שבעים פנים לעולם

איך מקבלים תורה קדושה כשמכוסים בחול מדבר? התשובה נעוצה בחקר המספר 70: יש שבעים אומות, שבעים נפשות, שבעים זקנים ושבעים פנים לתורה. כשכולם מתחברים, הם מחברים זה לזה את עולמות הקודש והחול.


חג שבועות הוא חג מתן תורה, היום שבו התקיים מעמד הר סיני. מעמד הר סיני היה רם ונורא, אפוף קולות וברקים, ענן ושופר, אש ועשן. בהתגלות אלוקית שאין שנייה לה, ירד הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו על ההר, קידש אותנו הקטנים במצוותיו ונתן לנו את תורתו, דברי אלוקים חיים.

אבל איפה המעמד הזה מוצא אותנו? אנחנו לא באים מהשמים, אלא מהארץ. אנחנו לא קדושים אלא מאובקים בחול מדבר, למודי תלאות וניסיונות משבועות של נדודים ומשנים של גלות. אמנם ממצרים כבר יצאנו, ולכבוד המעמד התקדשנו וכיבסנו שמלותינו; אך בלבנו פנימה אנו עוד שקועים עד צוואר בחיי העולם הזה, שהוא עולמנו וחיינו. כיצד זה נעמוד מול התורה האלוקית, המוחלטת, השמימית?

שאלה זו שייכת ביתר שאת לאלו מאיתנו שההשגחה הולידה הרחק מהיהדות. בעוד אבותינו הגיעו להר סיני כקבוצה יחסית מגובשת בזהותה, אנו מתכנסים פרטים-פרטים מכל העולמות האפשריים. הסתובבנו בעולם, ראינו שלל תרבויות ולמדנו מגוון חָכְמות. לא גדלנו בתמימות של שטעטל יהודי או של שכונה חרדית, ואיש לא יוכל לשכנע אותנו שאין עולם גדול בחוץ. אנחנו דווקא רוצים להכיר את היהדות: לאחר שלמדנו מכל תרבויות העולם הבנו שאת תרבותנו-שלנו זנחנו, ואנו תוהים פתאום אילו אבני חן גנוזות בעליית הגג שלנו. מצד שני, האם תוכל בכלל התורה להכיל אותנו, אנו, שנדדנו בכל ארצות תבל?

כפי שמיד נראה, המקומות שמהם אנו באים אל התורה אינם מנותקים ממעמד קבלתה, אלא מהווים חלק משמעותי ממנו. למעשה, הם מהווים חלק בלתי-נפרד מהתורה בעצמה.

ארבע פעמים שבעים

קצה חוט לפתרון שאלתנו מספקת התורה בדמות מִסְפּר. ישנם בתורה מספרים המלאים במשמעות רבה כל כך, שעצם ההתבוננות המעמיקה בפשרם בכוחה לפענח תעלומות שלמות. כך גם במקרה שלפנינו. המספר הנוגע לענייננו הוא המספר 70. הדברים השונים המזוהים עם מספר זה בתורה מתקשרים זה עם זה, וצירופם משיב על שאלתנו – כיצד לחבר את העולמות שמהם אנו באים אל התורה עם התורה עצמה?

שבעים אומות

מוטיב חוזר ומוסכם במדרשי חז"ל קובע כי יש בעולם שבעים אומות הדוברות שבעים לשונות. קביעה זו מבוססת על כך שזהו בדיוק מספרם של צאצאי בני נֹחַ הנמנים בספר בראשית[1]. דורות ספורים אחרי נֹחַ התרחשה בלילת השפות של בבל וה"שפה אחת" התפצלה ללשונות העמים השונות – לשון לכל עם.

האם הרעיון של שבעים אומות נוגע להיום? הרי עמי קדם זה מכבר התערבבו זה בזה, שפות התפצלו וגוועו, מספר העמים והשפות גדול היום בהרבה מבעבר, ובכלל אין גבולות ברורים בין עמים ושפות. עם זאת, ניתן עדיין לאמץ היום את רעיון שבעים העמים, וזאת כמייצג קשת של תפיסות עולם, שפות תרבותיות או אבי-טיפוס חברתיים, קשת החוֹצָה את השפות והעמים השונים, ומתגלה בקרבם וביניהם. אף בתורת הקבלה מתוארות האומות-לשונות כמשתלשלות משבעים "שרים" רוחניים, שכל אחד מהם מנהיג קבוצה אנושית מסוימת; כלומר, מדובר בקשת של שורשי נשמה שונים, לאו דווקא של קבוצות בשר ודם.

(היום מתרחש תהליך מעניין שבו החלוקה הקלאסית למדינות וללאומים הולכת ומפנה מקום לרשת של "קהילות וירטואליות", שאינן מתגבשות סביב מוצא אתני או מיקום גיאוגרפי, אלא סביב תחומי עניין. אפשר לראות תהליך זה כמעין חשיפה מחדש, מבעד לבליל החברות המודרניות, של שבעים העמים והשפות המקוריים.)

שבעים יוצאי ירך יעקב

השבעים השני בתורה מופיע בתיאור ירידת יעקב ובניו למצרים כדי להצטרף ליוסף: "ויהי כל נֶפֶש יֹצְאֵי יֶרֶךְ יעקב שבעים נָפֶש"[2]. זה היה כל עם ישראל באותו זמן: שבעים איש, שהם בניו ונכדיו של יעקב אבינו. אם נמשיל את מצרים לרחם שגידל את עם ישראל מקומץ אנשים לכדי עם שלם, הרי ששבעים "יֹצאי ירך יעקב" הם כביכול הזרע הראשוני – הגרעין של כל נשמות ישראל העתידיות. (אכן, תהליך יציאת מצרים כולו מזכיר יציאה מרחם: קריעת ים סוף היא דימוי מובהק של לידה, המן שירד מן השמים מזכיר את יניקת התינוק מאמו, וקבלת התורה היא כמו שלב רכישת השפה והמודעות.)

עם ישראל נוצר אפוא מזרע של שבעים נפש, בדיוק כמספר תרבויות העולם. בהמשך, בסוף חמשת חומשי תורה, מופיע פסוק המתייחס מפורשות להקבלה זו: "בְּהַנְחֵל עליון [הקדוש-ברוך-הוא] גויִם, בהפרידו בני אדם, יַצֵב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל"[3]. פירוש: כאשר הקדוש-ברוך-הוא חילק את האנושות לשבעים עמים וארצות, הוא עשה זאת לפי "מספר בני ישראל", כלומר לפי שבעים הנפש העתידים לרדת למצרים. עמי העולם השונים מקבילים, אם כן, אחד לאחד, לנפשות עם ישראל.

זאת ועוד, כפי שאומות העולם יצאו כולם מאיש אחד, נֹחַ, ולשונותיהם מ"שפה אחת", כך גם שבעים הנפש היו כולם "יֹצאי ירך יעקב". נחזור לעובדה מעניינת זו בהמשך.

שבעים חכמים

השבעים העיקרי הבא בתורה הוא ה"שבעים איש מזקני ישראל" שמינה משה כדי שיישאו יחד עמו בנטל הנהגת העם[4]. בשלב מסוים במהלך הנדודים במדבר, משה מתלונן באוזני ה' שהוא לא יכול לשאת עוד את משא העם לבדו. כמענה, מצווה עליו ה' לאסוף שבעים זקנים שיעזרו לו, ומאציל מרוח משה עליהם. שבעים הזקנים הופכים להיות שופטי העם, וכפי שמתואר בפתיחת פרקי אבות[5], בהמשך הדרך הם המקבלים את התורה מיהושע בן נון ומוסרים אותה לנביאים.

למעשה, שבעים הזקנים הם הסנהדרין הראשונה של עם ישראל. כל הסנהדראות שבאו מאוחר יותר, שכללו תמיד שבעים דיינים, היוו מעין גלגול של שבעים הזקנים במדבר. משה עצמו הוא האב-טיפוס של ה"מופלא שבבית דין"[6] – ראש הסנהדרין המהווה את החבר ה-71 בה. העובדה שרוחו נאצלה על הזקנים מקבילה לכך ששבעים האומות ושבעים יוצאי ירך יעקב נמשכו אף הם ממקור אחד – נֹחַ במקרה הראשון, יעקב אבינו במקרה השני.

שבעים פנים לתורה

השבעים העיקרי האחרון הוא המפורסם מכולם: שבעים פנים לתורה. אף שזהו השבעים המפורסם והמצוטט מכל, הוא אינו מוזכר מפורשות בתורה (אולי כי היא לא רוצה להעיד על עצמה...), אלא יסודו בדרשת חז"ל[7], הקובעת כי כיוון שהתורה משולה ליין ("וּשתוּ ביַין מָסָכתי"[8]), וכיוון שיין עולה בגימטריה 70, הרי שגם לתורה שבעים פנים. דרשת חז"ל זו חוברת לדרשה אחרת של חז"ל[9], המקשרת בין יין לסוד משום ששתי המלים עולות 70 (ולכן "נכנס יין יצא סוד"[10]...). יחדיו, עולה הרעיון ששבעים פני התורה הם הסוד של התורה, המתגלה רק למעיין בה מתוך השראה על-שכלית, כזו הניתנת למבוסם במעט יין.

אף כאן, שבעים הפנים מתפצלים מתוך מקור אחד – הלא הוא ה' בעצמו, "ה' אחד" שנתן את התורה[11].

הקבלות

אם ארבעת העניינים שסקרנו – אומות העולם, צאצאי יעקב היורדים מצרימה, זקני ישראל ופני התורה – מונים כולם שבעים, הם בוודאי קשורים זה לזה. אך כיצד, ומה משמעות ההקבלה ביניהם[12]?

נתקדם מהסוף להתחלה. ניתן לראות על נקל ששני ה'שבעימים' האחרונים הם צמד מובהק: שבעים הזקנים אמונים על לימוד התורה, ואם כן יש להניח שכל אחד מהם 'מתמחה' באחד משבעים פניה. לימוד התורה של כל חכם כמו מגלה ומרחיב פן אחד בתורה[13].

הבחינה השלישית, "יֹצאי ירך יעקב", המייצגים את שבעים נשמות היסוד של עם ישראל, משתלבת אף היא יפה עם צמד זה: לכל אדם מישראל שייכות מיוחדת לאחד מפני התורה, המדבר אליו יותר מכל, וכן זיקה מיוחדת לזקן השייך לפן זה.

החידה הגדולה ביותר היא השבעים שממנו התחלנו, שבעים העמים ולשונותיהם. כיצד משתלבים אלו עם שלושת הדברים האחרים? תמוהה במיוחד היא ההקבלה המפורשת בינם לבין בני ישראל שהזכרנו כבר לעיל: "יַצֵב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל" (האומרת בעצם שבני ישראל ואומות העולם אף הם 'צמד', כמו שבעים פני התורה והזקנים הלומדים אותה). כיצד נוכל להבין את הרעיון שלפיו העמים והתרבויות של כלל האנושות מקבילים לנשמות ישראל?

בפשטות, ההקבלה בין העמים לנשמות ישראל אומרת, כך נדמה, שלכל יהודי יש זיקה מיוחדת לאחת מתרבויות אלו. אף ששפתה אינה שפתו, ועמה אינו עמו, קשר בלתי-נראה כלשהו שורר ביניהם. אם ייעור בו חלילה יצר עבודה זרה, למשל, יהא זה דווקא לפולחנה. מאידך גיסא, אם הוא נועד לעשות נפשות מאומות העולם, תהא זו נשמה מאותה אומה שהוא יוכל להשפיע עליה. אם מסיבה כלשהי הוא מתרחק מהיהדות (או שהורחק על ידי סבותיו) הרי שדווקא לתרבות זו הוא יימשך, וכאשר הוא מגיע ליהדותו הוא יעשה זאת דווקא ממקומה. כל אחד מאיתנו הוא צאצא רוחני של אחד משבעים ילדי יעקב, ואם אנו מוצאים הד לנפשנו בעולם תרבותי מסוים, זה מפני שהוא באמת קשור לשורש נשמתנו.

כמובן, אם שבעים הלשונות והתרבויות מקבילים לשבעים שורשי הנשמה שלנו, הרי שדרכם ובאמצעותם הם גם מקבילים לשבעים הזקנים ולשבעים פני התורה. ואכן, ניתן למצוא את הקשרים הבאים ביניהם:

לגבי הזקנים, אחד הדברים שנאמרו על חכמי הסנהדרין היה, "אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן"[14]. חכמי הסנהדרין היו צריכים להיות בקיאים בלשונות העמים (וכן בכשפיהם-חכמותיהם) על מנת להכיר אותם ישירות, ויש לשער שכל אחד מהם היה מומחה ללשון-תרבות אחרת.

לגבי התורה, ישנו מאמר חז"ל מרתק הקושר בין שבעים פני התורה לשבעים לשונות העמים. כתוב בתורה שברגע כניסת בני ישראל לארצם הם נצטוו לכתוב את כל התורה על אבנים גדולות "בַּאֵר היטב"[15]. שאלו חז"ל מה פשר ביטוי מסתורי זה, והשיבו שהכוונה היא "בשבעים לשון"[16]. רק כאשר מתרגמים את התורה לכל השפות היא מתבארת די צורכה. כל אחת משפות העולם כמו מפצחת וחושפת פן בתורה המקביל לה[17].

ניתן לחבר את ארבעת ה'שבעימים' בדימוי הבא: ביכולתנו לצייר את תורת ה' כמין עיר מוקפת חומה. בחומה שבעים שערים שדרכם ניתן להיכנס לעיר (שבעים פני התורה); בפתח כל שער עומד שוער שבידיו המפתח לאותו שער (שבעים הזקנים); אל השערים מתכנסים שבילים שכל אחד מהם מוביל בקצהו לעיר רחוקה אחרת (שבעים האומות); על גבי השבילים נעים הולכי רגל שונים (שבעים שורשי נפשות ישראל). חלק מהולכי הרגל נעים לקראת העיר, חלקם מתרחקים ממנה, חלקם חיים בתוכה כל ימיהם וחלקם מבלים כל ימיהם בערים הרחוקות, אולם כל אחד מהם שייך בעיקר לשביל אחד. שער הכניסה שלו לתורה הוא דווקא אחד משעריה ולא האחרים, האדם המסוגל לפתוח לו אותו הוא דווקא אותו שוער ולא אחר, והגלות שאליה הוא מתגלגל – או שנושפת בעורפו כאשר פניו אל העיר – היא דווקא זו שנוכח שערו[18].

צמצום והתרחבות

הלך הדברים מוביל אותנו, בפיתול, חזרה אל השאלה שעמה פתחנו: כיצד מתחברים העולמות שמהם אנו באים, עם התורה שאליה אנו מגיעים?

מה אנו חווים כאשר אנו מתקרבים אל היהדות? מרחוק נראית עיר התורה כמו עוד אחת מהערים המקיפות אותה, ואף לאו דווקא מהמפוארות שבהן. אך כאשר אנו מתקרבים ומתחילים לדבר עם השוער המקבל את פנינו (בהנחה שהוא השוער המתאים לנו לפי שורש נשמתנו; אם לא, עלינו לחזר על הפתחים ולמצוא אותו) – מתחלפת תחושה זו בהבנה, שהעיר שלפתחה הגענו שונה לגמרי מהערים שמהן אנו באים. למעשה, היא ממש הפוכה מהן, ודורשת מאיתנו מהפך מחשבתי ביחס לכל מה שהכרנו. עלינו להניח בצד את שבעים העולמות והשפות שמהם אנו באים, ולהתמסר לעולמה ולשפתה-שלה. זהו ויתור כואב, אך משהו בלחש הבוקע מבעד לשער מרגיע אותנו כי הוא ישתלם, כי הפסדֵנו יֵצא בשכרנו בעקבותיו.

אך מהפך זה הוא רק הראשון שהתורה צופנת בחובה בשבילנו (לא לחינם נאמר עליה "הפוך בה והפוך בה"[19] – רכישתה כרוכה בשתי מהפכות תודעתיות...). לאחר כל המאמץ להניח מאחורינו את המוכר לנו, כאשר אנו חודרים אל לבה מחכה לנו הפתעה: יש בתוכה חדר מיוחד שחיכה רק לנו – פסוק, מלה או אות בתורה, שהם שלנו בלבד. אף שחדר זה חדש לנו בתכלית, אנו מיד מרגישים בו בבית, כאילו בגלגול אחר ונשכח הוא היה חדר מגורינו. למעשה, לא זו בלבד שהחדר מהדהד את עומק נפשנו, אלא שכבמראת קסמים הוא משקף גם את העולם שממנו באנו. הוא כמו מהווה את תמציתו של אותו עולם, שכעת מתברר לנו שמאז ומעולם היה חלק מהתורה. החידוש הוא בכך שבאמצעותו אנו מוצאים את עולמנו הישן, בפעם הראשונה, באופן הנוגע לנו. שכן, לא משנה כמה ניסינו להיות בני בית בתרבות הזרה שמשכה אותנו בחוץ, מעולם לא הצלחנו להשתייך אליה באמת; כעת אנו מוצאים את הבחינה שתמיד חיפשנו בה, אך במקומנו-שלנו[20].

מתורגמנים שלא מדעת

למעשה, לא רק שאנו זקוקים לחדר זה בתורה כדי למצוא בו את עצמנו, אלא שהוא זקוק לנו – כדי להתגלות. כאמור, התורה מתבארת היטב רק בשבעים לשון, כיוון שכל אחד מפניה הפנימיים זקוק לשפה מן החוץ שתדלה מתוכו את הגנוז בו. בעוד אנו שותים במבטנו את תכולת חדרנו, לבנו לפתע מתהפך בקרבנו. אנו קולטים שלא במקרה נדדנו בשבעים עולמות, ולא לחינם: הדבר היה על מנת שבסוף נגיע אל התורה ונביא אליה את השפות – כלומר הדימויים, המשלים, כלי הביטוי והסיפורים – שלהם היא זקוקה כדי להתגלות. כל אחד מאיתנו העולה לרגל לתורה הוא מתורגמן שלא מדעת, הנושא בחובו שפה שאף אחד מלבדו אינו מכיר, ושיש פן בתורה שיכול להיחשף רק באמצעותה. לכן המלה תורה איננה רק מלשון הוראה אלא גם מלשון תיור – היא צריכה שיתורו בעולם בשבילה וילקטו את המלים שיבטאו אותה.

רעיון זה מקבל תימוכין בדברי חז"ל המפתיעים[21], ולפיהם המלה "אנֹכי" הפותחת את עשרת הדיברות ("אנֹכי ה' א-לֹהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[22]) אינה בעברית כי אם במצרית – שפת הארץ שממנה נמלטנו. הם מביאים משל על אודות מלך שבנו נחטף על ידי עם אחר, ושהה עמהם עד שרכש את שפתם; כאשר בא אביו להצילו הוא מדבר עמו קודם כל בשפת שוביו. אך המלה "אנֹכי" אינה רק לבוש חיצוני לצורך קבלת פנים. באותו מקום מסבירים חז"ל שהמלה אנֹכי היא ראשי התיבות של אנא נפשי כתבית יהבית ("אני את עצמי כתבתי ונתתי") – עצמוּת ה' מתגלה במלה זו[23].

השימוש בלשון מצרית מלמד אותנו כי איננו יכולים ואיננו צריכים לברוח מן העבר שלנו. המקום שממנו באנו הוא חלק מאיתנו, ולאן שלא נברח אנו נושאים אותו עמנו. כאשר ה' מציג עצמו בפנינו בלשון הגלות שממנה ברחנו, הוא מנסה להגיד לנו שגם הגלות היתה ממנו. הוא רצה שנהיה בה, ושהיא תהיה בנו, ושממנה נגיע אליו. זה חלק מהתוכנית, ויותר מזה – חלק מהתורה שאנו מקבלים כעת.

שנזכה כולנו להגיע אל התורה "איש איש ממקומו"[24] ולקבלה בשמחה ובפנימיות.

 

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות



[1] שמות כד, י.

[2] שמות א, ה.

[3] דברים לב, ח.

[4] במדבר יא, טז-יז.

[5] משנה אבות א, א.

[6] בבלי הוריות ד, ע"ב; בבלי סנהדרין פו, ע"ב – פז, ע"א.

[7] מדרש רבה במדבר יג, טו.

[8] משלי ט, ה.

[9] בבלי עירובין סה, ע"א.

[10] ראשי התיבות של "נכנס יין יצא סוד" הן סיני, מקום קבלת התורה.

[11] אם ניקח את ארבעת המקורות של ה'שבעימים' – נח (אבי שבעים האומות), יעקב (אבי שבעים הנפש), משה (ראש שבעים הזקנים) וי-הוה (מחבר שבעים פני התורה) – נגלה שסכום הגימטריאות שלהם עולה בדיוק תורה (611): כולם יחד נכללים בתורה.

היחס הקבוע שחזר כאן בכל המקרים בין 70 הפרטים לבין ה-1 הכללי העומד בראשם, משתקף ביחס בין שתי האותיות שערכן 70 ו-1 – האותיות ע ו-א, בהתאמה. כפי שה-70 מהווים תמיד הרחבה והתפרטות של ה-1, כך צליל האות ע מעבה ומעמיק את צלילה הפשוט של האות א. יחס זה בין שתי האותיות ניכר במגוון הרחב של צמדי מלים, שאחת מהן נכתבת ב-א והשנייה ב-ע, כאשר הראשונה מבטאת תמיד את פנימיות השנייה, כגון: אַיִן ועַיִן, אוֹר ועוֹר (או עִוֵּר), אימוּת ועימוּת, נביאה ונביעה.

[12] ארבע בחינות השבעים מקבילות למבנה הקבלי של ארבע אותיות שם הויה, כדלקמן:

י

שבעים פנים לתורה

ה

שבעים הזקנים

ו

שבעים יוצאי ירך יעקב

ה

שבעים עמים

 

(שבעים הלשונות הם בבחינת ספירת היסוד הניצבת בין ו ל-ה תחתונה).

[13] צמד זה מקביל לצמד האותיות י-ה בשם ה'. אותיות אלו מאופיינות בקבלה כ"אבא" ו"אמא" ביחס לשתי האותיות הבאות (ראו נספח, "עשר הספירות ופנימיותן"). במקרה שלנו, התורה וחכמיה הם כמו האב והאם של עם ישראל, בהתאמה: התורה שבכתב יורדת מהשמים מלמעלה למטה (השפעה זכרית), והתורה שבעל-פה מתפתחת על ידי הזקנים מלמטה למעלה (בסוד "אמת מארץ תצמח", צמיחה נקבית).

[14] בבלי סנהדרין יז, ע"א.

[15] דברים כז, ח.

[16] משנה סוטה ז, ה. והנה, אם כותבים את המלה "היטב" כך – ה הי היט היטב (כלומר מבארים אותה היטב, אות על גבי אות) – אזי סכום כל האותיות הוא בדיוק 70.

[17] על נֹחַ – אבי שבעים האומות ושבעים השפות – נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו, ח). והנה, המלה "חן" מופיעה בתנ"ך בדיוק שבעים פעמים, רמז לשבעים פני התורה. "ונח מצא חן בעיני ה'" פירושו אפוא שבכוחם של צאצאי נח ולשונותיהם למצוא את שבעים 'נקודות החן' הנסתרות שבתורה (אף הביטוי "בעיני ה'" רומז לאות עי"ן שמספרה 70). זאת ועוד, הביטוי המסמל את שבעים פני התורה יותר מכל, "נכנס יין יצא סוד", עולה בגימטריה בדיוק "ונח מצא חן בעיני י-הוה"!

בנוסף, מזוהה המושג חן בתורה עם המושג שפלות: נאמר במקום אחד "אשת חן תתמֹך כבוד" (משלי יא, טז), ובמקום אחר "ושפל רוח יתמך כבוד" (שם כט, כג; אלו הן שתי ההופעות היחידות של הביטוי "לתמוך כבוד"). והנה, שורש המלה "שפלות", שפל, הנו ראשי התיבות של שבעים פנים לתורה: השגת שבעים פני התורה תלויה באימוץ מידת שפלות הרוח (מידתו של דוד המלך, שהעיד על עצמו, "והייתי שָפָל בעיני", שמואל ב ו, כב).

[18] יסוד למשל זה ניתן למצוא בפסוק מתוך מזמור אשת חיל, "נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ" (משלי לא, כג). במשל היסודי ביותר במדרשים, יחסי ה' וישראל הם כשל בעל ורעיה, ואם כן הבעל כאן הוא ה' הנודע לנו בשעריו דרך הזקנים. בספר הזוהר (חלק א קג, ע"ב) כתוב ש"נודע בשערים" פירושו "כל אחד לפי מה שמשער בלבו", ובחסידות (ספר התניא חלק א, פרק מד) הרחיבו: "כל אחד לפי שיעורו" – כלומר השער שבו נודע ה' קשור לאישיות ולהשגה של כל אחד.

[19] משנה אבות ה, כב.

[20] שבעים החדרים הפנימיים הם בבחינת הקומה החמישית והבלתי-נראית של שם הויה, המכונה "קוצו של יו"ד". זיקתם לשבעים העמים היא בסוד "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" (ספר יצירה א, ז) המתקיים בין רובד לזה לבין ה תחתונה.

[21] ילקוט שמעוני כ, רפו.

[22] שמות כ, ב.

[23] אפשר לדרוש ולומר, שבפסוק "וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנֹכי, ואחרי כן יֵצאו ברכֻש גדול" (בראשית טו, יד), המלה "אנֹכי" היא-היא "הרכוש הגדול" שעמו יצאו ישראל ממצרים.

[24] רש"י על דברים ל, ג.


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION