לך אכרע ואכוף ראש

שאלת הזכרת מציאות החטא מתחדדת בעבודת הימים הנוראים. מהי הדרך הנכונה, להכיר בחטאי ולפרטם, או שמא להשליך אותם לאחור? סוד השופר הכפוף

המשנה במסכת ראש השנה קובעת כי קרן של פרה פסולה לשופר. אחד הטעמים שנותנת לכך הגמרא הוא, "אין קטגור נעשה סנגור". אין בכוחה של הפרה המזכירה את חטא העגל לעורר רחמים על ישראל בראש השנה. אמנם, את הכלל של "אין קטגור נעשה סנגור" ממעטת הגמרא ואומרת שאין הוא שייך תמיד, עיקרון זה נכון דווקא כשנכנסים לפני ולפנים, לקדש הקדשים, אלא שתקיעת השופר שמהותה לעורר רחמים הרי היא ככניסה לבית קדשי הקדשים.

אם כן באיזה שופר אנחנו תוקעים בראש השנה? דווקא בשופר של איל כפוף. הטעם לכך בלשון הגמרא הוא "כמה דכייף איניש דעתיה טפי, מעלי": כמה שיכפוף אדם את דעתו יותר, טוב יותר. השופר הכפוף ממחיש את הלך הרוח בו עלינו להיות בראש השנה, הלך רוח של כפיפות ונמיכות קומה. בנוסף, כאמור, עלינו להשאיר את ה'קטגור' בבית ולא להביאו איתנו בעמדנו לדין.

קטגור – נעשה סנגור או לא?

הכלל "אין קטגור נעשה סנגור" נלמד מחטא העגל. אמנם אם נתבונן בשרש כל החטאים, חטא אדם הראשון, נראה כי ההפך הוא הנכון, שם דווקא הקטגור עצמו נעשה הסנגור, כמו שמפרש רש"י "בדבר שנתקלקלו, בו נתקנו" – רק עץ התאנה – עץ הדעת ממנו אכלו אדם וחוה – הוא שהסכים שאדם וחוה יקחו מעליו על מנת לתקן ולכסות את ערוותם.

אם כן מה ההבדל בין שתי דרכי העבודה? במקרה של אדם וחוה מדובר היה בתיקונם העצמי, תיקון למצב בו מצאו "כי עירומים הם". בניגוד לתפילה, אין כאן פניה ישירה לה' כי אם תיקון ל'עירום', לבושה הקיומית בה הם נמצאים. כשאדם צריך לתקן את עצמו נדרשת שפלות – כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה שבעל תשובה צריך להיות "עניו ושפל רוח" – וזו מתקבלת על ידי זכרון החטא התמידי, "חטאתי נגדי תמיד". אולם הכניסה לקדש הקדשים לעורר רחמים רבים על ישראל שונה מהותית מתיקון עצמי, שם אין מקום לזכרון החטא, ושם הקטגור הוא לרועץ, "אין קטגור נעשה סנגור".

אז איך אדם מציג את עצמו לפני ה' כשהוא נכנס לפני ולפנים? מסופר כי החסידים בדורות הראשונים (בשונה מהאחרונים...) כשהיו נכנסים לרבי, היו מדגישים דווקא את כל נגעי הלב, והיינו חושבים שכך הוא גם כשנגשים לפני הקב"ה. מצד שני ברור ש'לנופף' בחטאים שלך לא מעורר רחמים, לא אצל הרבי ולא אצל הקב"ה. אז איך פותרים את הסתירה? 

שופר – שפרו מעשיכם

חז"ל דורשים ש'שופר' הוא מלשון "שפרו מעשיכם". עבודת ימי אלול ותשרי היא 'השתפרות', לעומת 'התחדשות' של ימי חג האביב, חג הפסח. בעבודת ההשתפרות, התשובה של חודש תשרי, הסוד הוא "כמה דכייף איניש דעתיה טפי, מעלי" כנ"ל. העמידה הנכונה לפני ה' היא מתוך מודעות של הכנעה ולא של זקיפות קומה ופשיטות (ולכן נדחית הדעה המובאת במשנה שבר"ה תוקעים בשופר שהוא מקרן פשוטה), ובכל זאת לא צריך להביא אתנו את הקטגור. מחד אנחנו באים מתוך כפיפות שנובעת מהכרה בכל ה'קטגורים' שצברנו במהלך השנה, ומאידך האמירה המלווה את כפיפות הקומה היא 'אני רוצה להשתנות', 'אני בוחר להשתנות'.

העמידה לפני ה' כשאני מלובש בחטא, כמוה כהטחת דברים כלפי הקב"ה, 'זה מה יש, זה מי שאני ואין לי רצון ויכולת אמתיים להשתנות'. יש פה רפיון וכניעה למצב המקולקל בו אני נמצא. אמירה כזו לא מעוררת רחמים. העמידה בכפיפות מול ה', המכירה בחטאי וקלקולי, אך מתביישת בהם ורוצה לשפרם, היא העמידה האמתית והנכונה מול ה' והיא שתעורר רחמים מרובים.

(מתוך שעור בכולל 'תורת חיים' כט מנחם-אב תשע"ד)


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION