מיאוש לשמחה – דרך התשובה

עוד נפילה עוד הרגל רע ממנו לא מצליחים להחלץ ובעקבותיהם הייאוש שמגיע. איך אפשר לצאת מהמעגל הבלתי נגמר הזה? האם להרוס את הקיים ולהתחיל מחדש או שמא לנסות לשפר את מה שיש? חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם

משה לא מצליח כבר הרבה שנים לקום בשעה נורמלית, ולנהל את היום באופן שפוי וזורם.  תהילה נלחמת שוב ושוב בדחף שלה לאכול, למרות רצונה להיות יותר רזה ובריאה. יעקב ורחל הם זוג נשוי, ומנסים כבר שנים להפסיק את החיכוכים הקבועים ביניהם, ואת דפוסי התקשורת הפגומים שהם סיגלו לעצמם. מרדכי הוא נער שלא מפסיק לנסות לתפוס את המחשבות שלו, שלא תברחנה בזמן התפילה. מרים כורעת תחת מחשבות ביקורתיות-הרסניות על עצמה ועל הסובבים אותה.

הבעיה המשותפת לכולם, שהם חווים ייאוש עמוק שמחלחל אל חייהם, ומביא אותם למחשבה, שאם כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים ניסית להשתנות ולא הצלחת – כבר אין סיכוי.

אצל כל אחד מהם גם מקננת מחשבה עלומה, שבשביל שהמצב יהיה אחרת צריך לקרות נס, צריך שיבוא גורם מבחוץ וישנה מעיקרו את הטבע שלי, ואת המציאות שסביבי – אז ורק אז אוכל באמת להשתנות, אוכל באמת לעשות תשובה.

שתי המחשבות הללו הנן מחשבות מוטעות המזינות זו את זו – התחושה שכבר אין טעם למאמצים שלי, והאמונה כי יש צורך בשינוי סביבתי עמוק וכביכול להיוולד מחדש, שתיהן מרפות את הידים מלעשות את המאמצים הנדרשים, ולצעוד את הצעדים שיש ביכולתנו לעשות אל עבר התשובה האמתית.

חדש אלול, חדש התשובה בו אנו עומדים כעת, מזמן לנו הזדמנות נפלאה להתמודד עם הקשיים הללו מתוך הקשבה וחיבור לאור המיוחד המאיר בו.

להתחדש או להשתפר?

לגבי השופר, בו אנחנו תוקעים כבר מראש חדש, דורשים חז"ל את הפסוק "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם".

אבל מדייקים, שלגבי הזמן בו אנחנו עומדים כעת – חדש אלול והימים הנוראים – נכון דווקא הפן של "שפרו מעשיכם". אין לנו לצפות להיוולד מחדש, אלא לקחת כביכול את הדף המחוק של מעשינו, הרגלינו וכישלונותינו, ואותו בעצמו לשפר ולהפוך לטוב ומתוקן יותר.

איך עושים זאת? איך מנטרלים את השילוב הקלוקל בין הייאוש מהמאמצים שלנו, לבין התובנה המוטעית שאמור להגיע שינוי סביבתי כולל?

ראשית יש לשים לב, שלמרות הביקורת הנוקבת שמתחנו על המחשבות הללו, יש בכל אחת מהן נקודת אמת משמעותית. נכון הוא ש(למרות ש"אם אין אני לי מי לי") כשאני לעצמי מה אני – אין בי כח להתמודד עם הקשיים המגבלות והדחפים. "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו" (קידושין ל, ב). וכן, וודאי שישנו מקום נפשי שבו אנחנו יכולים להיוולד כל יום מחדש "ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (תהלים ב, ז).

אבל, כדי שנוכל ללכת בדרך אמת יש להקפיד ולכוון את עצמנו כך, שהנוכחות של הקב"ה בחיינו תעזור לנו להתקדם באמת – למלא את רצונו יתברך.

"הוא הַנֹּתֵן לך כח לעשות..."

אם כן, הנקודה העיקרית שחודרת לתודעתנו בחדש אלול היא נוכחות הקדוש-ברוך-הוא כאן ועכשיו קרוב אלינו. "המלך בשדה", וזו הזדמנות פז להתקרב אליו ולקבל ממנו כחות. נכון שאם הכל היה תלוי רק ביכולותי ובכחותי הייתי צריך מזמן להתייאש, אבל אני לא לבד – רחמי ה' אופפים אותי, מחזקים אותי ומאפשרים לי לעשות את הפעולות הנדרשות ממני בשביל להשתנות – לעשות תשובה.

שוב, נדייק: אינני מוסר את עצמי לקדוש-ברוך-הוא שהוא ינקה ויתקן אותי, כאשר אני פסיבי לגמרי. זאת מכיון שהוא עצמו דורש ממני לעבוד להתאמץ ולתקן. אלא, הוא נותן לי את האור ואת הכח לעשות את הפעולות הנדרשות ממני. כעת אני מבין שהסיבה לכך שבעבר נכשלתי שוב ושוב, היא היותי תפוס וכבול בתוך עצמי, רציתי להצליח, רציתי "להיות משהו", לקדם את עצמי בעצמי, בכך חסמתי את עצמי מעזרה וסיוע אמתי, והתגלגלתי אל סף היאוש.

כעת, כאשר אני מודע לרחמי ה', ולסיוע הגדול שהוא מציע לי, אני יכול לעמוד נוכח טעויות העבר שלי ולהודות בהן, ואז בעזרתו יתברך לעשות צעד ראשון החוצה – אל החירות ואל השמחה!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION