ואיפה הלולב?

את מי מארבעת המינים נבחר למלך-מנהיג? מבט נוסף על האחדות המתגבשת סביב כל אחד מהרביעיה של חג הסוכות

כולם מדברים על חשיבות האחדות, אבל כיצד באמת מגיעים לאחדות? סביב איזו הכרה מתגבשת אחדות נכונה?  

בחג הסוכות קשה לפספס את המדרש הידוע (אותו מלמדים כבר בגן הילדים) על ארבעת המינים הרומזים לאחדות בעם ישראל: היהודים הפשוטים כמו הערבה בלי טעם וריח, לומדי התורה כמו הלולב הטעים (טעם התמר), העוסקים במצוות כמו ההדס הריחני, הצדיקים כאתרוג טעים וגם ריחני – וכולם צריכים להצטרף יחד, "ויעשו כולם אגודה אחת".

ארבעה סוגי אחדות

אך כעת נתמקד בהסבר אחר (מתוך ספרי החסידות) ובו כל אחד מהמינים, בפני עצמו, מצביע על סוג מיוחד של אחדות. נפתח בהדס: עלי ההדס הכשר יוצאים בשלשות מתוך נקודה מאוחדת ("קן אחד"). הערבה: הערבות גדלות בצפיפות על שפת הנחל, ולכן הן נקראות בארמית "אחוונא" שגדלות באחווה. הלולב: עלי הלולב צמודים זה לזה סביב קו מרכזי אחד, כחוט השדרה בגוף האדם, וגם עץ התמר מתייחד בכך שיש לו גזע מרכזי אחד. ובאשר לאתרוג: פרי האתרוג גדל על העץ במשך כל השנה ("הדר באילנו משנה לשנה") וכך הוא 'סופג' את כל שינויי העונות והזמנים.

אלו הם ארבעה סוגים של אחדות בעם ישראל:

ההדס רומז לאחדות הנובעת מתחושת המקור משותף, כמו העלים היוצאים מנקודה אחת. למרות כל ההבדלים שבינינו, הסגנונות השונים וחילוקי הדעות – הרי לכולנו עָבָר משותף: כולנו צאצאי העם המיוחד, לכולנו אותם שלשה אבות, אליהם רומזים שלשת עלי ההדס, וגם אם לא יודעים בדיוק מה העבר הזה אומר הרי אפשר להריח עקבות של משהו טוב שהיה כאן.

הערבה רומזת לאחדות מתוך תחושת ההווה המשותף, סוף-סוף כולנו באותה סירה (או באותו סיר לחץ...), והרקטות מעזה אינן מבחינות בין יהודי חובש שטריימל מבני ברק לאחיו גלוי-הראש מצפון תל-אביב. כולנו צריכים להסתדר יחד ולמצוא תקשורת משותפת, כמו שרומזים עלי הערבה הדומים לשפתיים.

הלולב רומז לאחדות מתוך תחושת העתיד המשותף, כמו עלי הלולב המתלכדים ומצביעים לכיוון אחד, וכמו עץ התמר המיתמר אל על. ואילו האתרוג מייצג את תחושת הגורל היהודי, בעבר ובהווה ובעתיד – גורל שמתבטא בעיקר בסבל, כמו פרי האתרוג הסובל את שינויי הזמנים, הטמפרטורה והרוחות. הגורל מרכך את הלב היהודי, אליו רומז האתרוג הדומה ללב, והופך את היהודי לדמות מתפללת ונזקקת.

שתי הפנים של המנהיג

וכעת נשאל, מי כאן המוביל? עם כל הכבוד להדס ולערבה, אין ספק שהבולטים בארבעת המינים הם האתרוג מצד זה והלולב מצד זה. ההדסים והערבות מייצגים קבוצות – שתי ערבות ושלשה הדסים – ולכן אינן מנהיגות, אבל הלולב והאתרוג באים כיחידים.

המנהיג היהודי הרצוי חייב להיות דומה לאתרוג – לא במובן שצריך לשמור אותו בקופסא מוגנת... אלא בכך שהוא רגיש ומתפלל, בעל לב, כמו דוד המלך שמהותו מתמצה בשתי מלים "ואני תפלה".

אך מי שהוא רק רך ועגול כאתרוג אינו יכול להנהיג ולהוביל. מנהיג חייב לדעת להורות דרך, כמו החץ המצביע של הלולב, ללכד את העם לתנועה חותרת קדימה, ולדעת 'לחתוך' בחדות בצמתי הכרעה. ואם צריך, הלולב הוא גם חרב נלחמת וכובשת, ומונפת אל-על כסימן נצחון, "דידן נצח".

שפיץ-מנהיג

אם נתבונן מעט במרחב הציבורי היום, נדמה שניתן למצוא כר נרחב לאחדות בנוסח ההדס, הערבה והאתרוג. אפשר בהחלט לדבר על עבר משותף – בנוסח ההדס – וליצור תחושת אחדות בסיסית סביב המכנה המשותף הזה. אפשר לדבר על ההווה המשותף – בנוסח הערבה – ולהבין שחייבים ללמוד לחיות ביחד (אלא שהבנות כאלה עלולות לנבול במהרה, כמו ערבה כמושה). גם תחושה פנימית משותפת, רגש יהודי עמוק ומתנגן במעמקי הלב – בנוסח האתרוג – הוא דבר שהולך ומתקבל, ברוך השם.

אבל השפיץ של הלולב עדיין מרתיע. כדי להחליט שיש לנו עתיד משותף, לא רק בנוסח "נתגלגל ביחד" אלא עם מטרות ויעדים – חייבים להזדהות עם גאוה יהודית, כמו הלולב הבולט מעל כולם, להיות בעלי חוט-שדרה הנוטל אחריות ומקבל החלטות. כן, יש לכל היהודים משהו פנימי להתגאות בו, כמו חבורה סודית שמתכננת להפוך (ולתקן) את העולם.

בסופו של דבר, מברכים "על נטילת לולב", כי רק החץ המוביל של הלולב הופך את כל האחדויות לאחדות שאפשר להתקדם איתה בדרך המלך, עד שנגיע למלך מוליך ומביא, מלך שיש בו גם רכות אתרוגית וגם קשיות לולבית, וכולנו מאוחדים סביבו.

באותו נושא: "אחדות האחדויות"

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION