מתנה במדבר

מרכיב מהותי במתן תורה הוא מקום ההתרחשות. התורה ניתנה במדבר, והתורה עצמה טורחת להדגיש זאת. מדוע חשוב לציין שהתורה ניתנה במדבר? מה אנו למדים מכך?

מרכיב מהותי במתן תורה הוא מקום ההתרחשות. התורה ניתנה במדבר, והתורה עצמה טורחת להדגיש זאת, כמו שפותחת הפרשייה של מתן תורה "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".

מדוע חשוב לציין שהתורה ניתנה במדבר? מה אנו למדים מכך?

בדברי חז"ל והמפרשים מובאים כמה טעמים לדבר. הבה ונלמד אותם יחד, לקראת זמן מתן תורתנו.

התורה הפקר לכל

טעם ראשון: התורה היא הפקר לכל כמו המדבר. התורה אינה שייכת לקבוצה מסוימת, לאף אחד אין מונופול עליה ולא צריך להיות 'מיוחס' כדי ללמוד אותה ולהגיע למדרגות גבוהות בידיעתה והוראתה. בלשון חז"ל, ישנם "שלשה כתרים" – "כתר כהונה" שבו זכה אהרן הכהן וזרעו אחריו, "כתר מלכות" שבו זכה דוד המלך וזרעו אחריו, אבל "כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל... כל מי שירצה יבא ויטול" (כלשון הרמב"ם[א]). ואפילו "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

אין פירוש הדבר שהתורה נקנית בקלות. בהחלט צריך להתייגע כדי לזכות בה, לצאת מהנרפות והעצלות – כמו שלומדים חז"ל מהפסוק "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים [נוטריקון: רפיון ידים] וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי". אבל מי שמתייגע זוכה לתורה, "יגעתי ומצאתי, תאמין" – ולא משנה מי אני.

ענוה ושפלות

טעם שני, המדבר מייצג את מידת הענוה ושפלות-הרוח. כך נאמר בגמרא "מהו שכתוב 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה'? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו"[ב].

לא מספיק שהתורה מונחת במקום הפקר. האדם עצמו צריך להיות כמדבר, להפקיר את הישות המתנשאת שלו המהווה חציצה בינו לבין התורה. כך אנו אומרים גם בתפילה "ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה, [ובזכות זה:] פתח לבי בתורתך".

מדה זו נלמדת לא רק מהמדבר, אלא גם באופן מיוחד מהר סיני שעליו ניתנה התורה. כולנו מכירים את המדרש הידוע על ההרים שרבו זה עם זה על מי תינתן התורה, ורק הר סיני זכה לכך בהיותו צנוע וענו. כך נדרשת המשנה בתחילת פרקי אבות "משה קיבל תורה מסיני" – משה רבינו קיבל את התורה כיון שהיתה בו את המידה הזו שנלמדה מהר סיני, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

התורה מעל הגבולות

טעם שלישי: המדבר אינו שייך לארץ מסוימת. במדבר סיני לא היינו בארץ מצרים אך גם לא בארץ ישראל. העולם המיושב מחולק למקומות שונים זה מזה, ועצם המושג 'מקום' מגביל ומפריד. אבל המדבר הוא אותו מדבר בכל מקום שהוא. התורה אינה מוגבלת, היא מעבר לגבולות המקום ומעבר לגבולות הזמן.

כך מתפרשים דברי חז"ל בגמרא "חמשה שמות יש לו: מדבר צין, מדבר קדש, מדבר קדמות, מדבר פארן,  מדבר סיני [ונותנים טעם לכל אחד מהשמות]"[ג] – אמנם אלו הם מדברות שונים, אך כולם נחשבים כמדבר אחד.

במדע המודרני מוכר המושג "תופעה לא מקומית" – שני חלקיקים הקשורים זה לזה באופן ה'מדלג' על מגבלות המקום (האחד משפיע על השני באופן מיידי גם כשהם במרחק עצום זה מזה. למרות שבדרך הרגילה מידע כלשהו עובר ממקום למקום רק במגבלת מהירות האור). ובכן, התורה היא לא מקומית. לכן היא ניתנה במדבר, שייכת במידה שווה בכל המקומות גם יחד. זהו אחד היסודות של תורת הבעל-שם-טוב, שאת פטירתו מציינים בחג השבועות: כל דברי התורה נכונים בכל מקום ובכל זמן – גם מה שבאופן פשוט אינו נוהג כעת, כמו מצוות התלויות במקדש וכדו', הרי עצם התוכן של המצוה קיים ונוכח ויש לו השלכה ממשית באיזה-שהוא מובן (בעיקר בנפש האדם).

הדבר אינו סותר את החשיבות המרכזית של ארץ ישראל. אדרבה, התורה עצמה מתממשת במלואה רק בארץ ישראל. אבל גם התורה ניתנה דווקא מחוץ ל"ארץ נושבת" – היא אינה מקומית, חופשית ומשוחררת, ומתוך עמדתה ה"לא מקומית" היא מתחברת אל המקום המסוים (בהקשר זה נזכיר גם את שבט זבולון – השבט של חודש סיון – הנודד ומפליג בספינות, בן העולם הגדול. ראו במאמר היהודי המהלך).

ה' מדבר בתוכנו

במובן רביעי: המדבר הוא גם מלשון דבור, ככתוב במדרש "אין מדבר אלא דבור שנאמר 'וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה'"[ד]. מוסבר בספרי החסידות שנתינת התורה במדבר רומזת לכך שהתורה 'מתדברת' כל הזמן בתוכנו (כאשר האות מ"ם במלה מדבר מתפרשת כמפעיל, המדבר מפעיל את הדבור).

הרעיון הזה נלמד מהפסוק המקדים לעשרת הדברות, כמו 'כותרת' בראש, "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר". מה פירוש המלה "לֵאמֹר" בפסוק זה? אנו רגילים לפסוק החוזר פעמים רבות בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר" – והכוונה שה' מצוה את משה לומר את הדברים הלאה, לבני ישראל. אבל את עשרת הדברות ה' מדבר ישירות עם ישראל, ואם כן מה הטעם במלה "לֵאמֹר"? אלא שהדברים האלה, דברי התורה, שה' אומר עכשיו בהר סיני, הינם "לֵאמֹר" שוב ושוב, חוזרים ונאמרים כל הזמן: בכל פעם שיהודי לומד תורה, הדברים שהוא מדבר בפיו הם-הם הדבור של הקב"ה היוצא עכשיו מתוך גרונו של הלומד. גם כשאיננו מרגישים את השותפות הנפלאה הזו בין האדם הלומד ובין נותן התורה, עלינו לדעת שהיא קיימת, ולכן להתייחס ביראת-קודש אל לימוד התורה שלנו. בהקשר זה נזכיר את התיאור המופלא (מפי עדי ראייה) על רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שתוך כדי לימודו היה מתגלה אליו 'מגיד' המדבר מתוך פיו ומגלה את סודות התורה, כאשר המגיד היה מזדהה ואומר "אני המשנה המדברת בפיך"[ה].

הדבר קשור לתכונת הבטול בנפש, היות האדם בטל כלפי הקב"ה, וממילא משקף אותו. תכונה זו עצמה מומחשת במציאות המדבר שאינו מקום ישוב ולכן יכול להיות בטל לגילוי העליון.

צמיחת הנהגה

טעם חמישי ואחרון חביב, השרש דבר קשור גם להנהגה, כמו "דַבָּר אחד לדור". יש במדבר תכונה וסגולה מיוחדת להצמיח הנהגה לעם ישראל. אמנם תכלית ההנהגה היא להגיע לארץ, לרשת אותה וליישב אותה – אבל פעמים רבות כדי להגיע לארץ צריך לבוא מבחוץ, לייצר הנהגה ממקום אחר ואז לכבוש את הארץ. הדבר דומה לצמיחתו של משה רבינו, רועה ישראל, דווקא מחוץ למסגרת הרגילה של העם, מישהו מבחוץ (אאוטסיידר) שמגיע וגואל את העם.

כל זה נוגע אלינו היום. עלינו לרכוש את תכונת המדבר. אמנם המדבר הוא "אורות דתוהו", משהו עם עוצמה אדירה שקשה לשלוט בה, ובכל זאת עלינו לרכוש את האורות הללו, להתקשר לאנרגיה העצומה הזו, לרתום אותה ולהכניס אותה בתוך "כלים דתיקון" – "אורות דתוהו בכלים דתיקון".

לסיום, ניתן לראות שהעקרונות השונים קשורים זה לזה, ובתמצית נוכל לנסח אותם כעקרונות מנחים: א. אין "מיוחסים", התורה הפקר לכל. ב. עלינו לנהוג בענוה ושפלות, "מאד מאד הוי שפל רוח", ואז תזכה ל"טובה הארץ מאד מאד". ג. צריך לחשוב בצורה "לא מקומית" – לא להיות משועבד וכבול דוקא למקום מסוים, אלא לחשוב בגדול, על תיקון העם בכלל, וגם תיקון העולם בכלל. ד. לשאוף לתכונת הבטול, ואז הקב"ה מדבר מתוכנו. ה. לרצות ולפעול למען הנהגה מתוקנת, "דבר אחד לדור". אז יתברר שדוקא מהמקום שנראה שומם כמדבר, צומח הצמח הכי טוב ויפה, "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח". ונחתום בדברי המדרש[ו]:

אמר לו הקב"ה למשה, סימן זה לך, במדבר אתה מניחן ומן המדבר עתה עתיד להחזירן לעתיד לבוא. שנאמר "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי, עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה".


[א] הלכות תלמוד תורה ג, א.

[ב] עירובין נד, א.

[ג] שבת פט, א. ראו תוספות שם, ובספר תפארת ישראל (למהר"ל) פרק כו.

[ד] שמות רבה ב, ד.

[ה] התיאור מובא בספר 'שני לוחות הברית' בהקשר לחג השבועות.

[ו] שמות רבה ב, ד.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION