תורת עוז וחסד

מהו זה שגם קשה וגם רך? גם עז ותקיף וגם שופע חסד וטוב? רמז: קשור לחג השבועות... 

שתי פנים לתורה. שתי פנים לחג השבועות, זמן מתן תורתנו.

מצד אחד, התורה היא "תורת חסד", "תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים"[1]. בחג השבועות אנו קוראים את מגילת רות שכולה גמילות חסדים, כדברי בֹעז לרות "הטבת חסדך האחרון מן הראשון". וכך אמרו חכמים: "ולמה קורין מגילה זו בחג שבועות? שמגילה זו כולה חסד והתורה כולה חסד, שנאמר 'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ'[2], וניתנה בחג שבועות"[3].

מצד שני, בתורה יש המון גבורה, תוקף ועוצמה, "אין עוז אלא תורה, שנאמר 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן'[4]"[5]. אמנם התורה היא "מתנה טובה" מאין כמותה, אך מעמד הר סיני אינו דומה כלל לאיזה "טקס הענקת פרס", אלא מלא אווירת מתח, "מתן תורה באימה וביראה, ברתת ובזיע"[6], כמו בביטוי הרווח בחז"ל שהתורה ניתנה "מפי הגבורה". גם לאדם המקבל את התורה, והלומד תורה, יש בהכרח תכונה של עוז, "הוי עַז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים"[7] – אל תעשה יותר מדי 'חשבונות', ואל תפזול כל הזמן לצדדים. לא כל אחד יכול לומר "נעשה ונשמע"[8] – רק בני ישראל, "העזים שבאומות"[9], יכולים להתחייב מראש, בתוקף ובעקשנות, לקנות את הסחורה שעוד לא ראו ולקיים כל מה שיצטוו מכאן ואילך.

בקריאה שניה, גם במגילת רות אנו מגלים את תכונת העוז, הנמצאת בתוך שמו של בֹּעז. רות המואביה אף היא אינה רק בעלת חסד אלא גם בעלת עוז-רוח מיוחד במינו, כשהיא מוכנה להשליך הכל מאחור ולומר לנעמי "אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת..."[10]. אכן, גיור אמיתי אינו בא כדי לזכות להטבות וזכויות יתר – הגיור הנכון הוא מתוך החלטה אישית אמיצה להצטרף לברית בין ה' לעם היהודי, ואף להיות נכון לסבול עבור כך (ואילו אנו מצדנו לא משכנעים אף אחד להתגייר)[11], ועצם ההחלטה הזו מלמדת שלפנינו אדם הראוי להשתייך לישראל, העזים שבאומות. רות היא ודאי אחת מאותן דמויות מופת של האשה-האם היהודיה, המוכתרת בתואר "אֵשֶׁת חַיִל"[12] – לא "אשת חסד", על אף שמעשיה ודאי מלאים חסד "ותורת חסד על לשונה", אלא דוקא "אשת חיל", בעלת עוז פנימי שאין כמותו, "חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ"[13].

הסוד הוא בחיבור הגבורה והחסד. בהקשר שלנו, הגבורה מייצגת את התוקף הפנימי העצמי שאין כמוהו, והחסד 'מלביש' את התוקף הזה כלפי חוץ. לכן, כהכנה עיקרית למתן תורה מחודש בחג השבועות הבא עלינו לטובה, עלינו לחזק בקרבנו את מדת העוז החיובית, ובכך להתקשר ל'עצמוּּת' ה' ולקבל תורה מפי הגבורה.

סוד הגאולה

בסוף מגילת רות מתרחשת דרמה סביב השאלה מי יגאל את רות – מי ישא אותה לאשה. בעז אומר לרות "וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי ה'"[14] – יש קרוב-משפחה הקודם לגאול, אדם ושמו 'טוב', ואם הוא לא ירצה לגאול אני אגאל. וכך אכן קורה למחרת, הגואל מסרב לשאת את רות, ובעז נושא אותה לאשה, ולבסוף נולד דוד מלך ישראל.

בעומק, הגאולה של רות רומזת לגאולת עם ישראל כולו. יש גאולה שבאה מצד ה'טוב' – "אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב". כלומר, גאולה שמורגש בה הרבה חסד ואור, טוב-לב ואהבה שופעת. אלו דברים טובים מאד, אך לא די בהם כדי שתבוא הגאולה, וכדי להביא את הגאולה. הגאולה האמיתית באה מתוך העוז של בעז – כלומר, מתוך גילוי של התוקף הפנימי והעצמי ביותר, היישר מ"מהותו ועצמותו" של ה', ולא רק מגילוי אור נפלא ונעים. גם אנו, שרוצים לקרב את הגאולה, נדרשים למצוא בקרבנו את מדת העוז הנכונה, להתעקש ולדלות ממעמקי הנפש כוחות עצמיים, עזים כנמרים.

ולסיום: בבשורת הגאולה אומר בעז לרות "וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי" – רמז בולט לפתיחת עשרת הדברות "אָנֹכִי הוי' אֱלֹהֶיךָ"[15]. הזיהוי 'אָנֹכִי' הוא פנימי ועצמי הרבה יותר מאשר 'אני' – והוא מגלה את העוז הפנימי, העוז של בעז הגואל והעוז של הקב"ה הנותן לנו את התורה והגואל אותנו במהרה.



[1] סוטה יד, א.

[2] משלי לא, כו.

[3] פסיקתא זוטרתא סוף רות.

[4] תהלים כט, יא.

[5] שיר השירים רבה א, כג.

[6] ברכות כב, א.

[7] אבות ה, כ. וראה טור אורח חיים סימן א.

[8] שמות כד, ז.

[9] ביצה כה, ב.

[10] רות א, טז.

[11] ראה רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד.

[12] משלי לא, י.

[13] שם פסוק יז.

[14] רות ג, יג. ראה רש"י שם פסוק יב.

[15] שמות כ, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION