חובה שהיא תענוג

אור השבת – מעין עולם הבא

 

איך נראית השבת שלכם? יש מה שאסור לעשות בשבת, "כל מלאכה". ויש את המעשים החיוביים לבטא את קדושת השבת. לאחר שהדלקנו נרות ועשינו קידוש, מהי המצוה העיקרית של השבת? ובכן, הפעם אלו שתי מצוות, זוג משמיים, כבוד שבת ועונג שבת.

איך מכבדים את השבת? כמו שמתכוננים לבוא המלך, שבת המלכה. מנקים את הבית, מכינים את מאכלי השבת, מתרחצים ומתלבשים יפה, עורכים שולחן... שימו לב שעיקר ההכנות הן לפני השבת, שהכל יהיה מוכן לבוא המלכה. כך מקיימים כבר ביום שישי את מצוות השבת!

ואיך מענגים את השבת? באכילה ושתיה בסעודות השבת, מנוחת הגוף והנפש. "באה שבת באה מנוחה". "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – מי שמכבד את השבת לקראת בואה, יאכל בשבת ויתענג ממה שהכין. למעשה, עונג שבת פירושו 'לאכול את הכבוד' – לאחר שהשולחן ערוך יפה ומכובד, עכשיו מתחילים לאכול (ומקלקלים את הסדר היפה). לאחר שקבלנו את פני המלכה, היא אומרת לנו: שבו בבקשה לאכול, אני רוצה שתהנו.

שכר מצוה

"שכר מצוה מצוה" אומרת המשנה – השכר גנוז בתוך המצוה. אך ברוב המצוות לא מרגישים את השכר עכשיו. בהנחת תפילין לא מרגישים תענוג, פשוט מקיימים מצוה, ורק בעולם הבא נראה את האור האלוקי הגדול שבתפילין ונהנה ממנו. אבל מצות ענג שבת מיוחדת במינה: בקיום המצוה כבר מתחילים לקבל את השכר! נכון שהעולם הזה הוא עולם המעשה, והשכר שמור לעולם הבא – אבל שבת היא "מעין עולם הבא" ולכן בשבת קיום המצוה וקבלת השכר מתאחדים. מי שטרח בעולם הזה לעשות מצוות, יאכל את שכרו בעולם הבא, ומי שטרח בערב שבת לכבוד שבת, יאכל בשבת "מעין עולם הבא".

המקור בתורה לסעודות שבת וענג שבת הוא בהקשר למָן, הלחם מן השמים שירד לישראל במדבר. ביום שישי לקטו ישראל "לחם משנה" ובשבת לא ירד מן. משה רבינו הזהיר את העם להכין את המן ביום שישי לכבוד שבת, ולגבי השבת עצמה אמר "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'", והרמז: אִכלֻהו היום = עֹנג. המן הוא מזון העולם הבא, "לחם מלאכים" שהפך ללחם ממשי עבורנו – ומכאן שאכילת שבת היא כתענוג העולם הבא. מעניין שאין בתורה ציווי מפורש על ענג שבת וכבודה, מלבד בהקשר המיוחד של המן – אולי מפני שזו מצוה יוצאת דופן הדומה יותר לקבלת שכר.

כמובן, השבת מתחילה ממעשה בראשית – "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ", ברכה במן הכפול וקדושה בכך שהמן לא ירד והכל מוכן מראש לכבוד שבת.

הציווי על כבוד וענג שבת מפורש רק בדברי הנביא "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ... וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד... אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'", פסוקים שרבים נוהגים לומר בקידוש של יום השבת. שימו לב איך בפסוקים הופך הענג עצמו ממצוה לשכר, "וקראת לשבת ענג... אז תתענג".

באמת, ניתן לחוש מקדושת השבת גם במשך השבוע, וגם בהנחת תפילין אפשר להתענג. זה מתאים לדמות הצדיק, הנקרא בעצמו "שבת" בספר הזוהר, אבל כולנו שייכים לזה, שהרי "עמך כולם צדיקים".

אכילה קדושה

יש עוד מצוות של אכילה, כמו אכילת מצה בפסח. אבל רק באכילה בשבת המצוה היא בהנאה, ולכן מי שאינו נהנה מהאכילה אינו חייב לאכול, כמו שמודגש בהלכה "סעודות שבת ניתנו לענג ולא לצער".

האם אכילה, הנאת הגוף, יכולה באמת להיות קדושה? ובכן, אכילה סתמית היא מעשה של חול, ובשפת החסידות מעשה השייך ל"קליפת נוגה", בין עולם הקדושה לקליפות הטמאות. כאן המבחן של האדם, האם יהפוך את האכילה לבעלת ערך חיובי, לצורך עבודת ה', או יאכל מתוך תאווה בהמית והאכילה תיפול לעולם הקליפות. אבל אכילת שבת היא עצמה מצוה! אלא שעלינו באמת להתכוון למצוה, נאכל כדי לקיים עונג שבת. שימו לב: האכילה בשבת אינה אמצעי, כדי שנוכל לעסוק במצוות וכדומה, אלא היא עצמה תכלית. המצוה שלך היא להנות!

וכיון שאנו מתענגים כדי לענג את השבת, ברור שלא נסתפק בסעודה טובה. מהענג הגשמי נמשיך לענג רוחני, בתפילות שבת מכל הלב, בזמירות, פיוטים וניגונים, בלימוד תורה (במיוחד החלקים 'המתוקים' שבה), ובהתוועדות חברים נעימה. ולבסוף, נתענג מעצם קדושת השבת. כך פירש הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם" – אכלו את עצם יום השבת. כי יש לו טעם גן עדן ממש.

ולסיום, כמו ששבת היא המלכה, כך האשה-האמא היא מלכת הבית, ומגיע לה השיר "אשת חיל מי ימצא". האשה מדליקה את נרות השבת לכבוד שבת ולעונג שבת, וכך הבית היהודי מלא אור תענוג, מעין עולם הבא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION