בנית חזון אמוני

כדי לצייר חזון עתידי המבוסס על אמונה דרושה הרבה התבוננות. בפרשת וארא הקב"ה מראה למשה רבינו דוגמא של בנית חזון על ידי התבוננות והקבלת חלקיו לשם העצם, שם הוי'. צורה זו של התנהלות מתוך התבוננות וישוב הדעת דרושה במיוחד כיום לפרט ולכלל.

במאמר הקודם סקרנו בקצרה את תהליך הקביעה הרצונית שבעזרתו יכול כל יהודי להגשים את שליחות חייו כפרט. ראינו זאת בקצרה בחייו של יוסף המייצג את הפרט והתהליכים העוברים עליו במילוי שליחותו בעולם. בניגוד לספר בראשית העוסק בעיקר בנשמות הכלליות של האבות והשבטים, ודרכם במילוי שליחותם, ספר שמות עוסק בשליחות הכללית של עם ישראל כולו והדרך להצלחתה. 

מחזון כללי לחזון מפורט

בפרשת שמות קראנו כיצד ה' מצייר למשה, בקוים כלליים ביותר, את הגאולה. אולם, כבר בסוף פרשת שמות אנו מוצאים שאפילו משה בעצמו מתקשה לצייר כיצד הדבר אפשרי בפועל. אדרבה, משה מתלונן לה', "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". תשובתו של הקב"ה באה בתחילת פרשת וארא בדמות ציור מפורט של כל שלבי (לשונות) הגאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. נראה לומר שלדעת ר' טרפון [פסחים קיח, א] ישנו שלב חמישי של הגאולה שראשונים דרשוהו על שום "והבאתי אתכם אל הארץ" [ראו הגדת תורה שלמה ע' 94 ואילך] ועוד יותר מוסיף עליהם הזוהר הקדוש המוסיף עליהם את הלשונות "והייתי לכם לאלקים", "וידעתם כי אני ה'" ומביא בכך ל-7 לשונות של גאולה או 7 מרכיבים בציור חזון האמונה המפורט של יציאת מצרים [ראו התועדות כא טבת תשע"ב].

הוספת שם י־הוה לחזון

למעשה, הקב"ה מגלה למשה כיצד בונים חזון אמוני בצורה נכונה, הן ביחס לשליחותו של כל אחד מאיתנו כפרט, והן ביחס לשליחותו של עם ישראל כולו. כשהוא מתאר את החזון כפי שהיה אצל האבות אומר ה' למשה שהוא נגלה להם רק בשמו א־ל שד־י אבל לא נגלה להם בשם העצם שלו, הוי'. רש"י מסביר שכוונת הדברים לומר שלמרות שה' הבטיח לאבות דברים הרבה בשמו א־ל שד־י, הרי שלמרות שהוא טרם קיימם, האבות לא הרהרו אחריו – לא איבדו את התקוה לראות את הדברים מתממשים. ואילו כעת, כשהגענו לדור שבו ההבטחות יקוימו ואת בני ישראל צריך לעורר עם חזון אמוני, הרי שצריך להוסיף את שם הוי'. כיצד?

בקבלה מוסבר שאפילו ששמות ה' הם קודש, הרי שגם בהם צריך להיכנס אור ה', היינו אור י-הוה שהוא שם העצם של הקב"ה. האור של שם העצם הוא כמו נשמה לגבי גוף השם אליו הוא נכנס ומחיה אותו. כך גם ביחס לשם א־ל שד־י השם הקדוש שבו כרת ה' ברית עם אברהם יצחק ויעקב. כל זמן שעוד לא הגיע הזמן לממש את הברית, האבות התנהלו בבטחון מלא בה', בטחון שהוא בעצם תקוה שיבוא הזמן והברית על הארץ תמומש, וההבטחה כי זרעם יירש את ארץ ישראל ויהיו לעם ממנו יתברכו כל משפחות האדמה תתקיים. במדה רבה החזון עוד היה כמו נקודה כללית בלתי מפותחת והיא הספיקה בשביל האבות (כפי שלאורך שנות 2000 הצליחו היהודים להחזיק בתקותם לגאולה בלי לצייר בפרוטרוט כיצד זו תתגשם). אולם, כעת שאכן הגיע הזמן הגאולה, החזון צריך להתפרט וזאת באמצעות הכנסת שם הוי', שם העצם לתוכו.

התבוננות בחזון

בחסידות מוסבר שהכנסת האור של שם העצם, שם הוי' לתוך חזון האמונה היינו פעולת ההתבוננות. ההתבוננות הנה התעמקות שכלית מכוונת בנושא מסוים. ההתבוננות באה בשלבים. ראשית יש למצוא בכל דבר את הקבלתו לשם העצם. כך ד הלשונות של הגאולה מקבילים לארבע האותיות של שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה (והוצאתי כנגד ה תתאה, והצלתי כנגד ו, וגאלתי כנגד ה, ולקחתי כנגד י). הבנת הקבלה זו בטוב טעם ודעת מתוך כלים רחבים של תורה וחכמה מאפשרים לחזון להתחיל להאיר. לאחר מכן, בהתבוננות נוספת מגלים שגם הלשון "והבאתי" באה כנגד קוצו של יוד של שם הוי'. וכשמתבוננים עוד (כפי שעושה זאת הזוהר הקדוש) מגלים שאף ישנם פה 7 לשונות המקבילים לא רק לשם הוי' בכללות אלא גם ל-7 המדות (מחסד עד מלכות) בפרטות יותר.

למנוע שברון לב

אי אפשר לגאולה בלי חזון, וכשהדברים נשארים סתומים, גם בעל החזון (במקרה זה משה רבינו) קשה לו לדבוק בענין ותחושתו שה' מרע לעמו – על אחת כמה וכמה צעירי הצאן אשר לא מוצאים את ידיהם ורגליהם בנפתולי המציאות. דיבורים גבוהים וכלליים ללא תמונה מפורטת ומלאה בהשראה אלקית אינם מולידים גאולה כי אם שברון לב. במיוחד בימינו חשוב ללמוד כיצד להעמיד חזון רחב ועמוק שיכול לפרנס כל יחיד כשלעצמו ואת כלל ישראל ולא לחזור על סיסמאות, שעם היותן נטועות בהבטחות ה', הן נטולות התבוננות מעמיקה ורצינית המאפשרת למציאות באמת לגלות את הטוב הגנוז בה.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION