עץ המודעות

אנו חיים בצלו של חטא עץ הדעת. בסיפור החטא הראשון מונחים היסודות העמוקים והראשוניים ביותר של החיים האנושיים בכלל – טוב ורע, חיים ומות, יצר ותאווה, ואף עצם חווית הקיום.

 

מאז חטא אדם וחוה בגן עדן מקדם, אנו חיים בצלו של עץ הדעת. בפרשיה הזו מונחים היסודות העמוקים והראשוניים ביותר של החיים האנושיים בכלל, צומת מרכזי שמעצב את מושגי-היסוד כמו טוב ורע, חיים ומות, יצר ותאווה, ואף את עצם חווית הקיום. נתחיל לגעת במשמעות הדברים, בעקבות גדולי החסידות, ונגלה תובנות חשובות אודות עצמנו.

הדעת מפתח הלב

שאלת המפתח היא, מה טיבה של אותה דעת שתחילה לא היתה לאדם, ורק בעקבות האכילה מן העץ הוא רכש אותה? ומה כל-כך רע בדעת הזו?

הדעת כאן אינה רק חכמה ותבונה אנושית, גם לא יכולת הבחירה החופשית – אלו היו לאדם עוד לפני החטא, ולכן הוא היצור היחיד שאליו ה' פונה בציווי ואזהרה. השרש ידע המופיע לראשונה בהקשר של עץ הדעת, מופיע מיד אחר-כך בהקשר שנראה שונה לגמרי, "והאדם ידע את חוה אשתו". אך באמת המשמעות היא אחת: ידיעת הדבר פירושה התקשרות פנימית אליו. כך למשל, יכול להיות ילד מוכשר מאד, היודע לפתור משוואות מסובכות תוך שניות, אבל אי-אפשר להפקיד בידיו החלטות חשובות ואחראיות (גם לא לשמור על מכונה משוכללת שהוא עצמו המציא), כי הוא אינו בר-דעת, יש לו המון ידיעות אבל הוא לא ממש 'מחובר' אליהן, מה שמתבטא למשל בחוסר שליטה מלאה בעצמו ובדחפיו (באותה מידה, הילד הזה אינו מסוגל להתקשר לאשה, לדעת אותה ולהוליד ילדים, "קטן אינו מוליד"[א]).

במושגי הקבלה, הרובד השכלי של האדם מורכב מהספירות חכמה, בינה ודעת (ומכאן ראשי התיבות חב"ד), אך הדעת אינה נותרת במישור השכלי אלא הופכת את השכל לחוויה בעלת השפעה מכרעת על העולם הרגשי והמעשי. כך למשל, אם אני מכיר ומבין שדבר מסוים הוא טוב ויפה, ההכרה הזו יכולה להיוותר קרה ועקרה, עד שתבוא הדעת ותהפוך את הידיעה האובייקטיבית ליחס סובייקטיבי, יחס שמתורגם למשיכה כלפי אותו דבר, לרגש של אהבה (או דחיה ושנאה במקרה אחר). הדעת מהווה גשר בין השכל לרגש, וכשם שהיא 'מורידה' את השכל לעולם הרגשי, כך היא נותנת משמעות לרגש, שלא ישאר סתמי ועלום אלא רגש מודע ומכוון. לכן נאמר בספר הזוהר שהדעת היא "המפתח שכולל שש"[ב] דהיינו שש מדות הלב (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, ויסוד) שהדעת פותחת וסוגרת, מכוונת ומנווטת אותן.

שלב ראשון: ללא מודעות עצמית

נחזור לגן עדן... גם לפני האכילה מעץ הדעת היו לאדם חכמה-בינה-ודעת, אבל הדעת היתה מסוג אחר. בלשוננו היום, עץ-הדעת העניק לאדם את המודעות העצמית כפי שאנו חווים אותה.

כלומר, באופן פשוט, לדומם ולצומח אין מודעות בכלל. האבן לא מודעת לקיומה וגם לא העץ. לבעל-החיים יש סוג מסוים של מודעות, אבל לא כזו מובחנת ומורגשת בפני עצמה. הכבשה אינה בדיוק מודעת לקיום של עצמה, היא פשוט חיה. לכאורה, האדם כבעל שכל אינו יכול כך סתם לחיות מבלי להיות מודע לקיומו, שהרי "אני חושב משמע אני קיים" (כמאמר הפילוסוף הגוי). ובכל זאת, המודעות יכולה לפנות בעיקר כלפי חוץ, מבלי להיות מודע לקיום הנפרד שלי עצמי.

במלים אחרות, היום אומרים 'אני מרגיש את עצמי', אך לשם כך צריך את היכולת לפצל בין 'אני' ל'עצמי'. אבל כאשר חווית הקיום היא הרמונית ואחדותית לגמרי, אזי אין הבדל בין אני לעצמי, והאישיות אינה מסוגלת לצאת מעצמה ולחוש את עצמה כמו מבחוץ[ג]

כדי להמחיש את הדבר, נתבונן רגע במודעות לגופנו: אנו נושמים גם כשאיננו מודעים לכך, וחלקים רבים מגופנו איננו מרגישים בכלל. גם ביחס לאיברים שאנו יותר מודעים אליהם, ופעולות פיזיות שאנו מודעים להתרחשותן (אפילו פעולות רצוניות), הרי ככל שנהיה שקועים ומרוכזים במשימה כלשהי אנו יכולים לאבד במידה מסוימת את התחושה הגופנית, לא להיות מודעים אליה. באותה מדה, ניתן לתאר מצב שהאדם אינו מודע לנפש של עצמו, כי כל עוצמת החוויה שלו מופנית כלפי הסובב. כך היה האדם לפני החטא, מודע להיותו חלק מהעולם הנפלא שנברא זה עתה, ואינו מתבונן בעצמו וחש את עצמו. לכן האדם ואשתו היו ערומים "ולא יתבוששו", כי בושה שייכת רק כאשר יש מישהו מבחוץ שמביט בי, או שאני מסוגל להביט בעצמי מבחוץ.

בעולם הזה שלפני החטא, הכל ביסודו טוב, שהרי הכל נברא בידי ה' הטוב, שגם העניק לבסוף תו-תקן המאשר זאת, "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". ואילו הרע קיים רק כאפשרות תיאורטית מבחוץ, תמרור אזהרה "לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

שלב שני: הנפילה למודעות עצמית

בא הנחש ובפיו הצעה מפתה לאדם: בוא אלי לסדנא מזורזת במודעות עצמית, סדנא אצל המומחה לחושים ותחושות (נ-חש). ליתר דיוק, הנחש פונה תחילה לאשה, כי הוא יודע שסדנאות כאלה מדברות אליה יותר מאשר אל הגבר (שהכבוד העצמי שלו בז בהתחלה לדברים כאלה)... אבל אחרי שהאשה השתתפה בסדנא, היא אומרת לאדם: אתה ממש חייב להתנסות בזה (ועכשיו זה לא 'בכבוד שלו' להישאר מאחור)...

המודעות העצמית הפכה להיות חלק מאיתנו (כמו שהפרי הנאכל הופך להיות חלק מגוף האדם). וברגע שהיא קיימת הרע נכנס בהכרח לתמונה – "עץ הדעת טוב ורע" – כי בעצם המודעות לקיום הנפרד שלי אני כבר מתייחס ל"שתי רשויות", האדם וה', ומכאן משתלשל כל רע. בעולם שאחרי החטא הכל מעורבב, ובמקום הנחש שעומד ומפתה מבחוץ היצר-הרע נמצא עכשיו ממש בתוכנו ובכל צעד הוא מושך אותנו לכיוון האנוכיות והאינטרס האישי ('נגיעה'), "לפתח חטאת רובץ".

המאבק בחטא עץ הדעת לא הסתיים. המודעות העצמית היא אמנם חלק מאיתנו, אך עלינו לדעת להגביל אותה, ובעיקר – לא להציב אותה כמטרה בפני עצמה, כמו בחיפוש מוגזם אחר חוויות. כך למשל, יש אנשים שאינם מסתפקים בעצם העובדה שהם חיים; אם החיים זורמים בנחת ובלי בעיות, זה מתחיל לשעמם... לכן משתמשים בסמים (ומתמכרים להם), כדי להרגיש את החיים בעוצמה מלאה, בצבעים עזים ובפוּל-ווליום. מי שנעשה משועבד לחוויות וריגושים, ומחפש כל הזמן איך לחוש ולהרגיש את עצמו – שם את ה'אני' שלו במרכז, ולמעשה הופך את עצמו לא-להים! השימוש בסמים הוא דוגמא קיצונית, אבל הפגם השורשי מתחיל בעצם החיפוש אחר חוויה מורגשת, כפי שנאמר "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלוֹת לבו"[ד].

בסופו של דבר, החוויה המוגזמת אינה מביאה לשום מקום, כי ברגע שאתה מודע מאוד לעצמך אתה מפסיד את עוצמת החוויה (כאשר אתה עוצר ואומר "וואלה, כמה שאני נהנה", אתה כבר מפסיק להנות, כמו מי שעסוק כל הזמן בלצלם את עצמו), לכן אתה מנסה לשכוח מעצמך ולהתמכר לחוויה עצמה, אבל החוויה שוב מעצימה את האגו שלך והורסת לבסוף את החוויה הטהורה, ולבסוף אתה נותר בלא כלום, והדרך לדיכאון קצרה.

פגם דומה לזה יכול להיות גם בכסות 'דתית' של תורה ומצוות. עבודת השם צריכה בהחלט להפעיל את הרגש, "ואהבת את ה' אלהיך"[ה], "ויראת מאלהיך"[ו], אבל יש מי שמחפש את "החוויה הדתית" לא כדי לעבוד את השם אלא לעבוד את עצמו! הוא חייב ריגושים, ולכן הוא מתאמץ להפעיל את הלב ולחוש את עצמו, כשהוא מייצר התלהבות גדולה, המון 'רעש', אך הכל ברובד חיצוני בלבד. לעומת זאת, בעבודת השם פנימית ואמיתית, החוויה הרגשית באה כתוצאה מהתקשרות-אמת שמתפשטת עד רגשות הלב ומפעילה אותן בדרך 'ממילא' [כמובן שלפעמים האבחנה בין הדברים היא דקה ועדינה ביותר, אך עלינו להיות מודעים לקיומו של הפגם הזה גם אם קשה להשתחרר ממנו].

נעזר שוב בעולם הגופני כדי להבין את הפגם שיש כאן. אדם בריא לגמרי אינו מרגיש את אבריו השונים באופן מיוחד, הכל פועל וזורם חלק ובלי תקלות. אך כאשר הוא מרגיש באופן מיוחד אבר מסוים, סימן שיש איזו בעיה באותו מקום! לכן בלשון חז"ל, כשרוצים לומר למשל שיש מחלה וכאב בראש אומרים "הוא חש בראשו" – כי אם הראש בריא אתה לא אמור לחוש אותו בכלל. כך גם בממד הנפשי, מודעות עצמית מופרזת יכולה להיות סוג של 'כאב ראש'... כמו פסיכולוגים שמרוב חיטוט בנפש מייצרים בעיות ומונעים זרימה חלקה של האישיות.

שלב שלישי: ממודעות עצמית למודעות אלוקית

אם המודעות העצמית טומנת בחובה בעיה, מה מצפים מאיתנו? הרי לא ניתן להוציא מתוכנו את פרי עץ הדעת, ואי-אפשר לחזור לגן העדן – כשם שלא שייך לוותר על הבגדים וללכת ערומים בין העצים!

ובכן, מול המודעות העצמית לבדה, האומרת "דע את עצמך" (לשון המשפט שהתנוסס על המשכן האלילי ביון) – התורה מציבה בפנינו את האידיאל של מודעות אלוקית, "דע את אלהי אביך"[ז]. כך מופיע בפתיחת השולחן ערוך[ח] (על פי דברי הרמב"ם[ט]):

"שִׁוִּיתִי הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד"[י] הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול... כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואהו במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם-יתברך ובושתו ממנו תמיד.

מי שהולך בדרך הזו, מפנה באופן תמידי את המודעות שלו מעצמו כלפי ה'. במקום לעסוק בעצמך, חשוב על ה' הנמצא מולך ("הוי' לנגדי"), משגיח עליך ומתעניין בך. מי שזוכה לקיים את ההדרכה הזו בשלמות משתייך ל"צדיקים אשר הולכים לפני האלקים", אבל היא מופיעה בשולחן-ערוך כקריאת כיוון גם לאנשים פשוטים כמונו, שבאופן פשוט נתונים במודעות עצמית אך נקראים להתאמץ ולעבוד לצאת מהמודעות הזו ובמקום לחשוב על עצמם לחשוב על הבורא והמשגיח.

בלשון החסידות, כדי להגיע לחיים של מודעות אלוקית, על האדם לבטל את עצמו, החל מהדרגה היסודית השייכת לכל אחד של תחושת "בטול היש" (כלפי ה' המהווה אותי), ועד לדרגות גבוהות של "בטול במציאות" מתוך הכרה מרחוק שהכל בטל בפני ה', "כולא קמיה כלא חשיב"[יא], ועד לשיא של "בטול במציאות ממש", כשהאדם אינו חש את עצמו אלא כולו בטל וטובל בתוך ים האין-סוף של האור האלוקי. יודגש שהבטול הזה אינו 'בטלני' כלל, ואינו דומה לנירוונה בתורות מזרחיות ששואפות לאי-עשיה ואי-רציה. הבטול הנכון הוא התבטלות בתוך הקיום האמיתי של אור ה', והוא מלא בהתבוננות בתוכן חיובי מסוים וגם מביא לבסוף לעשיה נמרצת (כמו השולחן-ערוך כולו שמגיע לאחר הפתיחה של "שויתי").

את המודעות הזו מייצג עץ החיים, שאין בו רע ומות כלל. החיים מתוך מודעות אלוקית מלאה הינם חיים נצחיים מעצם טבעם, כיון שהאדם הבטל כלפי ה' שואב ממנו בכל עת את החיים, "כי עמך מקור חיים"[יב]. בסגנון אחר: ידוע היום במדע על 'חוק ההתמדה', הקובע שכל תנועה תמשך ללא הפסקה אלא אם כן משהו יאט ויעצור אותה, כמו חיכוך ואבדן אנרגיה. כך גם החיים שניתנו לנו מאת ה' אמורים להמשך ללא הפסקה – אלא שהמודעות העצמית מהווה מעין 'חיכוך' בתוכנו פנימה, והיא הולכת ומאיטה את זרימת החיים, אבל החיים במודעות אלוקית זורמים בצורה חלקה לגמרי, ללא שום חיכוך, ולכן הם נמשכים לעולם.

שלב רביעי: למודעות עצמית מתוקנת

ובכל זאת, עם כל המעלה הגדולה של המודעות האלוקית, אין לראות בה את סוף הדרך. מודעות אלוקית ללא כל מודעות עצמית אינה תכלית, כי היא נוטשת את האדם עצמו, אינה עוסקת בתיקונו באופן ישיר, אלא 'בורחת' מנפש האדם אל מרחבי האלוקות.

ניתן לשאול: האם כוונת הבריאה הראשונה היתה שהאדם יוותר ללא מודעות עצמית? וממילא, האם עכשיו, לאחר האכילה מעץ הדעת, השאיפה היא להפטר לגמרי מאותה מודעות עצמית שנפלנו אליה? במלים אחרות אפשר לשאול בפשטות, האם ה' נטע את עץ הדעת בגן העדן רק כדי שהאדם לא יאכל ממנו?

ובכן, באים המקובלים ואומרים במפורש: האדם היה אמור לאכול לבסוף מפרי עץ הדעת, אלא שהיה עליו להמתין. האדם נברא ביום השישי, ועד סוף היום היה אסור לו לאכול מעץ הדעת, אבל עם כניסת השבת היה פג תוקף האיסור ופרי העץ היה עולה כמעדן מלכים על שולחן השבת! בדרך אגב אנו למדים מכאן עד כמה עמוק הוא הפגם של אימפולסיביות וחוסר סבלנות, שהוא שגרם לחטא. אך התובנה החשובה שאנו מפיקים לנושא שלנו היא שבסופו של דבר האדם אמור לרכוש את המודעות העצמית, אך באופן מתוקן.

הסוד של המודעות העצמית המתוקנת הוא בהיותה מודעות טבעית. מודעות כזו מחברת בין מודעות עצמית למודעות אלוקית. האדם אמנם מודע לעצמו, אך המודעות הזו מכילה בתוכה באופן טבעי את המודעות האלוקית, והאדם חש שאין סתירה בין השתים – בין היותו מודע לגמרי לעצמו לבין חווית האלוקות – כי הקיום שלו כמו משקף את הקיום האלוקי. בלשון החסידות, זהו "הטבע היהודי" האמיתי, שיתגלה בשלמות בימות המשיח: כאשר אנו מרגישים את מלוא עצמת החיים שלנו (כולל החיים שלי כפרט בעל אישיות מובחנת בגוף מסוים) אך יחד עם זאת, ממש בתוך ומתוך החיים שלנו, אנו חווים מערכת יחסים מלאה עם הקב"ה המתאחדת עם האישיות שלנו. "כל הנשמה תהלל י-ה"[יג] – "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא"[יד].

היום איננו יודעים עדיין לחיות מתוך מודעות טבעית מתוקנת, אך כיון שאנו על סף התקופה המשיחית, ניתן בהחלט להתחיל 'להריח' את דרך העבודה הזו. כדי לא להשאר באוויר, הנה דוגמא אחת: כאשר אני מקיים מצוה מתוך מודעות אלוקית בלבד, אני חושב רק על קיום המצוה לשם שמים, מתוך קבלת עול לקיום רצון ה' – וזה מצויין. אבל במודעות טבעית אני חושב גם על הרצון העצמי שלי, ומגלה שאני בעצמי רוצה מאד לקיים את המצוה, פשוט 'כיף לי' לעשות אותה – ובד בבד אני עושה זאת כדי לקיים את רצון בוראי, מבלי שתהיה סתירה כלשהי בין הדברים.

במודעות העצמית דברנו על מי שחש את אברי הגוף, שזהו סימפטום של חולי ("חש בראשו"). אבל לאחר שאנו מבריאים אנו מגלים שכעת החיים שלנו עשירים יותר, כי אנו יכולים לנהל דו-שיח עם אברי הגוף השונים, ולהיות מודעים גם לאצבע הקטנה של הרגל. כך גם המודעות הטבעית העתידית לוקחת את כל המודעות העצמית העשירה (והמסובכת פעמים רבות), שרכשנו במשך כל הדורות מאז חטא אדם הראשון, והופכת אותה לכלי משוכלל שאינו סותר במאומה את חווית התקשורת עם ה'. אם כך, בסוף אנו יוצאים מורווחים גם מהנפילה של חטא עץ הדעת, כמו בעל-תשובה שהזדונות שלו הופכות לזכויות, וכדברי הנבואה שבזמן הגאולה נבין למפרע שכל ייסורי הגלות היו שווים, "אודך ה' כי אנפת בי"[טו].

התקופה העתידית, מימות המשיח ואילך, היא תקופה 'שבתית' – "יום שכולו שבת" – וכשם שבשבת האדם היה אמור לאכול מעץ הדעת מבלי שהדבר ידרדר אותו לרוע ומוות, כך גם אנו נרכוש מודעות נכונה, מודעות טבעית הטבולה כולה באור אלוקי. אז יתברר שהפסוקים נקראים באופן חדש: "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב [גם תאכל]. ורע – לא תאכל ממנו [את חלקו הרע לא תאכל]"[טז].

המאמר מבוסס על שני ספרים העוסקים בהרחבה בנושא – 'מודעות טבעית' ו'הטבע היהודי'.



[א] סנהדרין סח, ב.

[ב] ספרא דצניעותא סוף פרק א.

[ג]  גם האמירה "אני חושב משמע אני קיים" היא פרי התודעה האנושית שאחרי החטא, בעוד שלפני החטא האדם לא הטיל ספק בקיום ונצרך לאשר אותו כאילו מבחוץ. מכל מקום, חשוב להדגיש שהתהייה הפילוסופית שצריכה להוכיח את הקיום מזה ש"אני חושב", מתאימה לעולם התלוש של הגוי, בעוד היהודי המאמין נועץ את כל הקיום בקיומו הודאי של הקב"ה, "הודאי שמו".

[ד] משלי יח, ב.

[ה] דברים ו, ה.

[ו] ויקרא יט, יד.

[ז] דברי הימים א' כח, ט.

[ח] שולחן ערוך אורח חיים א, א, בהגהת הרמ"א.

[ט] מורה נבוכים ח"ג פרק נא.

[י] תהלים טז, ח. וראה לוח 'היום יום' ג' תשרי, שפסוק זה הוא חלק מעבודת התשובה השייכת לכל אחד.

[יא] זוהר ח"א יא, ב. תרגום: הכל לפניו [ביחס אליו] נחשב כ-לא.

[יב] תהלים לו, י.

[יג] תהלים קנ, ו.

[יד] בראשית רבה יד, ט.

[טו] ישעיה יב, א.

[טז] כמו שמפרש בעלך 'מי השילוח', בעקבות הזוהר.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION