בוקר טוב עולם

עוד שנה חלפה לה ושוב הקב"ה מחכה לנו ש'נשכנע' אותו שגם היום כדאי לבחור בעולם מחדש. אז למה הקב"ה 'הולך לישון'? ואיך אנחנו 'מעירים' אותו?

מה קורה בראש השנה? אנחנו מתפללים, שומעים את קול השופר, אוכלים תפוח בדבש ומאחלים "שנה טובה ומתוקה". אבל מה קורה בפנים, ברבדים הנסתרים והעמוקים יותר, מה קורה לא רק אצלנו אלא כביכול אצל הקב"ה.

תרדמה ויקיצה

תחילה נזכיר מה קרה בראש השנה. "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" – זהו יום ההולדת שלנו, בריאת האדם ביום השישי למעשה בראשית. נדייק יותר, יום ההולדת הוא גם יום הנישואין: ביום שנברא האדם, מגיעים מהר מאד למסקנה "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", ואז "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן", מתבצע ניתוח שבסופו מובאת האשה אל האדם.

תהליך דומה לזה, כך אומרים המקובלים, מתרחש בכל ראש השנה בעולמות העליונים. כמו אדם הראשון הנופל בתרדמה, כך בליל ראש השנה נמצא הקב"ה כביכול במצב של תרדמה (דימוי שמופיע גם בכתובים "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן"...). התרדמה הזו, הנקראת 'דורמיטא', מסתיימת כאשר קול תקיעת השופר שלנו נשמע ומעורר. אז מתרחש תהליך שלם שבסופו ה' יושב על כסא רחמים וכותב אותנו לחיים טובים ולשלום.

עזר כנגדו

כדי להבין יותר את משמעות הדברים, נחזור לאדם הראשון. התרדמה שלו באה לאחר נסיונות כושלים למצוא בת זוג. הוא בוחן את כל היצורים ולא מוצא בהם מישהו כלבבו, "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". נראה שבנקודה זו האדם קצת מיואש ומתוסכל, אבל השינה אינה רק בריחה, שהרי האדם לא הלך לישון מיוזמתו אלא ה' הפיל עליו תרדמה. זו שינה של 'פסק-זמן', עזוב את המציאות שלפניך והפלג על כנפי הדמיון, תהיה פתוח לשינוי. ואז, כאשר תקום, תראה פתאום לפניך את הזולת שחפשת. יתירה מזו, תבין שהזולת הזה היה אתך כל הזמן, חלק ממך, רק היה צריך 'לנסר' אותו כדי שתוכל לחבור אליו פנים-בפנים. "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה".

בדומה לזה אומר הקב"ה בראש השנה, ליתר דיוק בסוף השנה שחלפה. הנה עברה לה השנה, ואיפה אנחנו עומדים? איפה העולם שלי? האם אני מוצא בו בן-שיח לתקשר אתו באמת "פנים בפנים", האם מישהו רוצה בי, יש כאן מישהו שרוצה במלוכתי? העסק נראה קצת מאובק, לא עושה הרבה חשק. כולם כאן ישנים, ומי הוא ה"עזר כנגדי"?

לכן ה' כביכול מפיל על עצמו תרדמה, דורמיטא. כאילו אומר, אינני רוצה להמשיך לגלגל את הבריאה רק בגלל שפעם רציתי בה, רק בגלל חוק ההתמדה או מתוך תחושת אחריות יבשה. זה מאוד מעייף. לכן עוצרים את הכל והולכים לישון. תעירו אותי כשיהיה בשביל מה. ממילא, כל החיות של הבריאה מהשנה שעברה הסתלקה לה, ובינתיים העולם עוצר את הנשימה, תלוי על בלימה... אך השינה הזו מלאת ציפיה, משליכים מאחור את השנה שעברה וחולמים על שנה חדשה וטובה.

תקיעה מעוררת

ומה יכול לעורר מהתרדמה? אנחנו, בתקיעה פשוטה. התקיעה היא קריאה אל ה', עדיין ללא מלים, ללא תוכן מפורט, אלא ביטוי לעצם הרצון הפשוט ליצור קשר. מהמקום בו אנו נמצאים, כמה שיהיה מרוחק, אנו משליכים חבל-התקשרות ארוך שמצליח להתקע בשורש כל השורשים, עד הקב"ה כשהוא מכונס בתוך עצמו כביכול, בתוך תרדמת הדורמיטא. "אמר הקב"ה, אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה, בשופר".

התקיעה משדרת לה': יש כאן בעולם מישהו שרוצה אותך באמת, מישהו שרוצה שתמלוך עליו. והוא לא מישהו אחר וזר לגמרי, אלא "עצם מעצמותך" ממש, שהרי נשמתנו הינה "חלק אלו-ה ממעל ממש".

אם כך, כדאי להתעורר. ה' מוכן לחדש את המלוכה, לחדש את הבריאה כולה – "ה' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". לא בגלל שכך היה בשנה הקודמת, אלא מפני שעכשיו הכל מתחיל מחדש, אור חדש של שנה חדשה. האור הזה לא היה מעולם, כי כל השנים מבריאת העולם ועד עכשיו כבר חלפו להן, משהו ישן שעבר זמנו. עכשיו מתחילה שנה חדשה, שנה המעוררת משינה ומקיצה מתרדמה.

שנה טובה ומעוררת!

 ---

לפי המאמר 'יום תרועה' בספר תום ודעת

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION