ניגון ההוי"ה

לבד מתורתיו העמוקות, נודע אדמו"ר הזקן – בעל הגאולה של י"ט כסלו – גם בניגוניו המופלאים המשלבים יצירה מוזיקלית מחוננת עם סודות הנפש והעולמות. במדור החדש נתחיל לגעת בסודות השירה והנגינה.

במוזיקה ישנם שלושה מאפיינים עיקריים: מלודיה, הרמוניה (אקורדים בלשון עממית) וקצב. המלודיה היא המנגינה המובלטת והמובילה בכל יצירה מוזיקלית, זו שאותה אנו מזמזמים בדרך הביתה מההופעה. ההרמוניה היא המרקם היוצר מעין תפאורה ואוירה למנגינה לפי טעמו של המלחין, כאשר שינוי ההרמוניה מעניק לאותה המנגינה ביטוי שונה לחלוטין. הקצב הינו המרכיב הנותן את ממד הזמן לכל ניגון ויוצר את המסגרת שבה מתרחשת היצירה. הקצב מורכב משני חלקים - הראשון והכללי יותר הוא הכתבת המהירות (מפעם) של הניגון, והשני, הפרטי יותר, הוא מקצב התופים או שאר הכלים הקצביים הקובעים את סגנונו של השיר.

את כל אחד משלשת המאפיינים הללו ניתן לחלק להרבה קטגוריות, אך כדי לקבל תמונה שלימה של מרכיבי המוזיקה הכרחי לחלק לשניים את המרכיב המלודי. מעבר למנגינה הראשית שדובר עליה, בכל שיר יש תמיד מנגינות משניות (אחת או הרבה) - בשפה המקצועית, פוליפוניה או מנגינות קונטרפונקט. אלו קוים מלודיים עצמאיים המקשטים את המנגינה באופן ישיר או עקיף-מקיף, וקיימים בכל סגנון מוזיקלי במידה זו או אחרת. בשירים פופולריים הן ינוגנו בדרך-כלל ע"י כלי נשיפה כגון חצוצרה וסקסופון, ולפעמים גם בכנור או גיטרה וכדו', בו-בזמן שהמנגינה הראשית מתנגנת. מכיון שזהו מרכיב הקובע ברכה לעצמו נמנה אותו כאן בתור המרכיב הרביעי.

 החותמת המרובעת

הקב"ה מתגלה אלינו דרך שמו המפורש, הנכתב באותיות י-ה-ו-ה (שם הוי"ה). זהו "הצופן הסודי" בן ארבע האותיות הנמצא בכל הבריאה כעקבות של חותמת מופלאה, כאשר האות יו"ד מתאימה לספירת החכמה, האות ה"א לספירת הבינה, האות וא"ו לשש המידות, והאות ה"א האחרונה לספירת המלכות. כך ניתן גם לראות כיצד המבנה המוזיקלי היסודי חתום בחותמת האלוקית הזו:

את המלודיה-המנגינה הראשית נקביל לאות יו"ד, ספירת החכמה. ראשית בשל היותה ראשונית בטבעה, ומהשראתה מתפתחים כל שאר המרכיבים שהוזכרו. המידה הפנימית (והנפשית) של ספירת החכמה היא תכונת הבטול - כדי שתנבע מתוכי מנגינה חדשה, עלי לבטל-לאיין את ישותי ואז אוכל להיות כלי שדרכו יופיע רעיון חדש, שיר חדש המגיע לפתע מן האין. דוקא במנגינה הראשית מורגש אצל המלחין שהיא באה מחוצה לו, מלמעלה, ועליו רק להיות בתנועה נפשית המוכנה לקבלו, בעוד שאר המרכיבים נובעים יותר מלמטה, מתוכו.

את מנגינות המשנה נקביל לאות ה"א הראשונה בשם הוי"ה, המקבילה לספירת הבינה, שם מתהווה פיתוחה של המנגינה הראשית בדוגמת קוים המקשטים אותה, לעתים באופן סטטי יותר ולעתים באופן עצמאי לחלוטין (עד שגם הם יכולים לשמש בשלב כלשהו כמנגינה ראשית), כאשר דוקא קוים אלו יוצרים הרבה שמחה (הפנימיות של ספירת הבינה)  אצל המאזין הממולח. המנגינה הראשית היא כעין אור ישר היורד מלמעלה למטה, ואילו במדרגת הבינה נוצר אור חוזר, הנותן פידבק וריאקציה למנגינה הראשית. יחסית, המגינה הראשית עצמה היא כיצירה אלוקית מופלאה ואין-סופית, ואילו מנגינות המשנה העוטפות אותה הן כשירה העולה מהנבראים עצמם, כמו התיאור במדרש הנקרא "פרק שירה". ה' חפץ דוקא בשירה זו הבאה מלמטה ואינה מוכתבת מלמעלה.

לאות וא"ו של שם הוי"ה, המייצגת את מערכת מידות הלב, הרגשות, נקביל כמובן את המרכיב ההרמוני. ניתן לראות את ההרמוניה כנובעת מהמנגינה, כולד היוצא מבטן אמו, במיוחד במוזיקה מתקופת הרנסאנס והבארוק, שבה ההרמוניה היתה נוצרת מריבוי קוים עצמאיים ולא כדבר עצמאי ונפרד (כמו ברוב המוזיקה הפופולרית כיום). ההרמוניה היא המרכיב הצובע את היצירה בטוב טעם. הרובד השכלי הוא שחור לבן, ובפני עצמו הוא מעורר "רגשות שכליים" קרים יחסית, אך הרובד הרגשי הוא צבעוני ורוגש, ולכן מעורר אצל המאזין הרבה הזדהות, בלעדיו יש שיחושו שהמנגינה ריקה או עירומה עדיין, מכונסת בעצמה ולא בשלה דיה כדי לפרוץ החוצה לזולת.

המרכיב של הקצב, הרתמוס, מקביל במערכת זו לאות ה"א האחרונה בשם הוי"ה, ספירת המלכות המייצגת את קרקע המציאות והנותנת לכל המרכיבים שמעליה מקום להתבטא בו. אכן, לאורך ההיסטוריה גופים צבאיים ומדיניים ("מלכותיים") בחרו לייצג את עצמם ע"י קטעים מוזיקליים המושתתים בעיקר על קצב ארצי ורפטטיבי, כגון מארשים וענפיהן. כפי שהוזכר, מרכיב זה יכול להתבטא הן ע"י קצב שבנוי על כלי הקשה שונים והן באופן נסתר וחבוי יותר בעצם תחושת הזמן שקיימת בכל יצירה מוזיקלית.

לסיכום:

י  - מנגינה ראשית

ה  - מנגינות משנה

ו - הרמוניה

ה – קצב

 


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION