אחדות האחדויות

ארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות רומזים לארבעה סוגים של אחדות: שורש משותף, גורל משותף, ייעוד משותף ועצם רגש ההשתתפות. נטילתם יחד מסמלת את איחוד כל האחדויות. אם נבין זאת, אולי נצליח להגיע לאחדות בתוך עמנו.

 

לכל המאמרים על סוכות

הצועד ברחובות שכונה יהודית מסורתית בימי הסוכות אינו יכול להתעלם מהמחזה המוזר הנגלה לפניו: לפתע פתאום מתמלאים הרחובות אנשים צועדים, לבושי חליפות מהודרות, הנושאים בידם בגאון אגד צמחים מלופף המיתמר אל-על. לעוקב אחריהם לבתי הכנסת צפויה תמונה מפתיעה עוד יותר: באמצע התפילה, בלי שום התראה מוקדמת, מוציאים כולם באחת את חבילת העלעלים שלהם ומתחילים לנענע אותה לכל הכיוונים!

אגד הצמחים הנ"ל הוא כמובן ארבעת המינים, שמצווה על כל יהודי ליטול במשך כל אחד מימי הסוכות[1] (למעט שבת חול המועד). נושאים ביד ימין לולב אחד, שלושה הדסים (לפחות) ושתי ערבות, כולם כרוכים יחדיו, מצרפים אליהם ביד שמאל אתרוג נאה – ובידינו ארבעת המינים (אם כי שימו לב שהגענו סך הכל לשבעה פריטים, כך שבידינו ארבע ושבע גם יחד, חיבור מעניין של מספרים). נוטלים אותם קודם כל בסוכה, לאחר מכן מנענעים אותם בשעת אמירת ה"הלל" בתפילת השחרית, ולבסוף מקיפים איתם את הבימה שעליה מונח ספר התורה בשעת אמירת ה"הושענות". נשים אינן חייבות במצווה זו, אך היא בהחלט מותרת להן, ובקהילות רבות גם הן נוהגות לקיימה.

מה יכול להסתתר מאחורי מצווה כה משונה למראית עין חיצונית? ישנם פירושים רבים למשמעותם הפנימית של ארבעת המינים, וכאן נביא רק אחד מהם. ברצוננו לשאול, איזו תכונה רוחנית מייצג כל אחד מארבעת המינים, ולאור זאת, מה מסמל איגודם יחד?

ריבוי ואחדות

אחד הנושאים שאיחודם של ארבעת המינים נוגע בו הוא היחס בין שני קטבי ההוויה – אחדות וריבוי.

היחס בין האחדות והריבוי מגולם ביהדות בפסוק המסמל אותה יותר מכל, "שמע ישראל, ה' א-לֹהינו, ה' אחד"[2]: מצד אחד אומר הפסוק כי ה' הוא "א-לֹהים", מלה הנאמרת בלשון רבים ומבטאת את האלוקות המתגלה בטבע, הוא עולם הריבוי (המלה א-להים אף עולה בגימטריה הטבע); מצד שני קובע הפסוק כי ה' הוא "אחד" – ישות אחדותית ומופשטת, המקיפה ומחברת יחדיו את הטבע ואת מה שמעל הטבע.

איש האמונה נוטה לשאוף להתרחק מהשטף המהמם של הצבעים, הצורות והדעות של העולם הזה, בחיפוש אחר אחדות פשוטה הנחה מעבר לו. קול פנימי לוחש לו, כי בתוככי העולם, מבעד לריבוי הנגלה, מפעם לב אחד, וכי עליו לצאת ולחפשו. אך מה טעם באחד הזה, וכיצד ניתן בכלל לגשת אליו, אם אינו מתייחס אל הרבים? האחדות נעשית משמעותית ונוגעת לחיינו רק כאשר היא משתברת ומשתקפת ברבבות רסיסי המראָה של עולם הריבוי. יתרה מכך, רסיסי המראה משיבים אל האחדות שלל פנים חדשים, המאפשרים לנו להתעלות אל אחדות מדרגה שנייה, אחדות הנעלית עוד יותר מזו הפשוטה בכך שהיא כוללת את האחדות והריבוי גם יחד.

דבר מעין זה ניתן למצוא בארבעת המינים. ניתן לראות כל אחד מהם כמאיר צד אחר של האחדות האלוקית האחת, שיחדיו יוצרים תמונה מקיפה יותר שלה, עד כמה שהדבר ניתן. אפשר לחשוב על ארבעת המינים כארבע קואורדינטות במין מרחב רב-ממדי מיוחד, המשתפות פעולה כדי להצביע יחדיו אל ה' האחד הנעלם.

מדרש חז"ל דוחק בנו ללכת אף צעד אחד קדימה. המדרש משווה כל אחד מארבעת המינים לקדוש-ברוך-הוא[3]:

 

"פרי עץ הדר" [אתרוג] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "הוד והדר לבשת"[4].

"כפֹת תמרים" [לולב] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "צדיק כתמר יפרח"[5].

"וענף עץ עבֹת" [הדס] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב "והוא עֹמד בין ההדסים"[6].

"וערבי נחל" [ערבה] זה הקדוש-ברוך-הוא, שכתוב בו "סֹלו לרֹכב בערבות ביָ-ה שמו"[7].

 

השוואת כל אחד מארבעת המינים לקדוש-ברוך-הוא, "ה' אחד", מציעה שלא רק בהשתלבותם יחדיו יוצרים המינים אחדות ושלמות, אלא שכל אחד מהם מבטא סוג של אחדות ושלמות בפני עצמו.

ארבעה מיני אחדות

רעיון זה, שארבעת המינים מבטאים ארבעה סוגים של אחדות, הוא שנבקש לבחון כאן. נתבונן בארבעת המינים לפי הסדר שמלמדת אותנו הקבלה: הדס, ערבה, לולב ואתרוג.

הדס: שורש משותף

ההדסים הם ענפים ארוכים שבכל נקודת הסתעפות יוצאים מהם בדיוק שלושה עלים. יתרה מכך, אַמַת המידה ההלכתית לכשרותם של ההדסים היא שכל שלישיית עלים אכן יוצאת מאותו מקום. אם צומחים שם רק שניים, או שהשלישי יוצא מנקודה נפרדת, ההדס פסול.

לאור זאת, סוג האחדות שמבטא ההדס היא אחדות של שורש משותף. על פני השטח, העולם בנוי מריבוי איברים נפרדים, אך אם יורדים אל מתחת לפני השטח מתגלה שכולם צומחים ומסתעפים משורש אחד. לא זו בלבד אלא שכולם יונקים ומתחיים ממנו בכל רגע ורגע, גם אם עינינו אינן רואות זאת. גילוי השורש המשותף של הדברים הוא מציאת העיקר מבעד לטפל: משמעות המלה עיקר בעברית היא שורש (לכן אותו עוקרים), כאשר הטפל הוא הענפים והעלים היונקים ממנו כטפילים.

מאפיינו של ההדס הוא שהוא ניחן בריח טוב. הריח מסמל כאן את היכולת 'להריח' בחושינו הפנימיים את המוצא המשותף של הדברים. והנה, הריח הטוב בוקע דווקא מהעלים, לא מהגבעול. כמו לומר: גם מה שנראה טפל אינו תפל – אם מריחים אותו, מזהים כי רושם השורש המשותף הספוג בו מקרין החוצה ביתר שאת, ריחני עוד יותר מהשורש עצמו.

ערבה: גורל משותף

הערבות הן הפשוטות ביותר מבין ארבעת המינים. הן לא ניחנות בריח ואף לא בטעם טוב – אדרבה, טעמן מר – והן גם המהירות ביותר לנבול, עד שבמהלך שבעת ימי הסוכות יש ונדרש להחליף ערבות פעמיים ואף שלוש.

חז"ל אמרו שעלי הערבה דומים לשפתיים[8], והדבר מתקשר לרחש ולרשרוש שמשמיעים העלים בתנועתם. שיח ערבות מזכיר המון אנשים המתגודדים ומתחככים, ומשמיעים המולה בלתי-מובחנת. כאן בדיוק טמונה סוג האחדות שהערבה מגלמת: האחדות המתגלה מתוך ערבוביה.

אחדות הערבוביה היא אחדותם של החיים בפועל, בהווה, כפי שהם במציאות הנתונה לנו. כערבי נחל, כולנו מצטופפים על פיסת ארץ קטנה השטה בחלל, שותים בצמא את מעט טיפות מימיה, מנסים, איכשהו, להחזיק מעמד לפני שאנו נובלים וחולפים. זו לא אחדות של מוצא משותף שממנו באנו כולנו, או של ייעוד משותף שאליו שואפים כולנו, אלא של גורל משותף – של ערבות הדדית הנובעת מעצם התלות ההדדית. אך זו אחדות גדולה ביותר, והיא חושפת פן מהאחדות האלוקית.

הערבה גם מציעה פתרון – צנוע וחלקי כדרכה, אך ראוי להתייחסות – למצב שהיא משקפת. הערבה נקראת בארמית "אחוונא", שפירושו אחיות. השפתיים הרוחשות יכולות להיהפך לשפתי הידברות, הקשבה והיכרות – ערכים פשוטים של חיים משותפים. כאמור, זהו פתרון חלקי, שכן מלים באמת אינן פותרות הכל, וברגעים מסוימים אף מטשטשות פערים שמוטב אולי להדגישם; אך ככלי ארעי וחלקי, כמו הערבה עצמה, הן חשובות.

לולב: ייעוד משותף

הלולב מכונה במקרא "כַּפֹּת תמרים", ומשתמשים בשבילו בכף דקל שטרם נפתחה ונראית כענף ארוך ודק. משום שהוא מזדקר הרבה מעל האחרים נחשב הלולב לעיקרי מבין ארבעת המינים. מצוותם קרויה כולה על שמו, ומברכים עליהם "על נטילת לולב".

עץ התמר מתייחד באופן שבו צומחים מתוכו העלים: במקום להסתעף כל אחד ממקומו לכיוון אחר, הם שלובים ושזורים זה בזה, וצומחים יחדיו מהשדרה המרכזית מעלה לאותו כיוון. בשל כך, האחדות שאותה מסמל הלולב היא זו של ייעוד משותף: הוא מגלם את החלום שהאנושות תתאחד סביב חזון אחד ותטפס לקראתו.

בניגוד להיזכרות בשורש משותף (הדס), ובניגוד להתמודדות היומיומית עם החיים בפועל (ערבה), כאן ההתלכדות היא סביב חזון עתידי. דבר זה זוקף את קומתנו ומחדיר בנו גאווה, אך מהסוג החיובי (כזו המגולמת בביטוי "ויגבה לבו בדרכי ה'"[9])– שאיפה להוריד לעולם שפע אלוקי חדש. לכן מזכיר הלולב עמוד שדרה זקוף. בנוסף, בעוד ההדס ניחן בריח – זיכרון קלוש של אחדות שהיתה גלויה והסתתרה – פרי עץ התמר ניחן בטעם. הסיבה היא שחזון לעתיד נותן טעם מוחשי לחיינו, תחושה שיש לנו לאן להתקדם ושאנו חפצים להגיע לשם.

נשים לב שדווקא אחדות זו תובעת היררכיה ברורה: יש בה מעלה ומטה, יעד ואמצעים, ערך עליון וערכים אחרים הכפופים אליו. על מנת לעלות על מסלול התפתחות יש להודות בצורך להציב תורה אחת על גבי אחרות, לקבל הגדרות של קומות, תפקידים, שלבים.

אתרוג: רגש השתתפות

האתרוג מכונה במקרא "פרי עץ הדר". חז"ל דרשו ש"הדר" פירוש "דבר שֶׁדָר באילנו משנה לשנה" – כלומר פרי הנמצא בכל העונות והזמנים – וכן שהוא צריך לגדול על מים, שכן "הדר" זה שורש המלה "מים" ביוונית[10] ("הידרה"). כמו כן, חז"ל המשילו את האתרוג ללב האדם[11].

יכולת האתרוג לסבול את כל העונות מרמזת על מידת ההִשתווּת – קבלה כנועה ושוות נפש של כל המתרחש בחיים. אכן, זוהי תכונתו של הלב המתוקן, שאינו מתנשא או מתרעם אלא חדור תמידית בשפלות רוח ובאסירות תודה. (חוויה זו מאזנת את הגאווה הלולבית, ובכך מאפשרת לנו להיתמר מבלי להתנשא.)

יכולת ההסתגלות לכל מזג אוויר מסמלת את היכולת לשאת ולקבל כל מזג אנושי, "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"[12]. זהו סוג האחדות המגולם כאן: אחדות של אמפתיה, של עצם ההשתתפות הרגשית עם הזולת – היכולת להאזין לכל אחד ולהבין כל אחד במקומו.

אחדות זו אינה שייכת לעבר, להווה או לעתיד, אלא לכללות הזמן. היא תמיד נדרשת באותה המידה. אולי מסיבה זו האתרוג הוא היחידי הניחן גם בריח וגם בטעם.

אחדות לאומית

אחת האחדויות שרבים היום שואפים להשיגה היא אחדות לאומית – איחוי הקרע בין פלגי העם השונים. שאיפה זו נעלה ביותר: עם ישראל נקרא "גוי אחד בארץ"[13], ונועד לשקף באחדותו משהו מהאחדות הנשגבת של "ה' אחד"[14]. הבעיה היא, שהאנשים השונים השואפים לאחדות מתמקדים תמיד רק באחד מסוגי האחדות שמנינו, או לכל היותר בשניים, אף פעם לא בכולם יחדיו. חג סוכות ומצוות ארבעת המינים הם תזכורת שהאחדות הנעלית האמיתית היא אחדות כל האחדויות. באופן אירוני, אם מצטמצמים לאחדות אחת, כלל לא מתעלים מעל עולם הריבוי.

כאשר מנסים ליישם את ארבעת סוגי האחדות שהצגנו במישור הלאומי, הם הופכים להיות ארבע שיטות לאיחוד כל סוגי האנשים בעם, כדלקמן: לפי ההדס, האחדות צריכה להיות על בסיס מוצא משותף ותו לא; לפי הערבה, די בעצם החיים המשותפים; הלולב מצהיר שהעיקר הוא שיהיה לנו ייעוד משותף; והאתרוג, בדרכו השקטה, טוען שכל מה שחשוב זה שנבין זה את זה.

למרבה העניין, דבר זה מתקשר לפירוש המפורסם שלפיו ארבעת המינים מבטאים ארבעה סוגי אנשים בעם ישראל, לפי העיקרון שטעם מסמל תורה ואילו ריח מסמל מעשים טובים[15]. נוכל לראות שכל אחד מסוגי האחדות שמנינו מתאים בדיוק לאותו טיפוס מעם ישראל המקביל לו:

  • הערבה, שהנה חסרת טעם וחסרת ריח, מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עושים מעשים טובים. אלו הם אנשים החפצים רק בהגדלתה המקסימלית של חירות הפרט, כדי שאיש יעשה לנפשו ולביתו מבלי שאחרים יפריעו לו. מטבע הדברים, הסוג היחידי של אחדות בעם שהם שואפים אליו הוא שנצליח לקיים משק משותף ותו לא.
  • ההדס הנו בעל ריח אך חסר טעם, ולכן מסמל אנשים שיש להם מעשים טובים אך אינם מלומדי התורה. אנשים אלו, בהיותם אנשי חסד היושבים בתוך עמם, כן נוטים להרגיש שהם חלק מעם ישראל, אך רואים בלאומיות זו עניין של מוצא והיסטוריה משותפים – של משפחתיות מורחבת, לא יותר מזה.
  • הלולב מצמיח את פרי התמר שיש לו טעם אך אין לו ריח, ולכן מסמל אנשים הלומדים תורה אך אינם עוסקים במעשים טובים. בהיותם אוחזים בתורה הם מאמינים כי הדבר העיקרי שבכוחו לאחד את העם הוא ייעודם המשותף – התלכדותם סביב עבודת ה' כפי שהיא נלמדת מהתורה.
  • ולבסוף, האתרוג בעל הטעם והריח מסמל את האנשים המתוקנים מכל, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. אנשים אלו מצליחים לשלב בין ראיית מציאותו של העם לראיית ייעודו המשותף: כמו אנשי הלולב הם חפצים לראות את העם מתלכד סביב עבודת ה', אך בדומה להדסים הם רגישים למציאות העם המורכבת, הדורשת קבלה משפחתית של כולם, ומבינים שההתלכדות הזו תתרחש, כאשר תתרחש, באופן שכל אחד יגיע אליה ממקומו ובדרכו. (עם זאת, הדבר העיקרי שאולי חסר לאנשים אלו הוא ההבנה שיש לערבה בהקמת בית משותף במובן הארצי והפשוט של המלה...)

כל אחד מהמינים נוטה מטבעו לבלעדיות שיטתו; אך בחג סוכות אנו נוטלים את כולם יחד. בכך אנו אומרים לעצמנו שבסופו של דבר, כל השיטות משלימות זו את זו, ושרק אם נצליח לקיים את כולן נוכל לזכות באחדות של אמת.

לכל המאמרים על סוכות



[1] ויקרא כג, מ.

[2] דברים ו, ד.

[3] מדרש רבה ויקרא ל, ט; פסיקתא דרב כהנא כז, ט.

[4] תהלים קד, א.

[5] שם צב, יג.

[6] זכריה א, ח.

[7] תהלים סח, ה.

[8] מדרש רבה ויקרא ל, יד.

[9] דברי הימים ב יז, ו.

[10] בבלי סוכה לה, ע"א.

[11] מדרש רבה ויקרא ל, יד.

[12] רש"י על במדבר כז, יח.

[13] שמואל ב ז, כג.

[14] דברים ו, ד.

[15] מדרש רבה ויקרא ל, יב; ילקוט שמעוני ויקרא כג, רמז תרנא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION