צעקה, אנחה, בכיה, קריאה

סדר תקיעות השופר בראש השנה רומז לתהליך רוחני בן ארבעה שלבים: "צעקה" אל ה', "אנחה" על שאינו עונה לנו, "בכייה" על מצבנו, ולבסוף "קריאה" מחודשת אליו. מסקנה: כדי לשוב אל הקדוש-ברוך-הוא עלינו לשוב קודם כל לעצמנו.

לכל המאמרים על ראש השנה

קשה להגדיר את קול השופר, המפלח את חלל בתי הכנסת ברחבי העולם בראש כל שנה חדשה. מצד אחד זהו קול ארצי מאוד ומחוספס מאוד – צעקה צרודה פשוטה השורטת את האוויר וחולפת. מצד שני, אם מאזינים לו בלב פקוח, זהו קול עמוק מאין כמוהו, קול היולי, תהומי ובראשיתי המסוגל להרעיד את נימי נפשנו הפנימיים ביותר. וזו בדיוק מטרתו: לחבר אותנו לנקודת ראשית בתוכנו, שממנה ניתן לחדש ולשפר את עצמנו.

מעבר לעצם קולו של השופר, ישנו המבנה המיוחד של התקיעות בו, ה"סדר תקיעות". כמו בשאר פרטי החיים היהודיים, מאחורי כל מצווה ומנהג ישנה מסכת שלמה של רעיונות, ארוגה במלאכת מחשבת. אם לומדים רעיונות אלו ומתבוננים בהם, נראה אולי ברגע הראשון שמתרחקים מהחוויה הפשוטה של המעשה; אך כל עוד ההתבוננות השכלית לא באה על חשבון החיבור לחוויה אזי ההתבוננות בעצם מעשירה אותה, וביכולתנו לחזור אל החוויה מתוך הבנה וחיבור גדולים יותר.

מהו סדר התקיעות? המבנה הבסיסי ביותר כולל ארבעה חלקים: התקיעה, שהיא קול אחד רצוף ארוך; השברים, שהם שלושה קולות בינוניים; התרועה – סדרת קולות קצרצרים רצופים; ולבסוף תקיעה שנייה, שהיא שוב קול אחד ארוך. לאחר מכן ישנן וריאציות על סדר זה, אך הוא העיקרי והבסיסי. ניתן לאיירו באופן הבא:

 

תקיעה:  ——————–

שברים:  ––   —––   —––

תרועה:  – – – – – – – – –

תקיעה: ——————–

 

מה מקורו של מבנה זה? כיצד ומדוע הגיעו דווקא אליו ולא לאחרים?

מהאלוקי לאנושי, ובחזרה

קודם כל צריך להבין שבתורה שבכתב אין המושג "שברים" מצוי אלא רק "תקיעה" ו"תרועה"[1]. התקיעה והתרועה היו שני סוגי צלילים שהופקו מחצוצרות הכסף, שהיו חלק מכלי המשכן במדבר. התקיעה והתרועה כשמן כן הן: התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה בחצוצרה, והתרועה היא מלשון רעוע, כלומר היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי-רציפה. אפשר לומר שהתקיעה מייצגת אחדות והתרועה ריבוי, או לחלופין, שהתקיעה היא קול אלוקי והתרועה קול אנושי. אכן, במדבר היוותה התקיעה קריאה להתכנס סביב אהל מועד ולשמוע את דבר השם, והתרועה היתה הכרזה שיוצאים לדרך, כלומר חוזרים למציאות הארצית.

אם כן, מנין הגיע המושג "שברים", וכיצד התגבש סדר התקיעות הנ"ל? ובכן, חז"ל נחלקו בדעותיהם לגבי אופי ה"תרועה": אחדים טענו שמדובר בכמה קולות בינוניים, ואחרים – שמדובר בסדרה של קולות קצרצרים[2]. הצליל מהסוג הראשון קיבל את הכינוי "שברים", והצליל מהסוג השני המשיך להיקרא פשוט "תרועה" (נשים לב שהתקיעה, בהיותה פשוטה ואחדותית, לא עוררה כל מחלוקות, בעוד התרועה, המבטאת את עולם הריבוי, ניתן לפרשה באופנים שונים). כיוון שהמחלוקת לא הוכרעה, נמצא פתרון יהודי במיוחד: להשמיע את שני הצלילים גם יחד, קודם שברים ואחר כך תרועה. לאחר מכן, מסיבות שאין כאן המקום לפרטן, הוחלט שחייבים להתחיל ולסיים בתקיעה פשוטה. כך הגיעו לסדר שאנו מכירים היום.

מתברר אפוא שסדר התקיעות מורכב ביסודו ממבנה פשוט יחסית של תקיעה-תרועה-תקיעה, כאשר התרועה נחלקת לשתי גרסאות. במלים אחרות, הוא מבטא תנועה של "רצוא ושוב" מהאלוקי לאנושי ואז חזרה אל האלוקי. "ירידה צורך עליה".

ארבעה קולות

לפי פנימיות התורה, כאשר חלוקות דעותיהם של שני חכמי חז"ל לגבי משהו, משמעות הדבר היא שלמשהו זה באמת יש שני צדדים. ריבוי הדעות לגבי דבר מסוים חושף את ריבוי המשמעויות שבו. במקרה שלנו, זה אומר שה"שברים" וה"תרועה" אינם רק שני פירושים של המלה תרועה בתורה, אלא שני היבטים שלה.

כעת, אם התרועה נחלקת לשתי חוויות אנושיות שונות עולה השאלה, שמא גם שתי התקיעות – בפתיחה ובסיום – מבטאות שני סוגים של אחדות אלוקית? התקיעות כאן אינן מתיימרות לבטא את האלוקות עצמה, כמובן, שהיא אחדות פשוטה, אלא את אופי פנייתנו אליה; ואין דין הפנייה אל האלוקות הקודמת למפגש עם השבר והרעיעות האנושיים כדין זו הבאה בעקבותיו.

מקו מחשבה זה הולך ומתברר, שסדר התקיעות מבטא תהליך בן ארבעה צעדים מובחנים. בספרי החסידות העניקו פירושים רבים לארבעה צעדים אלו. לפי אחד מהם הם מבטאים, בהתאמה, קולות של צעקה, אנחה, בכייה וקריאה. נתבונן בתהליך זה באור פנימיות התורה וננסה לעמוד על החוויה הפנימית המסתתרת בכל שלב מתוכו.

תקיעה: צעקה

התקיעה הראשונה אינה מבטאת אלא צעקה, על דרך הפסוק "צעק לבם אל א-דֹני"[3]. הפנייה הראשונה לה' לובשת את הצורה הפשוטה והראשונית ביותר, הצועקת-זועקת שהיא מכירה בו, שהיא צריכה אותו, שהיא רוצה שהוא יתגלה אליה. צעקה זו משקפת את ההלם הפתאומי הבא בעקבות עצם ההכרה במציאות האלוקית, באין-סוף החובק את ההוויה וחדור בה. חוויה זו כה כללית ומהממת, שאין היא מסוגלת אלא להיפלט החוצה בצורת צעקה גולמית.

הצעקה, כאשר היא אמיתית, היא עמוקה ביותר. עם זאת, יש להכיר בכך שהיא מאוד ראשונית, ולכן ילדותית. מצד אחד, כל קיומנו האישי מתבטל בתוך הצעקה הזו, שזו מעלה רמה מאוד; אך מצד שני, דווקא ביטול זה מונע מאיתנו לעצור ולשקול מהי הדרך הנבונה ביותר לנתב בה את הכוח הגלום בצעקה, מה ניתן לעשות חוץ מלצעוק. אנו עדים לשניוּת זו ביציאת מצרים: בתחילתה אומר ה', "ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי"[4], אך לאחר מכן, כאשר ניצבו בני ישראל בין ים סוף למצרים, אומר ה' אל משה, "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"[5]. ישנם רגעים שבהם הצעקה היא ראויה וטובה, אך ברגע מסוים יש להפסיק לצעוק ובמקום זאת לקום ולעשות מעשה.

יתרה מכך: כאשר מאריכים בצעקה יותר מדי היא עשויה להתקלקל ולהפוך לצעקנות – ניסיון עיקש ורועש לאחוז בחוויה הרוחנית הראשונית (וכן 'להדביק' בה אחרים בכוח), גם כאשר זו חלפה או שהגיעה השעה להמשיך ממנה והלאה. צעקנות זו מחרישה אפילו את אוזני הצועק אותה, וממילא אין הוא מסוגל לשמוע אם הוא נענה או לא. אף שלכאורה זוהי צעקה "דתית" הנובעת מאמונה עזה, אין היא אלא בת דמותה של הצעקה החילונית החווה כי אין משמעות בעולם (עיינו ערך היצירה "הצעקה" של מוּנק...): השתיים נצעקות זו באוזני זו ואף אחת מהן אינה מבקשת את ה'.

שברים: אנחה

ה"צעקה" רצה אל ה', אך היא לוקה ביומרה שניתן להגיע אליו דרך עקיפת מי שאנחנו. לכן האוויר שבצעקה סופו להיגמר וקולה סופו להתפזר. ומה שנשאר הוא הצועק עצמו, בודד בשקט המשתרר, השב כעת להיות מודע לעצמו. זהו המעבר מהתקיעה לשברים, המבטאים לפי החסידות אנחה (או בלשון חז"ל, "גניחה").

המודעות העצמית שבאה אחרי הצעקה לה' אינה המודעות העצמית שקדמה להכרה בו. זוהי מודעות עצמית חיובית יותר, העֵרה לפחיתותנו ולחלקיותנו. זוהי מודעותו של הלב הנשבר, של האדם המרגיש שהוא שבר כלי, ולכן היא מתבטאת בצליל שבור של שלוש אנחות. באנחה מקופלת השאלה – מיהו אני הצועק? מהי מדרגתי? האם אני כבר מתוקן לגמרי שביכולתי לצפות שיתגלה אלי?

השברים מבטאים אפוא את המשבר הנפשי של הצועק; אך למלה "משבר" משמעות נוספת: בלשון המקרא, משבר הוא מושבה של היולדת. באותו אופן, גם האנחה צריכה להיות כלי ללידה, לחידוש, לתיקון עצמי.

אפשר לומר ששלוש האנחות הן: אחח... צעקתי אינה נענית; אחח... מי אני שצעקתי תיענה בכלל?; אחח... עלי לתקן את עצמי!

תרועה: בכייה

אילו תיקון עצמי וחיבור לה' היו דברים פשוטים, היינו מצפים שהאנחה תוביל מיד לפנייה חדשה אל ה'; אך המודעות לפגמינו ולצורך בתיקונם פותחת בפנינו מרחב שלם של נקודות שעלינו לתקן בתוך עצמנו בטרם נוכל לעשות זאת. זו נקודת המשבר שבה הופכים ה"שברים" ל"תרועה" – האנחה הופכת לבכייה ארוכה ומתייפחת על מצבנו (או בלשון חז"ל, "יללה").

אך מה שנדמה כמו הרעה במצבנו מסתיר בתוכו למעשה את ראשית התיקון. מצד אחד התרועה נדמית כשברים רבים יותר, עוד ועוד שברים. אך מצד שני, התרועה היא בעצם גם שבירת השברים. התרועה מפוררת את השברים לרסיסים ובכך מחזירה אותם לחומר הגלם שלהם, וממנו ניתן להתחיל לעצב את חיינו מחדש.

נאמר זאת כך: באנחה, שעוררה אותנו להכיר בריחוקנו מה', היה מן הייאוש, מההרגשה שאיננו מסוגלים להרים עצמנו ממצבנו העגום בכוחות עצמנו. אך עומק הייאוש הוא ייאוש מהייאוש עצמו! עד כמה אפשר להיות מיואשים ולהיאנח כל הזמן? צריך מתישהו להתנער ולהחליט לעשות משהו עם חיינו. בחירתו בחיים של מי שהגיע כך לעומק הייאוש ויצא מצדו השני היא העמוקה מכולן: הוא יודע שאין לו מה להפסיד, ולכן חופשי לבחור את הבחירות האמיצות מכל.

ה"בכייה" היא אם כן מצד אחד התייפחות עמוקה, אך מצד שני מלאה בשמחה ובתקווה. אכן, המלה תרועה עצמה מבטאת קול שמחה. זוהי הבְּכִיָה שעליה אמר רבי נחמן מברסלב[6] כי היא ראשי התיבות של הביטוי "בשמך יגילון כל היום"[7] (אחד הפסוקים שאומרים לאחר התקיעות, ושבא לאחר "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון"). אפשר לומר שסוד התרועה הוא שבה מתרועעים יחדיו הבכי והשמחה.

תקיעה: קריאה

הירידה ל"אנחה" ול"בכייה" מאפשרת לשוב ולפנות לה', אך ממקום חדש לגמרי. זוהי התקיעה השנייה, הסוגרת מעגל עם הראשונה וחותמת את סדר התקיעות כולו. אך בעוד התקיעה הראשונה היתה "צעקה" גולמית וגמלונית, התקיעה השנייה היא קריאה בוגרת ומפוכחת, בה-בעת שקטה יותר ועמוקה יותר מקודמתה.

ה"צעקה" הראשונית לקתה בכוחנות מסוימת. היה בה ממד של דרישה, כאילו ה' חייב להתייצב בפנינו. ה"קריאה" לעומת זאת היא כבר פנייה רפה ורכה יותר, הפותחת לה' את האפשרות להיעתר או שלא להיעתר. הסיבה היא שהקריאה, הנולדת מהאנחה ומהבכי על מקומנו, אינה מדלגת מעל מי שאנחנו כמו הצעקה, אלא בוקעת מתוך ההודאה המלאה במצבנו.

על פניו, נשמע כאילו "צעקה" היא כלפי הרחוק מאיתנו, בעוד "קריאה" היא כלפי הקרוב אלינו. אך ייתכן גם הסבר אחר, עמוק ומדויק יותר, להבדל ביניהן: צעקה איננה כלפי מי שרחוק מאיתנו לגמרי כך שלא יוכל לשמוע אותנו; צעקה היא כלפי מי שאנו רחוקים ממנו, אך בכל זאת סבורים שאנו מספיק קרובים אליו כדי שישמע אותנו. קריאה, לעומת זאת, אינה תמיד לקרוב; לפעמים היא דווקא כלפי מי שהמרחק בינינו כה גדול, עד שאין סיכוי לחצות אותו בצעקה, ולכן לא נותר אלא לקרוא לו חרישית ממקומנו. לכן נאמר על הקריאה, "קרוב ה' לכל קֹרְאָיו, לכל אשר יקרָאֻהוּ בֶאמת"[8]: כשהיא נקראת באמת, היא מולידה קרבה.

תקיעת מוצאי יום הכיפורים

סדר התקיעות מושמע בראש השנה, ביומיים הראשונים של עשרת ימי תשובה. והנה, ממש בסופם של עשרת ימי תשובה, במוצאי יום הכיפורים, תוקעים בשופר עוד פעם אחרונה נוספת – תקיעה ארוכה אחת. לאור האמור לעיל על תפקידן של התרועה והתקיעה בתנ"ך, דומה כי סדר התקיעות של ראש השנה – המכריז על היציאה ל'מסע המלחמה' הפנימי של עשרת ימי תשובה – הנו כולו, יחסית, בבחינת תרועה (לכן אחר כל התקיעות אומרים "אשרי העם יודעי תרועה" כנ"ל), ואילו התקיעה של מוצאי יום הכיפורים – המושמעת בצמוד לקריאת ההתכנסות "לשנה הבאה בירושלים" – הנה בבחינת תקיעה.

התקיעה של מוצאי יום הכיפורים היא אפוא התקיעה בטהרתה, ביחס לעצמה וביחס לסדר התקיעות כולו. בהמשך להתבוננות שערכנו כאן, נשאלת השאלה, האם תקיעה זו היא "צעקה" או "קריאה"? לאור העובדה שהיא עומדת בפני עצמה, דומה כי הנכון ביותר הוא לקבוע שהיא שתיהן גם יחד: לאחר תפילת הנעילה, ברגע תחילתה האמיתית של השנה החדשה, הקריאה השקטה לה' הופכת שוב לצעקה – לחיפוש חדש אחר ה', היוצא לבקשו מבראשית.

לכל המאמרים על ראש השנה



[1] ראו: במדבר י, א-י.

[2] בבלי ראש השנה לג, ע"ב – לד, ע"א.

[3] איכה ב, יח.

[4] שמות ג, ז.

[5] שמות יד, טו.

[6] לקוטי מוהר"ן, סימן קעה.

[7] תהלים פט, יז.

[8] תהלים קמה, יח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION