סופרים את הימים

למלה "ספירה" שלושה פירושים עיקריים: מלשון מִסְפר, מלשון סיפור ומלשון ספיר. בספירת העומר עלינו לספור ולהעריך את ימינו, לכתוב את סיפור חיינו, והכי חשוב – להפוך לאבן ספיר זוהרת.

לכל המאמרים על ספירת העומר

בין חג הפסח לחג השבועות משתרע פרק זמן בן 49 יום, שבעה שבועות בדיוק, המכונה ספירת העומר. מצוות הספירה נדמית כפעולה פשוטה ביותר: החל ממוצאי חג הפסח וכלה בלילה שלפני ערב חג שבועות יש לעמוד מדי ערב, לאחר צאת הכוכבים, ולברך "ברוך אתה ה' א-לֹהינו מלך העולם אשר קִדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ואז אומרים "היום [כך וכך] ימים לעומר" (יום אחד לעומר, שני ימים לעומר, שלושה ימים לעומר וכן הלאה). היום החמישים של הספירה הוא חג השבועות, ואותו אין אנו סופרים[1].

עד כאן ספירת העומר על פני השטח, בקווים כלליים. אך כמו כל אחת ממצוות התורה, גם ספירת העומר צופנת בחובה עושר של משמעויות רחבות, ומגלמת בתוכה כמה תהליכי עומק – תהליכים שעמנו עבר בהיסטוריה, תהליכים שאנו עוברים כחברה, ותהליכים שעל כל אחת ואחד מאיתנו לעבור עם עצמו.

שמים וארץ

ניתן להצביע על שני תהליכים חופפים המגולמים במעבר מפסח לשבועות, אחד ארצי ואחד רוחני. במישור הארצי, ספירת העומר היא תקופת הקציר המשתרעת בין פסח, אשר הוא "חג האביב", שלמחרתו מתחילים את הקצירה, לבין שבועות, אשר הוא "חג הביכורים", שבו מעלים לבית המקדש את ראשית היבול. במישור הרוחני, לעומת זאת, ספירת העומר היא תקופת ההכנה הרוחנית המחברת בין פסח "חג החירות", שבו השתחרר עם ישראל משעבוד מצרים, לבין שבועות "חג מתן תורה", שבו ניצב העם למרגלות הר סיני וזכה להתגלות ראשונה של אלוקיו.

הבה נרחיב את ההתבוננות במישור הרוחני של ספירת העומר, וזאת דרך עיון בעצם המלה ספירה. בכתבי החסידות[2] הצביעו על שלוש משמעויות עיקריות למלה ספירה:

  1. ספירה מלשון מִסְפר;
  2. ספירה מלשון סיפור;
  3. ספירה מלשון אבן ספיר.

ניתן להראות כי שלוש משמעויות אלו מקבילות באופן יפהפה לשלושה ממאפייניה של ספירת העומר. יחדיו הן מצטרפות לתמונה שלמה של העבודה הפנימית שעלינו לבצע בתקופה זו.

"מִסְפר": אבלות

ימי ספירת העומר מהווים, בין השאר, תקופת אבלות בעם ישראל. אנו מתאבלים בימים אלו על מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שנספו כולם במגיפה משום, כך כתוב, "שלא נהגו כבוד זה לזה"[3]. מנהגי האבלות כוללים את האיסור להתחתן בימים אלו, האיסור להסתפר או להתגלח ועוד (בעיקר עד ל"ג בעומר, לא כולל). אף שאירוע מותם של התלמידים אינו קשור לכאורה לספירת העומר, העובדה שהוא התרחש דווקא בזמן זה – ושלדורות אנו מציינים אותו בו – מצרפת אותו לדמותה של תקופה זו ועושה אותו לחלק בלתי-נפרד ממנה.

אבלות היא תמיד תזכורת להיותנו בני תמותה. מותו של אדם – בפרט אם הוא בטרם עת, כבמקרה של תלמידי רבי עקיבא – מזכיר לנו שגם חיינו-שלנו סופיים ועתידים לבוא לקצם. לכן מנהגי האבלות של ספירת העומר קשורים לרובד המִסְפר שבה: בימי הספירה אנו מונים ומודדים את ימינו עלי אדמות מתוך מודעות לכך שהם ספורים, שכל יום עשוי להיות יומנו האחרון. אנו מסכמים לעצמנו מה עשינו ומה לא עשינו בחיינו, ושואלים עצמנו מה ברצוננו לעשות בזמן שנותר לנו ומה ברצוננו להוריש לבאים אחרינו.

ספירת ימינו בצל המוות אינה צריכה להיות חוויה משרת דיכאון. להפך: זכירת המוות יכולה לטעון את החיים בחיוּת ובכוונה מחודשות. על ה"אשת חיל" מספר משלי כתוב אפילו "וַתִשְחַק ליום אחרון"[4] – המחשבה על היום האחרון היא מבחינתה חוויית שחוק ושעשוע. כאשר אנו נזכרים שכל יום עשוי להיות יומנו האחרון, אנחנו מתחיל לספור כל יום, במובן של להתייחס אליו ולהעריך אותו (כבביטוי באנגלית: make each day count). בכך שאנו סופרים את הימים אנו הופכים את היומיום השוטף והבולל כל, ליום-יום, מובחנים ומכובדים.

יש לשים לב, עם זאת, כי ההתחיוּת מההרגשה שהיום הוא יומנו האחרון יכולה ללבוש שתי צורות, אחת חיובית והאחרת שלילית. הצורה השלילית מגולמת בפסוק "אָכוֹל וְשָתוֹ כי מחר נמות"[5]: אם היום הוא יומנו האחרון, אומרת גישה זו, עלינו לנצלו כדי לצבור חוויות. בין שמדובר בנהנתנות גסה וזללנית או בהתרפקות מעודנת יותר על החיים, גישה זו מחפשת לקבל מהעולם (לאכול ולשתות), לא לתת לו. לעומת זאת, הגרסה המתוקנת של חוויית היום האחרון מבוטאת באמרתו של רבי אליעזר "שוב יום אחד לפני מיתתך"[6]. כאשר שאלו תלמידיו של רבי אליעזר כיצד ידע האדם באיזה יום ימות, השיב להם: "כל שכן! ישוב היום שמא ימות מחר, ונמצא כל ימיו בתשובה"[7]. גם גישה זו רואה את יומנו כיום האחרון, אך מנצלת אותו לנתינה – לעשיית עוד מעשים טובים לצורך תיקון העולם.

מסופר על רבי זושא מאניפולי, שבכל לילה לפני שהלך לישון אמר לקדוש-ברוך-הוא: "ריבונו של עולם, היום זושא לא היה בסדר, אבל בעזרתך מחר זושא יהיה יותר טוב!" אף אתם, כאשר אתם סופרים את ספירת העומר מדי ערב, אמרו: "ברוך השם שזיכה אותי לחיות יום נוסף, להיות מהנספרים ולא מהנספים. גם את יומי החדש אני מתחייב להקדיש לתיקון ולשיפור העולם, שיהיה טוב יותר מהיום הקודם."

"סיפור": תיקון המידות

כאשר אנו סופרים את ימינו כל אחד מהם נעשה חשוב, אבל לא בהכרח שונה. על מנת לזהות את האיכות הייחודית שבכל יום אין די בספירתם; יש לספר את סיפורם. לכל יום סיפור אחר, וימינו כולם מצטרפים לסיפור הגדול שהוא סיפור חיינו. ספירת העומר היא זמן להתייחס ברצינות אל מלאכת הכתיבה של סיפור חיינו – האמנות שהיא מנת חלקו של כל אחד ואחת מאיתנו, ושאנו היחידים בעולם שניחנו בכישרון האמנותי לבצעה.

רובד הסיפור בספירת העומר מקביל לבחינה נוספת המאפיינת תקופה זו: היותה מוקדשת לתיקון מידותינו והתנהגותנו. בחינה זו מתבטאת במנהג ללמוד את "פרקי אבות" בתקופה זו (פרק אחד בכל אחת משש שבתותיה אחרי פסח), וכן במנהג, שיסודו בחָכְמת הקבלה, לייחד כל יום בה לתיקון מידה אחרת בנפשנו ובהתנהגותנו. לפי הקבלה, ישנן שבע מידות לב עיקריות, המקבילות לשבע הספִירות הקבליות התחתונות (חסד, גבורה, תפארת וכו'; ראו נספח "עשר הספירות ופנימיותן"), ושכל אחת מהן כוללת בחינה מכל האחרות (חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד וכן הלאה, עד מלכות שבמלכות). ישנן אפוא סך הכל 'שבע על שבע' בחינות או גוונים בנפש, וכל יום מ-49 ימי ספירת העומר צריך להיות מוקדש לתיקון אחד מהם. השבוע והיום הם כשתי קואורדינטות המצביעות על נקודה מסוימת בנפש, ובמהלך ספירת העומר אנו כמו ממפים באמצעותן את מלוא המרחב הנפשי שלנו כדי לתקנו בשלמות.

מי שלומד בספרי הקבלה והחסידות את תכונותיהן של הספירות השונות מפתח בהדרגה 'חוש' כיצד לנצל כל יום בספירת העומר לתיקון המידה המתאימה לו. אך לא צריך להיות מומחה לקבלה כדי להקדיש תקופה זו לתיקוננו העצמי. כל אחד, בכל רגע, יכול להרים את העט ולהתחיל לקחת אחריות על כתיבת סיפור חייו. מהגהה של 'שגיאות דפוס' בדפוסי התנהגותנו, דרך ליטוש סגנון חיינו, ועד החדרת תפנית עלילתית המובילה לשכתוב פרקים שלמים מאישיותנו – עריכת סיפור חיינו היא המשימה החשובה ביותר שלנו, וספירת העומר היא הזדמנות להשקיע בה יותר מהרגיל.

כאשר אנו קוראים ספר טוב אנו נסחפים לעלילתו ולרעיונותיו, נישאים על גבי זרם המלים הרהוט לכל מקום שהסופר רוצה לקחת אותנו אליו. בשעת הקריאה, נדמה לנו כי גם תהליך הכתיבה היה בוודאי קולח וטבעי כמו חוויית הקריאה שלנו. אך כפי שיודע כל מי שניסה פעם לכתוב (או לעסוק בכל אמנות רצינית אחרת), חוויית הכתיבה שונה בתכלית מחוויית הקריאה. על מנת שפסקה תזרום באוזני הקורא, צריך הכותב לעמול על מלאכת מחשבת של ניסוח וניסוח מחדש, ברירת מלים, צירופן ושינוי סדרן, עד שהתוצאה תסבר את האוזן. אותו הכלל תקף לגבי כתיבת סיפור חיינו: על מנת להיות אנשים מתוקנים, שרוח הבריות ורוח המקום נוחה מהם, עלינו לעמול על תיקון מידותינו כסופרים השוקדים על יצירתם הגדולה ביותר (וכמו שסימנה של כתיבה טובה הוא שאין מורגש בה מאמץ הכותב, כך גם תיקוננו העצמי המוצלח צריך להיעשות במוצנע, הרחק מעיני הבריות).

הקדישו זמן כל ערב, אחרי הספירה, לסכם לעצמכם את התנהגותכם ביום שחלף ולקבל על עצמכם נקודה לתיקון ולשיפור ביום שלמחרת. נהלו יומן המתעד את התפתחותכם במהלך תקופת ספירת העומר. כך תוכלו, בהגיע חג הביכורים, להוציא לאור העולם ספר ביכורים – הלא הוא אתם-עצמכם, שיתגלה לעולם באור חדש.

"ספיר": הכנה למתן תורה

הן מניית הימים בצל האֵבל והן עבודת תיקון המידות מתנהלות בהקשר רחב וגבוה יותר. הן נעות אל עבר יעד, אל עבר אור בקצה המנהרה, הגדל ומתבהר ככל שמתקרבים אליו. אור זה הוא חג שבועות המציין את מתן התורה, היום שבו ראינו ושמענו את דבר ה'. ספירת העומר משחזרת את מסעם של בני ישראל ממצרים להר סיני, ממצב של אובדן דרך לפתחה של דרך חדשה – דרך התורה, שהיא גם דרכם-שלהם. אנו משחזרים תהליך זה מדי שנה כיוון שעלינו לעבור אותו שוב ושוב, בכל פעם במישור גבוה יותר. בכל שנה ושנה עלינו לשוב ולצאת לחירות, לצמוח ולהיעשות ראויים ל"תורה חדשה" המתאימה לדרגתנו.

המסע אל אור התורה מגולם במשמעות השלישית של "ספירה", מלשון סַפּיר. אבן הספיר מהווה בתורה את סמלה של השקיפות הבהירה, החומר המיטיב יותר מכל לשקף את הרוח (כיסא הכבוד של הקדוש-ברוך-הוא, הדבר הקרוב ביותר לה' שעם ישראל רואה במדבר, מתואר בתורה במלים "כמעשה לִבְנַת הסַפּיר וכעצם השָמַיִם לָטֹהַר"[8]).

כיצד מאיר הסַפִּיר בתוך הספירה? בחינת המִסְפר עולה מיום ליום; בחינת הסיפור מתפתחת מיום ליום; אך איזה שינוי יומי מבטא את בחינת הספיר שבספירת העומר?

קודם כל, הספיר מסמל את החוויה שככל שאנו מתקרבים למועד מתן התורה כן אור ה' המגולם בה הולך וגדל. ככל שאנו מתקרבים לה' כך גם הוא מתקרב אלינו, ואורו הולך וגדל. אך מעבר לכך, ניתן לומר שאם אנו מרוכזים כראוי בספירת העומר ומחוברים לפעימתה, מה שמשתנה הוא אנו-עצמנו. הצעידה בצל האֵבֶל ותיקון המידות של שני המישורים הקודמים כמו מלטשים אותנו אט-אט, הופכים אותנו לאבן ספיר המסוגלת להאיר את אור התורה בבהירות הולכת וגוברת.

בניגוד לשני הרבדים הקודמים, רובד זה אינו תובע עשייה מאומצת או בירור עצמי דקדקני; הספיריוּת כרוכה בעיקר בהתנקות פנימית, בהתרוקנות לקראת ההתמלאות בתורה חדשה. הקדישו כמה רגעים כל ערב ללימוד משהו חדש בתורה, במטרה לתת לו להחדיר אלומת אור חדשה לחייכם. התרכזו בכך שאור התורה המאיר בכם אינו אלא אורו של ה', שבאמצעות התורה נעשה חלק מחייכם.

*  *  *

לאחר אמירת ספירת העומר, מנהג החסידים הוא לומר תפילה קצרה, הכתובה בסידורים. התפילה מסתיימת במלים: 

יהי רצון מלפניך יי א-לֹהינו וא-לֹהי אבותינו, שבזכות ספירת העומר שספרתי היום... אטהר ואתקדש בקדֻשה של מעלה, ועל ידי זה יֻשפע שפע רב בכל העולמות ולתקן את נפשותינו, ורוחותינו ונשמותינו מכל סיָג ופגם ולטהרנו ולקדשנו בקדֻשתך העליונה, אמן סלה.

 

סוף התפילה עובר מלשון יחיד ללשון רבים, ומבקש תיקון לכלל ב"כל העולמות". בשלושת המישורים הנ"ל עסקנו רק במישור הפרט, בתיקוננו האישי. אך עלינו לזכור שאיננו תלושים מהקשר: אנו חלק מעם, ומעולם, ומעולמות רבים. חלק מעבודת הספירה הוא לכוון שהיא תתפשט מאיתנו הלאה ותיגע בנפשם של אחרים.

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות

לכל המאמרים על ספירת העומר באתרלמאמרים נוספים על ספירת העומר, ראו בצמד הספרים וכמטמונים אחפשנה, הניתנים לרכישה בחנות האתר.

[1] הברכה ונוסח הספירה נמצאים בכל סידור תפילה, לאחר תפילת ערבית.

[2] ראו למשל: ר' הלל מפאריטש, פלח הרמון, פ' חיי שרה.

[3] בבלי יבמות סב, ע"ב.

[4] משלי לא, כה.

[5] ישעיהו כב, יג.

[6] משנה אבות ב, י.

[7] בבלי שבת קנג, ע"א.

[8] שמות כד, י.


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION