הדרך למודעות טבעית

לנשמה שלשה מצבי מודעות: מודעות עצמית, מודעות אלקית, מודעות טבעית. סיפור ירידת הנשמה לעולם - "ירידה צורך עליה" - הוא בעצם ירידתה ממצב המודעות-האלקית בו היתה לפני הבריאה, לתוך המודעות-העצמית השלילית, כדי לזכות בסופו של דבר להגיע להתאחדות אמתית עם ה' במודעות טבעית.

 

 

מאז חטא עץ הדעת נעשה האדם מודע לעצמו באופן מופרז. "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", ומיום לידתנו מתפתחת אצלנו מודעות עצמית אגוצנטרית, הגורמת לאדם לעסוק בעצמו, ברצונותיו ובתאוותיו, בתדמיותיו ובהשגיו, ולשכוח את ה'. מודעות כזו גם גורמת ל'חיכוך' מתמיד עם המציאות הסובבת, ולחוסר יכולת שלנו לתפקד כראוי בעולם.

לכן, אצל מי שרוצה לעבוד את ה' באמת, השאיפה הראשונית היא לברוח מהמודעות העצמית – לשכוח מעצמנו ומהעולם כולו ככל שניתן, ורק לשקוע במודעות אלקית. הבריחה הזו אכן נדרשת כאיזון למודעות העצמית הראשונה, אך היא אינה התכלית – ה' שם אותנו בעולם הזה, כבעלי מודעות, כדי להתקיים ולפעול בו.

היעד המקווה הוא מודעות טבעית – מצב מאוזן, בו האדם מודע לה', לעצמו ולמציאות כולה באופן טבעי, כשהעולם נתפס כמאוחד עם ה' וכשהקשר עם ה' הוא טבעי (ולא דורש 'לאיין' את האדם). למודעות הטבעית הזו נגיע בימות המשיח, אחרי תיקון חטא אדם הראשון.

בעומק, התיאור שתיארנו כאן מתחיל מנקודת זמן 'מאוחרת' ו'דיעבדית' – במודעות עצמית שנוצרה כתוצאה מחטא. אך הרי ה' הוריד את האדם לעולם, ואף ידע על חטאו הצפוי של האדם ותוצאותיו (בסוד "נורא עלילה על בני אדם"), ולא נמנע מכך. לכן, נכון יותר להתחיל את התהליך בנקודת הלכתחילה הגבוהה שלו, קיומה של הנשמה לפני ירידתה לעולם:

מצבה הראשוני של הנשמה הטהורה, בעמדה לפני ה' בעולם האצילות, הוא מודעות אלקית טהורה – "חי הוי' אשר עמדתי לפניו". לנשמה יש 'ציור' נפלא, אלקי וקדוש, אך היא עדיין מציאות נפרדת מעצמות ה' – העומדת 'מחוצה' לו, כביכול, ומודעת אליו באופן תמידי ("שויתי הוי' לנגדי תמיד"). הנשמה, שכל-כולה דבקות באלקות, לא מסוגלת להתאחד לגמרי עם ה' – משום שהדבר ידרוש ממנה לוותר על ה'ציור' שלה, על קיומה הנפלא, ויש לה הרבה מה להפסיד...

לשם כך ה' בורא עולם, מתוך צמצום והסתר האלקות עד הקצה האחרון – בגבורה עצמית של התאפקות והעלם אורו האין סופי – ושולח אליו את הנשמה. הנשמה יורדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מאור אין סוף לעולם חשוך, מקיום שכולו מודעות אלקית לתוך מודעות עצמית גסה ומגושמת.

כעת, כבר אין לנשמה הרבה מה להפסיד – היא ממילא קרובה ל'פשיטת רגל' – והיא מסוגלת לוותר על מציאותה הנפרדת ולהגיע להתאחדות עם ה'. מתוך תודעת הריחוק של הנשמה היא עסוקה בתשובה ובעבודה יום-יומית של כיבוש היצר, עד שתזכה להתאחד עם ה'. אכן, ההתאחדות האמיתית עם ה' – שבמבט ראשון נדמית לנשמה כאובדן-אישיות מוחלט – היא בעצם הגעה ל'צורה האמיתית' של המציאות, למודעות טבעית בה המשיכה לה' היא טבעית לגמרי, כמו המשיכות הגשמיות המוכרות שלנו, ואור ה' מתגלה בצורה שלמה וטבעית בעולמנו.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION