רגישות לתהליך

איך מגשרים על הפער בין מה שה' רוצה ממני לאיך שאני? איך הופכים את החלום למציאות? איזה שינויים ניתן לחולל מהר ומה אמור לקחת יותר זמן?

 

בין פתרון חלומות לפענוח צפונות הנפש קיים קשר הדוק. חלומות מציפים פעמים רבות רבדים לא-מודעים של הנפש בצורה מפוזרת ורווית סמלים (וגם לא מעט דברים בטלים שהצלחנו לספוג במשך היום...) ועל פותר החלום לתפור נכונה את הפרטים ולתת להם פשר. גם פענוח המצב הנפשי והצעת דרך לפתרון מתבססים על זיהוי וצירוף נכון של פרטים רבים, חלקם לא-מודעים, לתמונה אחת בעלת פשר וכיוון. לכן נכון להסיק מפתרון החלומות בפרשיות התורה גם לתהליכי תיקון בנפש.

פותר החלמות הגדול בתורה, יוסף המכונה "צפנת פענח", נוקט בהפשטת חפצים/דמויות מממד המקום לממד הזמן – זיהוי שלשה שריגים או שלשה סלי חורי כרומזים לשלשה ימים ושבע פרות או שבע שבולים כרומזות לשבע שנים.

גם בעבודת הנפש – של האדם עם עצמו ועם זולתו – יש חשיבות רבה למרכיב הזמן. לא מספיק לנתח את המצב ולדעת מה הפתרון אליו שואפים להגיע, יש להכיר בזמן ובתהליך הנדרשים לשינוי. הרגישות לממד הזמן בתוך התהליך מאפשרת לפרק אותו לשלבים שונים ולסדר אותם באופן הנכון כדי לחולל שינוי אמתי ובר-קיימא (הסדר, הנקרא "קדימה ואיחור" בלשון החסידות, תכונה מובהקת של ספירת היסוד, מדתו של יוסף הצדיק).

בעומק, הזמן הוא לא רק רכיב 'טכני' אלא 'סוכן שינוי' ממשי: ספר יצירה מזהה שלשה ממדים – עולם, שנה ונפש. 'עולם' הוא המציאות המוכרת לנו ו'נפש' היא הכח האלקי המהווה אותה. ה'שנה' היא ממד הזמן המתווך בין האלקות השלמה והמופשטת לבין המציאות המגושמת, החסרה והחלקית – האלקות פועמת במציאות באופן של "רצוא ושוב" ודופק החיים הזה הוא-הוא ממד הזמן.

ובהקשר הנפשי: בין החזון השלם והמלא (שקיים בנפשנו) לבין המציאות מרובת-הבעיות והחסרה שלנו מתווך ממד הזמן, בו נמצאים הגעגוע והתקוה, בו מתחוללות (לעתים מעצמן) צמיחה והבשלה ובו קיימת אפשרות לתהליכי עבודה ושינוי יזומים.

כשמדייקים, בפתרונות החלומות מופיעים שני סוגי תהליכים: יוסף הצדיק 'מפשיט' שלישיות (שלשה שריגים ושלשה סלים) ושביעיות (שבע פרות, שבע שבולים). בקבלה וחסידות שלש ושבע הם החלוקה הפנימית של עשר הספירות, עשרת כחות הנפש, לשכל ורגש – השכל כולל שלשה מוחין (חכמה, בינה ודעת) והלב שבע מדות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות).

את השלישיות מודד יוסף בימים את השביעיות בשנים. תהליכים שכליים נמדדים בימים ואילו תהליכים רגשיים בשנים. עבודת נפש מתחילה מניתוח נכון של המציאות והגעה לנקודת מבט חדשה עליה – הבנה שכלית אליה ניתן להגיע יחסית במהירות, בימים. אכן, אחרי ה"וידעת היום" צריכים לקיים גם "והשבות אל לבבך". השינוי הרגשי, היענות הלב להבנות המח, אטיים וממושכים – הפנמת התובנות דורשת שנים של התבוננות חוזרת ונשנית, תרגול מעשי והרבה תפלות. בשכל יש בהירות (כאור יום) והשינוי הרגשי מתחולל במחשכים ודורש זמן לשהיה והפנמה שקטה (שנה גם לשון שינה).

ודיוק נוסף: שלשת הימים ה'טובים' (בסופם שב שר המשקים לתפקידו) ושלשת הימים ה'רעים' (בסופם נתלה שר האופים) מתחוללים במקביל, בעוד שבע השנים הטובות ושבע השנים הרעות מתחוללות בזו אחר זו. בשכל ניתן להכיל בו-זמנית את הטוב והרע – להגיע לתובנות נכונות ולזהות דפוסי חשיבה שליליים ומזיקים. בלב, לעומת זאת, ההטבה וההשתפרות ("עשה טוב") וההתמודדות עם הרע ("סור מרע") הם שני תהליכים הנובעים מעמדה נפשית שונה ודורשים כל אחד זמן לעצמו.

 ---

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION