "ארור המן אשר ביקש לאבדי. ארורה זרש אשת מפחידי" – אך לבסוף אף יהודי לא נפגע. רק "שמחה וששון ליהודים"[25]. לכן, אחרי שנותרו רק הסיפורים – "פורים שפיל" אחד גדול – אפשר להצביע גם על השרש הנעלם שבו "ברוך המן", כשחקן מוצלח במחזה. בזכות המן, יצאה לפועל מסירות הנפש של היהודים, שלא המירו את דתם כדי להנצל מהגזירה. ובזכותו, למדנו איך מקיימים "הבא להרגך השכם להורגו"[26] (וזה שיעור חשוב מאד ליהודים...).

אבל אלו שפגעו בנו בפועל – מעמלק שזינב בישראל ביציאת מצרים, ועד תלמידיו בדורות האחרונים, כעמלק הנאצי שאין לתאר את גודל הזוועות שעולל לנו – עליהם לעולם לא נאמר "ברוך". רק "ארורים כל הרשעים" ששפכו את דמינו כמים. כי מי שרעתו התגשמה בעולם המעשה, כבר איבד את הקשר עם השרש בעולמות העליונים, אלא עומד למשפט כאן בארץ, "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם"[27]. "זכור את אשר עשה לך עמלק... לא תשכח".



[1] עירובין סה, א.

[2] ויקרא יט, יח.

[3] דברים ו, ה.

[4] ישעיה  מא, ח.

[5] רש"י ויקרא יט, יח (מתורת כהנים).

[6] תהלים לד, טו.

[7] חובת הלבבות שער ה' פרק ה'. תניא פרק י"ב.

[8] שיר השירים ב, ו.

[9] סוטה מז, א.

[10] תהלים צז, י.

[11] ירמיה י, י.

[12] "וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסטרא-אחרא והמיאוס ברע בתכלית" (תניא פרק י).

[13] שיר השירים ח, ו-ז.

[14] אסתר ז, ה-ו.

[15] דברים כה, יז-יט.

[16] וראה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצות-עשה קפט, שתכלית הזכירה היא המלחמה.

[17] שמות יז, טז.

[18] גיטין נז, ב.

[19] אסתר ח, טז.

[20] אמנם, לא תמיד מתחילים בצד ימין. לשון חז"ל היא "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" – זאת כיון שמבחינת התודעה שלנו, אנו תופסים תחילה את הצד השלילי, שכלפיו יש לנקוט ביחס של ריחוק, ורק אחר כך מכירים את הצד הטוב (כמבואר בקבלה שבדעת יש גבורות וחסדים והגבורות מתגלות לפני החסדים). סדר זה רמוז בדברי הנביא "שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב", עמוס י, טו.

[21] דברים כה, יח.

[22] מגילה ז, ב.

[23] בבא בתרא טז, א.

[24] ספר העיקרים ב, ל.

[25] אסתר ח, יז.

[26] ברכות נח, א.

[27] דברים לב, מג.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION