זריזות במתינות

צריך להזדרז! הפסח נעשה "בחפזון" וגם פרשת "צו" מזרזת – "אין 'צו' אלא לשון זרוז מיד ולדורות". למה כה חשוב להזדרז? איך שומרים את הזריזות שלא תהפוך לפזיזות?

 

מורנו הבעל שם טוב טבע את הביטוי הפרדוקסאלי-משהו "זריזות במתינות" – התקדמות במהירות המירבית האפשרית, תוך שמירת ישוב הדעת וזהירות מטעויות, מפזיזות דוחקת-קץ או מהתעלמות מתנאי המציאות (כך שהזריזות תתקיים "מיד ולדורות").

המחשה טובה לזריזות במתינות מקבלים בהסתכלות על צדיקים הפועלים בהתמדה באופן מדויק ומרוכז – ביכולתם להכריע בדיוק וללא שהיות בשאלות רבות העולות לפניהם ולהעניק 'זמן איכות' של תשומת-לב והזדהות רגשית מלאות גם אם הם נאלצים לעשות זאת בדקות או אפילו שניות ספורות.

איך זוכים לכך? נתבונן במקור הביטוי, פתגם הבעש"ט לפיו אצל חסידים יש שלשה דברים שהם 'עבירות דאורייתא' וכנגדם שלשה דברים שהם 'מצוות דאורייתא'.

שלש ה'עבירות' הן: (1) שטות (במובנה הפשוט, מה שאנשים קוראים 'אדם לא פקח'; מכאן שהתנהלות בפקחות לא נובעת ממנת משכל – שאינה תלויה בבחירת האדם – אלא מאכפתיות ותשומת לב) (2) עצבות (3) הרגשת מעלת עצמו. שלש ה'מצוות' שכנגדן הן: (1) פקחות (2) שמחה (3) זריזות במתינות.

הניגוד בין הפקחות לשטות ובין השמחה לעצבות מלמד שגם הביטויים היחודיים יותר, "זריזות במתינות" ו"הרגשת מעלת עצמו", מנוגדים. ועוד, במושגים הפנימיים, פקחות שייכת לספירת החכמה, שמחה לספירת הבינה (המכונה "אם הבנים שמחה") ומכאן שזריזות במתינות שייכת לספירת הדעת.

משני ההיסקים עולה שזריזות במתינות אינה רק מיומנות מעשית, אלא תיקון עמוק בנפש – היא תלויה בתיקון הדעת-המודעות ומנוגדת למודעות העצמית המפורזת והשלילית המכונה כאן "הרגשת מעלת עצמו". מהו תיקון המודעות? על האדם להכיר את מעלת עצמו אך לא להרגיש אותה. במודעות עצמית נכונה האדם מכיר עצמו באובייקטיביות – לצד המודעות לחסרונותיו ומגבלותיו הוא מודע גם למעלותיו ומתייחס אליהן כמתנות שמים המכוונות אותו לשליחותו ודורשות ממנו לנצלן באופן המיטבי. לעומת זאת, במודעות עצמית מופרזת (שמאז חטא עץ הדעת מוּלדת אצל רובנו...) הרגשת המעלות העצמיות, תוך תחושת יחודיות סובייקטיבית, הופכת לרגש גאוה מזיק.

הרגשת מעלת עצמו גורמת לאחד מהשנים: או שהיא מעכבת את האדם, שבמקום להשקיע את מלוא כוחותיו בפעילות 'מבזבז זמן' בהסתכלות על עצמו מהצד – אז מתבטלת הזריזות והמתינות הראויה הופכת להססנות ובטול זמן על שיקולי תדמית, צער ויאוש מכשלונות ועיסוק הצטדקות-עצמית בעקבותיהם או שקיעה בסיפוק עצמי ו'מנוחה על זרי הדפנה' בהצלחות. או שהיא גורמת לאדם 'להתלהב מעצמו' ולרוץ קדימה תוך התעלמות מהמציאות, אז נעלמת המתינות והזריזות הראויה הופכת לפזיזות מזיקה, "פחז כמים".

הזריזות במתינות היא הפוכה: האדם 'שוכח מעצמו' ומתמסר למשימתו בכל כוחותיו, ללא שיור וללא מניעות ועיכובים פנימיים – מה שמזרז את הפעילות ככל האפשר. לאידך, ריכוז הכחות מלווה במודעות עצמית חיובית – האומדת את יכולות האדם כחלק מהעובדות, משקללת אותן עם שאר המציאות הסובבת ומאפשרת בקורת-עצמית בונה – וזו מוסיפה לזריזות את המתינות הטובה והמדייקת.

ול'תוספת יוקר': עלה שזריזות במתינות תלויה בתשומת לב מלאה למה שעסוקים בו. לעתים הזריז נוטה לעשות דבר אחד ולחשוב על הבא אחריו – 'לעבור' דברים במקום להיות נוכח בהם, וממילא להפחית מתשומת הלב הראויה. אחת הדרכים למתינות היא תענוג ממה שעוסקים בו – התענוג מהענין שומר מהדחף 'לדלג' על פרטיו וגם מחליף את ההתענגות השלילית והגאוותנית על 'הישגים אישיים' (כדוגמת ההבדל בין תענוג על עומק הסוגיא לסיפוק מכך ש'עברתי' על עוד כך וכך דפי גמרא).

---

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org

התפרסם לראשונה בעלון שבת בשבתו

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION