לצמצם כדי להפוך

אתה במצוקה? חושב עליה כל היום? זו הבעיה. תחזיר את המצוקה לפרופורציה והיא תהפוך לכח בונה ומקדם.

 

השבוע, בר"ח אייר, תחול הילולת רבי מנחם-מענדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ", שעמד בראש העליה הגדולה הראשונה לארץ בעת החדשה. רמ"מ רצה שהישוב בארץ יגיע לעצמאות כלכלית, אך בזמנו הוא לא הצליח והישוב הסתמך על "צדקת ארץ ישראל" שהגיעה מחו"ל. זהו הרקע לסיפור הבא:

פעם התעכב השד"ר שהביא את הכסף מחו"ל, והקהילה הגיעה לחרפת רעב. כשהתלוננו בפני רמ"מ הוא השיב: מובן שאתם רעבים, אך למה לעסוק בכך כל היום? עשו כמוני – בבקר אני רעב כרבע שעה, משך זמן אכילת ארוחת בקר, ואחר כך חוזר לעיסוקי, וכך בזמני שאר הארוחות. כשיש אוכל אינכם אוכלים כל היום, וכשאין אוכל מספיק להיות רעבים בזמן המוקדש לארוחות... דברי הרבי נשמעו להם כבדיחה, שלא התאימה למצב רוחם, והם המשיכו להתלונן. אז אמר הרבי שהוא רואה ברוח קדשו שהשליח כבר קרוב, וניתן ללוות ולקנות אוכל על סמך הכספים שבדרך. לאחר מכן היצר רמ"מ ואמר שאם היו שומעים לעצתו ומחזיקים מעמד עוד זמן-מה היו נפטרים מהתלות בכספי חו"ל.

הסיפור מתאר מצוקה טבעית, רעב, אך הרבי אמר לחסידיו כי אין לתת לה לצאת מפרופורציה ולהקיף את החיים כולם – יש להקדיש לצורך את הזמן הראוי לו ולא יותר. אז, אמר רמ"מ, הרעב לא יהיה בעית נפש אלא יגרום לעצמאות כלכלית. כלומר, מצוקה שמשתלטת על החיים 'תוקעת' אותם וממילא מגבירה את התלות בזולת, אך צורך מבוקר ונשלט הופך לדחף חיובי המקדם את האדם לפתרון עצמאי.

יטען הטוען: ברור שכל בעיה היא יציאה מפרופורציה של כח נפשי או הגזמת סיטואציה בחיים, ומה התועלת ב'תגלית הגדולה' שהתיקון הוא חזרה לפרופורציות? אם הייתי יכול לשלוט במצוקות או במחשבות הטורדניות לא הייתי מגיע לפסיכולוג...

אכן, המודעות לדרך הנכונה לפתרון מרגיעה ונותנת כיוון לשינוי: אדם חושב שכדי לפתור בעיה עליו לעסוק בה עוד ועוד, אך בכך הוא מגדיל את הקושי הנפשי. לחלופין, החשש מעיסוק אובססיבי במצוקה דוחף לקיצוניות השניה, הסחת דעת מוחלטת. אז המצוקה המודחקת, שלא נפתרה, חוזרת וצצה והקושי הנפשי ממשיך וגובר. צמצום העיסוק בצורך לזמן נכון 'משחרר קיטור', כי לא מתעלמים מהבעיה, אך העיסוק תחום כדי שלא ישתלט על החיים. הצמצום מאפשר 'להקיף' את הבעיה ולשלוט בה, במקום להיות כלוא בה, ואז ניתן להפוך אותה לדחף בונה ולמצוא פתרון ראוי.

בתחלה אכן יש להסיח את הדעת לגמרי – 'להתייאש' מהעולם הזה ולבטל את האני ואת צרכיו. רק מי שמסוגל לכך יוכל גם לשלוט ולקבוע מינון נכון לעיסוק בעיותיו (כדברי הרמב"ם שכדי להגיע לאמצע יש לנטות תחלה לקצה הרחוק ביותר, לעבור מעיסוק אובססיבי בבעיה להתעלמות מוחלטת ממנה). אך כשזו המגמה הסחת הדעת איננה הדחקה שלילית אלא שלב הכרחי בתיקון (ובאמת, שלב זה היה חסר לאנשי הקהילה בארץ, ולכן עצת רמ"מ נשמעה להם כבדיחה).

צמצום העיסוק בבעיה דורש מאמץ ושליטה עצמית ("אתכפיא"), אך הוא המפתח להפיכת כח נפשי בעיתי לכח נפשי חיובי ("אתהפכא").

הצמצום אינו דווקא בזמן. ספר יצירה מתאר שלשה ממדים במציאות – עולם (ממד המקום), שנה (ממד הזמן) ונפש (הממד האישי-נפשי): רמ"מ הציע לצמצם את הרעב (תאות האכילה) לזמן מתאים. כיוצא בכך, תיקון קשיים חברתיים תלוי בניתוב הקשר החברי לאדם מתאים, במקום להתפזר במערכות יחסים רבות (ובעיקר: תיקון תאוות המין הוא צמצום המשיכה לבן הזוג בלבד). קושי במציאת מקום/שליחות/פרנסה בעולם (השייך לתיקון תאוות הממון) יש להפוך על ידי ריכוזו ב'מקום' – התמקדות בזירה בה מתאים לאדם להתפתח, תוך שמירה מהשגת גבול או מפיזור הנפש.

---

התפרסם לראשונה בשבת בשבתו

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION