קול ביער

השופר מחזיר אותנו למפגש ראשוני וטבעי עם ה' קודם היות התרבות האנושית, בעוד החצוצרה מגלמת את האדם המעצב את הטבע כרצוננו. דואט לשופר וחצוצרה לכבוד ראש השנה.

לכל המאמרים על ראש השנה

מה חושבים כששומעים את קול השופר בראש השנה? אפשר להתרכז בקולות היוצאים מן השופר, ניגון התקיעה, השברים והתרועה. אבל אפשר גם לחשוב על הכלי עצמו, השופר.

כדי להתבונן מה אומר לנו השופר, נערוך השוואה בינו לחצוצרה.

בתורה יש מקום מכובד מאד לחצוצרות. משה רבינו הצטווה לעשות שתי חצוצרות כסף שנועדו להקהיל את כל העדה (או את ראשי העדה), וכסימן למסע המחנות במדבר. גם לדורות יש מצוה מיוחדת לתקוע בחצוצרות – בעת יציאה למלחמה ובשעת הקרבת קרבנות הציבור בבית המקדש[א].

לעומת זאת, את השופר אנו מוצאים בתורה במעמד הר סיני, שבו נשמע "קול שֹפר חזק מאד"[ב], ובשנת היובל "והעברת שופר תרועה"[ג] (ביום הכיפורים בתחילת השנה). מעניין שדוקא בנוגע לראש השנה לא מפורש בפסוקים במה תוקעים; כתוב רק "יום תרועה יהיה לכם"[ד], ואפשר היה לחשוב שאולי מריעים בחצוצרות, אלא שמסורת היא בידינו, בתורה שבעל-פה, שהתקיעות בראש השנה הן בשופר, כמו תקיעות היובל, וכמו שעולה מהפסוק בתהלים "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"[ה] – תקעו בשופר בחג היחיד בתורה שחל "בחֹדש", בתחילת החודש, כאשר הירח מכוסה, "בכסה".

בין שופר לחצוצרה

מה בין שופר לחצוצרה?

השופר טבעי והחצוצרה מלאכותית. השופר עשוי מקרן של בעל-חיים לאחר שהוצא ממנה החלק הפנימי ונותר החלק החיצוני (השופר-שפופרת הטבעי), וכל עיבוד נוסף, המתרחק מהצורה הטבעית, עלול לפסול את השופר (כמו שמפורט בהלכה). ואילו החצוצרה היא כלי מלאכותי לגמרי, מעשה ידי אדם מתחילה ועד הסוף. לחצוצרה יש צורה יפה ומלוטשת, כמו ציור מוקפד, ואילו השופר הוא 'חתיכת טבע' פראי, כמו נוף טבעי שלא נגעה בו יד אדם. חומר הגלם של החצוצרה הוא כסף דומם לגמרי, ואילו השופר עשוי חומר אורגאני, מן החי, שעד שנחתך מהבהמה הוא המשיך לגדול. השופר חי והחצוצרה מתה.

הקול היוצא מן השופר הוא קול הטבע, ואילו החצוצרה היא קול התרבות האנושית. קול השופר מזכיר קול טבעי, מחוספס, ללא הרבה תחכום. התקיעה דומה לצעקה, זעקה וקריאה פשוטה, קול קורא של תועה במדבר או זעקת התפעלות, והשברים והתרועה הם גוונים שונים של בכיה ויבבה, אנחות ויללות (כמו שמגדירים חז"ל "גנוחי גנח" ו"ילולי יליל"[ו]). יותר מזה, קול השופר מזכיר קול של בעל-חיים, קול קדומים מן היער של חיה מיללת ומריעה (ובחז"ל דורשים גם " שור פר – שופר"[ז], כמו שור גועה). מכל מקום, השופר אינו כלי מוזיקלי, קשה להפיק ממנו מנגינה של ממש, וההלכה אף מדגישה "כל הקולות כשרים בשופר" – כמה שיהיה צרוד וסדוק, דק או עבה, גבוה או נמוך. החצוצרה, לעומת זאת, היא כלי נגינה של ממש, ואפשר לומר שבה מתחילה חכמת המוזיקה – אחד מסימני ההיכר החשובים של כל תרבות אנושית (ציויליזציה). מבין כל כלי הנגינה, החצוצרה מתאימה לחגיגות וטקסים רשמיים, קול השלטון והשררה, כרוֹז הממסד והמערכת, נציגות הציבור והקהל, או קול תרועת מלחמה. ואילו השופר הוא קולו של היחיד, האדם הבודד.

חצוצרת המקדש

נאסוף את מה שראינו עד כאן, ונראה שתפקיד החצוצרות בתורה אכן מתאים לאופי ה'חצוצרתי'. החצוצרות קשורות לשני גורמים הכרוכים זה בזה, ציבור ומקדש. להקהיל את בני ישראל אל משה, ולהכריז על מסע-המחנה – זה תפקוד ציבורי מובהק, שנוגע גם למקדש-משכן (שהרי המחנה במדבר היה סביב המשכן). התקיעה על הקרבנות היא במקדש, המקום הציבורי של כל ישראל, שהחצוצרות מלוות בו את קרבנות הציבור (ולא את קרבנות היחיד). גם בנוגע לתרועת החצוצרות ביציאה למלחמה, שלכאורה אינה קשורה למקדש, הרי לפי אחת הדעות[ח] מדובר על מציאות שיוצאים למלחמה עם ארון-הברית וכדומה, ואז החצוצרה היא חלק מ"כלי הקודש" היוצאים מן המקדש אל שדה הקרב (יחד עם הכהן 'משוח-מלחמה', כמו שמצאנו במלחמת מדין שפינחס הכהן יצא למלחמה "וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו"[ט]).

אכן, המקדש הוא מקום מאוד 'תרבותי' – פאר היצירה האדריכלית והאמנותית, שיא התרבות האנושית. היופי של המקדש אינו יופי טבעי ('ירוק'), אלא יופי מפואר של "בניין נאה". אדרבה, לפי ההלכה אסור לטעת עצים במקדש[י], ואסור אפילו לשלב עץ בתוך מבנה המקדש (כשהוא גלוי)[יא]. הכל אבן, עם הרבה ציפויי מתכת, זהב ונחושת, היכל מפואר ומרשים ללא טיפת טבע. אמנם במקדש יש המון קולות של בעלי חיים, פרים ואילים וכבשים, תורים ובני יונה, המובאים אל המזבח – אבל האדם הוא שמעלה את בעלי החיים, כל החיוּת הבהמית הגועשת נכבשת תחת יד האדם החושב, ונשרפת על גבי המזבח. אז, לאחר שהבהמה מסיימת את תפקידה, נשמעת תקיעת החצוצרות המנצחת על המלאכה. המקדש אינו ממלכת הטבע, אלא ממלכת האדם שמכניע את הטבע לפני ה'.

איך אנו פוגשים את ה' במקדש? לא בחזרה אל הטבע הראשוני אלא בהדגשת הפן האנושי. האדם הוא 'יצור מדיני', החי במערכת חברתית-ציבורית, עם סדרי שלטון וממשלה. האדם בונה בתים וערים, יוצר וממציא, במדע ובאמנות – וכל זה מתבטא בבית המקדש, שאינו בשדה הפתוח, ולא "תחת כל עץ רענן" (כמו בפולחן העבודה-הזרה). את כל זה מלוה האקדמיה המוזיקלית של הלויים, החצוצרה משמיעה קולה, והקול הזה עולה לזכרון לפני ה'.

שופר היחיד

השופר של ראש השנה, לעומת זאת, אינו שייך לציבור ואינו שייך למקדש. תקיעת השופר היא מצוה מובהקת של היחיד, בכל מקום ובכל זמן. מעיקר הדין, אפילו אין צורך במניין, העיקר  שהאדם ישמע קול שופר.

ראש השנה בכלל אינו מצטייר כחג 'מקדשי'. מכל מועדי השנה, ראש השנה נראה הכי פחות קשור לעבודת המקדש. בשלשת הרגלים המקדש תופס מקום מאד מרכזי, הן בעליה לרגל והן בקרבנות המיוחדים לכל חג – הפסח ומנחת העומר, שתי הלחם וקרבנות חג-השבועות, ניסוך המים וקרבנות הסוכות. גם ביום כיפור, התוכן המרכזי הוא עבודת הכהן הגדול במקדש – עבודה מיוחדת במינה, "אחת בשנה", שכל הכפרה מתרכזת בה. אך בראש השנה אין כל קרבן מיוחד במקדש, מלבד קרבן מוסף, הצנוע עוד יותר ממוסף ראש חודש (בראש חודש שני פרים איל אחד ושבעה כבשים, ובראש השנה פר אחד איל אחד ושבעה כבשים). אמנם בתקיעת השופר במקדש יש משהו מיוחד; משני צדדי השופר יש חצוצרות, "שופר מאריך [בתקיעה] וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר"[יב] – שילוב של מצות השופר המיוחדת ליום זה, עם מצות החצוצרות הרגילה במקדש – – אבל תקיעת השופר עצמה אינה משתנה בין המקדש למקומות אחרים (אלא שבמקדש המערך הכללי הוא מיוחד)[יג].

המפגש עם ה' בראש השנה הוא בחזרה אל הראשית. "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון"[יד] – ביום זה נברא אדם הראשון ועמד על רגליו. אמנם האדם הוא מבחר היצורים, ומתחילה הוא מתבלט מכל שאר הבריות, אבל יחסית כולם עדיין נמצאים בשורה אחת, האדם וכל בעלי החיים יחד, בין כל העצים העבותים בגן עדן מקדם. אדם הראשון הוא בהחלט חכם מאד (לא כמו דימוי של 'אדם קדמון' ילדותי), אבל לפני התרבות האנושית המוכרת לנו, ללא חברה ושלטון, ללא בתים וערים, ללא כלים ומכשירים. הכל טבעי. אדם הראשון כורע ברך בתפילה אל ה', כשהוא משמש פה לכל היצורים, ואפשר להוסיף שאחד הכבשים מנדב בשמחה את קרנו, וכך עולה תקיעת-שופר ראשונה – קול הבריאה כולה.

תוקעים בקדש-הקדשים

נראה שהתרחקנו מהמקדש, ומתרבות אנושית בכלל. אך הנה חז"ל מחזירים אותנו אל תוך המקדש ממש, מכיוון לא צפוי. כך נאמר בגמרא[טו] שאחד הטעמים לפסול שופר העשוי מקרן של פרה הוא מפני ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר, הפרה מזכירה את חטא העגל, ולכן הקרן שלה אינה יכולה לשמש 'סניגור' עבורנו ביום הדין – כשם שביום הכיפורים הכהן הגדול אינו נכנס לקדש הקדשים בבגדי הזהב המיוחד לו אלא בבגדי לבן, מפני שהזהב מזכיר את עגל הזהב. אך הגמרא מקשה על זה: והרי בדרך-כלל הכהן הגדול לובש בגדי זהב, ומכאן שרק בעבודה הכי פנימית, בקדש-הקדשים, לפני ולפנים, קיימת הבעיה ש"אין קטיגור נעשה סניגור". אם כן, מה הבעיה בשופר? הרי "שופר נמי מבחוץ הוא"! ומתרצת הגמרא: "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי" – כיון שהשופר בא לזכרון, "זכרון תרועה יהיה לכם", הרי הוא כמו עבודת הכהן הגדול בקדש הקדשים!

אם כן, כאשר אנו מאזינים לקול תקיעת השופר, בכל מקום שהוא, אנחנו ממש נמצאים בתוך קודש הקדשים, המקום שרק הכהן הגדול רשאי להכנס אליו בזמן הכי קדוש. גם השופר מגלה את המקדש, אך באופן אחר מהחצוצרות, אך מהי משמעות הדבר?

לקרוע את המסך

נקרא לעזרתנו מושגי יסוד מפנימיות התורה. בלשון החסידות, מדובר על שני זוגות מושגים – העלם וגילוי, לעומת עצם והתפשטות. עצם והתפשטות פירושו שיש את עצם הדבר, הנמצא במקום מסוים (מקום פיזי או דרגה רוחנית), שם הוא מתגלה בכל עוצמתו ותוקפו, ומתוך הנקודה העצמית יש התפשטות החוצה, ההולכת ופוחתת ככל שמתרחקים מהמרכז, כמו התפשטות האור והחום מתוך אש המדורה. לעומת זאת, העלם וגילוי פירושו שהדבר נמצא כאן לגמרי, אלא שהוא נעלם מעינינו, ורק צריך לחשוף אותו – כמו אוצר יקר הנמצא בתוך ארגז נעול, שצריך רק לפתוח אותו כדי לגלות את ההעלם.

הפגישה שלנו עם ה' דרך המקדש היא מפגש של עצם והתפשטות. במקדש עצמו יש השראת שכינה, זהו "המקום אשר בחר ה'", "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[טז], ואליו אנו עולים לראות ולהראות. ככל שאנו מתרחקים מהמקדש, יש התפשטות של הקודש כלפי חוץ, באופן פוחת והולך; לירושלים עיר-הקודש יש עדיין זיקה גדולה למקדש, פחות מזה לכל ארץ ישראל, ופחות מזה בכל העולם. בתפיסה הזו, ה' 'מכבד' את הגבולות שהציב בעולם, הוא אינו מופיע בכל מקום בשווה, אלא מתגלה כמלך בארמון מלכותו – שם תוקעים לפניו בחצוצרות – וככל שמרחיקים מההיכל הולכת ונחלשת ההשפעה. גם כאשר החצוצרות יוצאות מן המקדש, כמו בשעת המלחמה, פירושו של דבר שהמקדש מתפשט ויוצא החוצה, המלך מגיע לשדה הקרב, ולא ביטול המחיצות לגמרי.

לעומת זאת, השופר של ראש השנה הוא מפגש מסוג של העלם וגילוי. בחזרה לנקודת הראשית, אנו מגלים ש"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם", לגמרי בשווה. כמו שה' הוא אחד ויחיד ואין זולתו "בטרם כל יצור נברא", כך גם עכשיו אין שום דבר מסתיר והכל מלא אחדות פשוטה של ה'. אלא שבדרך כלל הדבר הזה נמצא בהעלם, ורק הצעקה של השופר בוקעת אותו, "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה [ואז ראיתי שהכל מרחב ואין מיצר כלל]"[יז]. ברגע שחושפים את ההעלם הזה, כאשר חשים שכל הצמצום אינו כפשוטו, אין צורך לקום ולעלות אל בית המקדש, כי מצליחים להיות כאן ועכשיו כמו בבית המקדש. השופר עצמו הוא בבחינת קדש הקדשים, הצעקה שלו קורעת את כל הרקיעים ומגלה שהמלך נמצא איתנו כאן ומעולם לא הסתלק.

בסופו של דבר, יש אמת בשתי נקודות המבט. המפגש של ראש השנה מהווה תשתית ויסוד לכל מה שיבוא אחר כך. תחילה אנו מצליחים לזעוק בשופר, להסיר את ההעלם ולגלות את ה' בכל מקום. אבל אי אפשר להשאר כך, אי אפשר להחליט שכל העולם הוא קדש-הקדשים, שהרי ה' באמת יוצר מחיצות וגבולות. אך מכח תקיעת השופר, אנו זוכים להגיע לבסוף אל המקדש עצמו כפשוטו, במקומו המוגבל והמוגדר, לשם יכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים. אכן, אחת מנקודות המרכז בראש השנה היא עקדת יצחק – השופר עצמו מזכיר את העקדה, בנוסח התפילות מוזכרת העקדה, ובקריאת התורה קוראים את פרשת העקדה. ומהי נקודת הסיום של העקדה? "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה"[יח], התגלות מקום המקדש! התכלית היא שנגיע אל המקדש, שם נתקע בשופר ובחצוצרות גם יחד, "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הוי'"[יט].

וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ. יִמְלֹךְ הוי' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ.

לפי המאמר 'יום תרועה' בספר תום ודעת

לכל המאמרים על ראש השנה



[א] במדבר י, א-ט.

[ב] שמות יט, טז.

[ג] ויקרא כה, ט.

[ד] במדבר כט, א.

[ה] תהלים פא, ד.

[ו] ראש השנה לג, ב.

[ז] ראש השנה כו, א.

[ח] העמק דבר לנצי"ב במדבר י, ט.

[ט] במדבר לא, ו.

[י] רמב"ם הלכות עבודה זרה ו, ט.

[יא] רמב"ם הלכות בית הבחירה א, ט.

[יב] משנה ראש השנה ג, ג.

[יג] כך גם בתעניות היו תוקעים במקדש בשתי חצוצרות באמצע ושני שופרות מן הצדדים (משנה שם).

[יד] נוסח תפלת ראש השנה.

[טו] ראש השנה כו, א.

[טז] מלכים א' ט, ג.

[יז] תהלים קיח, ה.

[יח] בראשית כב, יד.

[יט] תהלים צח, ו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION