תורה משולשת

חז"ל מכנים את התורה "תורה משולשת". הפירוש הפשוט הוא שהתורה מורכבת משלשה חלקים – תורה, נביאים, כתובים. אך ישנו היבט כולל ומשמעותי יותר: לתורה יש שלשה שמות עיקריים, המתארים את מהותה: "תורת חסד", "תורת חיים" ו"תורת אמת". מה מבטא כל אחד מכינויים אלו?

שלשה שמות לתורה

בתחלת חדש סיון חוגגים את חג השבועות, "זמן מתן תורתנו". זהו סיומו של תהליך שהחל בחג הפסח, "זמן חרותנו", בו יצאנו ממצרים, והמשיך בימי ספירת העומר בין פסח לשבועות. תכלית היציאה ממצרים היא הפיכת עם ישראל לעם ה', דבר המתרחש במתן תורה. אז מתחוללת ה'חתונה' של הקב"ה עם בני ישראל, התורה מגדירה מחדש את אופיו ודרכו של עם ישראל, והיא גם המסר שעם ישראל יכול להעביר לאנושות כולה כדי "לתקן עולם במלכות שד-י".

על מתן תורה בחדש סיון כתוב בגמרא, "ברוך ה' שנתן תורה משולשת לעם משולש בחדש השלישי על ידי שלשה". כדי לפצח את משמעות דברי חז"ל נתחיל מהסוף: התורה ניתנה על ידי שלשה – משה רבינו, אהרן הכהן ומרים הנביאה; היא ניתנה בחדש השלישי – חדש סיון, השלישי לחדש ניסן בו יצאנו ממצרים (שהוא הראשון למנין החדשים היהודי); ועם ישראל, שקיבל את התורה, הוא עם משולש – עם שמורכב מכהנים, לויים וישראלים. אך באיזה מובן התורה היא "תורה משולשת"?

הפירוש הפשוט הוא שגם התורה מורכבת משלשה חלקים – תורה, נביאים, כתובים. אך ישנו היבט כולל ומשמעותי נוסף של היות התורה "משולשת": לתורה יש שלשה שמות עיקריים, המתארים את מהותה – היא נקראת "תורת חסד" (כמו בפסוק "ותורת חסד על לשונה"), "תורת חיים" (כמו בברכת "שים שלום" בסיום תפלת העמידה, "כי באור פניך נתת לנו... תורת חיים") ו"תורת אמת" (כמו בפסוק "כי תורת אמת היתה בפיהו").

"על שלשה דברים העולם עומד"

שלשת התארים של התורה מבטאים בעצם את שלשת העמודים המקיימים את העולם בכלל, ואת עולמו הפנימי של עובד ה' בפרט – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

תפיסת התורה כתורת אמת היינו עמוד התורה ה'נקי'. העיסוק בתורה לשמה, ללא שום פועל-יוצא או מטרה נלווית, נובע מתפיסת התורה כאמת האלקית המוחלטת. רצונך לדעת את האמת? למד תורה! לימוד כזה הוא שכלי בעיקרו – להבין היטב את האמת האלקית שבתורה.

אבל, לימוד התורה אינו שכלי בלבד. התורה מחוללת שינויים בנפש הלומד – היא מחייבת אותו לעבודת ה', תובעת ממנו לעדן את מידותיו, והסערה הפנימית שהלימוד גורם מעוררת את האדם לפנות אל ה' בתפלה. במובן זה, התורה היא תורת חיים הנוגעת בדופק החיים הפנימי. לא בכדי מקורו של ביטוי זה הוא בנוסח התפלה, עמוד העבודה הפנימית.

וכמובן, ללימוד התורה יש גם השלכות מעשיות – התורה מורה דרך כיצד לפעול בתוך המציאות כדי להיטיב אותה ולהאירה. תורת חסד היא תורתו של מי שלומד על מנת ללמד – מי שאינו מסתפק בכך שהוא זכה במתנת התורה, אלא רוצה לזכות בה את הרבים, לעשות גמילות חסדים. המוטיבציה הפנימית של אדם כזה איננה רק להפיץ ידע או אמת, אלא לגרום לשינוי חיובי בעולם כולו. כשהוא פונה לתלמיד חדש הוא בעצם אומר לו "אני ואתה נשנה את העולם", ומתוך הלימוד בתורה נדע כיצד לעשות זאת.

עולמות, נשמות, אלקות

רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, חילק את המציאות לשלשה ממדים – עולמות, נשמות, אלקות. כל המציאות החיצונית הסובבת אותנו היא ממד ה"עולמות". המציאות הנפשית שלנו היא ממד ה"נשמות" – הממד הפנימי המעניק חיים ומשמעות למציאות החיצונית. גילוי אורו של הקדוש ברוך הוא כפי שהוא – לא גילוי מתוך טבע העולמות או מתוך החויה הפנימית של הנשמות, אלא ביטוי אלקי טהור – הוא הופעת ה"אלקות".

שלשת שמות התורה בעצם מבטאים את התייחסותה לשלשת הרבדים הללו:

"תורת אמת", המגלה את דבר ה' כפי שהוא, היא גילוי ה"אלקות". במובן זה, מתן תורה הוא המפגש הבלתי-אמצעי הראשון, והגדול בהיסטוריה, של הנברא עם בוראו. מפגש זה, בו ה' חושף בפני עם ישראל את 'האמת שלו', הוא בעצם החתונה של עם ישראל עם הקב"ה (שהרי חתונה היא ההתגלות ההדדית של בני הזוג זה אל זה, וקבלת בן הזוג 'כפי שהוא'). גילוי פלאי זה חוזר בכל פעם שיהודי עוסק בתורה.

"תורת חיים" היא המגע של התורה בדופק החיים הפנימי של העולם – חיי ה"נשמות". התורה מגדירה מחדש את תוכן החיים של היהודי. אוסף הפרטים בהם היו מוקפים חייו מקבלים לפתע פרשנות חדשה – כל המציאות מתמיינת לקטגוריות תורניות (מצוה-עברה, חייב-זכאי, מותר-אסור, טהור-טמא וכו') הדורשות ממנו התייחסות נכונה. מכיון שבכל פרט הוא מסוגל לברר מהו רצון ה', הוא הופך להיות עובד ה' בכל תנועה ומעשה שלו, ובכך חייו כולם הופכים לדו-שיח עם ה' – חייו הופכים לתפלה.

"תורת חסד" לוקחת אחריות על המציאות החיצונית – על ה"עולמות". זו ההבנה שהתורה אינה מנותקת מהמציאות – היא לא גילוי שמיימי מופשט, וגם לא תובנה שנשארת בארבע אמותיו של האדם. "תורת חסד" מבטאת את הרצון לתקן את העולם כולו לאור חזון התורה – ראשית בניהול חייו של עם ישראל על פי התורה (לא רק במובן ההלכתי, אלא גם ובעיקר על פי רוחה הפנימית של התורה), ולאחר מכן בהנחלת הטוב שבתורה לעולם כולו. מי שמבין את החסד הטמון בתורה, רואה את 'הפרדת הדת מהמדינה' כהחטאה של תפקיד התורה וכעוול כלפי המציאות.

"כתר כהונה, כתר תורה, כתר מלכות – וכתר שם טוב עולה על גביהן"

שלשת הממדים בתורה הם גם "שלשה כתרים" שמתארים חכמינו: "כתר תורה" הוא התורה לכשעצמה – "תורת אמת", עצם גילוי האלקות. במתן תורה זכה עם ישראל כולו גם ב"כתר כהונה", שהרי כהכנה למתן תורה מבטיח ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". המובן המילולי של "כהן" הוא עובד או משרת את מי שנעלה ממנו. עם ישראל כ"ממלכת כהנים" הוא עם של עובדי ה' – עם של אלו שמנהלים את חייהם תוך קשב מתמיד לרצון ה' מהם, כפי שמתבטא ב"תורת חיים". לבסוף, "כתר מלכות" הוא לקיחת האחריות על המציאות מכחה של "תורת חסד", במגמה "לתקן עולם במלכות שד-י".

אם כן, במתן תורה זוכים לשלשת הכתרים הללו. אבל, המשנה אומרת שעל גבי שלשת הכתרים עולה כתר נוסף – "כתר שם טוב עולה על גביהן". מה הוא כתר זה? כאן נכנס הפן החסידי של חג השבועות, שהוא גם יום פטירתו של מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, בעליו של "כתר שם טוב". כשמורנו הבעל שם טוב לימד על שלשת הממדים, עולמות-נשמות-אלקות, הוא הדגיש שכל אחד מהם צריך תיקון: העולמות "עולים", הנשמות "מתקשרות" והאלקות "מתייחדת" – על העולמות לעלות כלפי האלקות, על הנשמות להתקשר ולהתאחד ביניהן ועל האלקות המתגלה לחדור לתוך העולם ולהתייחד איתו.

החסידות הסירה את המחיצות בין רבדי התורה, ולימדה שלא ניתן להסתפק בכל אחד מהממדים של התורה בפני עצמו: תיקון העולמות לא יכול להיות רק ארגון מחדש של המציאות על פי ההלכה, אלא עליו לחולל בה התרוממות כזו, כך שהפן הפנימי והפן האלוקי ייחשפו בתוכה. העבודה הפנימית של הנשמות אינה נשארת במישור האישי-הסובייקטיבי, אלא צריכה לחולל חיבורים נפשיים בין עובדי ה', כשיחודו האישי של כל אחד מתמזג בקשת רב-גונית של תכנים ומשמעויות. וכן, גם ההופעה האלקית הופכת לאמת שלמה רק כשהיא חודרת לתוך המציאות – הנפשית והממשית – ומשנה אותה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION