התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

עבודת ההוה – הפיכת פחד לצחוק

  • הדפסה

הבריאה הראשונה שברא ה' (הרמוזה במלה "בראשית") היא הזמן עצמו. עולמנו מוגדר על ידי ממדי הזמן והמקום, ועבורנו, הנבראים, מציאות נטולת-זמן היא בלתי נתפסת, אך גם מושג הזמן עצמו 'נזיל' וקשה להבנה. שלשת חלקי הזמן, עבר-הוה-עתיד, הם שלשה סוגי 'אין' – "העבר אין [שהרי כבר חלף-עבר לו], העתיד עדיין [שהרי טרם הגיע] וההוה [חומק-עובר] כהרף עין". ועם זאת, ההוה החמקמק הוא הזמן שניתן לנו לעבוד בו. כך מוסברת, בפנימיות, משמעות השם "ספר של בינונים" (כפי שקרא אדמו"ר הזקן לספר התניא) – זמן 'בינוני' (כפי שקוראים להוה המדקדקים הראשונים), בין העבר לבין העתיד, הוא המיועד לעבודתנו שלנו, "היום לעשותם". ומהי עבודת ההוה?

את ההיסטוריה של כל הנשמות מרכז האריז"ל בשלש נשמות, הרמוזות כולן באדם הראשון – אדם עצמו הוא העבר של האנושות ומשיח הוא העתיד-הסיום שלה. ביניהם, בהוה, נמצא דוד המלך (שקבל שבעים שנות חיים מאדם הראשון, וממנו מתחילה השושלת אותה חותם משיח בן דוד). עבודת ה' בהוה היא עבודתו של דוד המלך, הנופל וקם ומזמר לה' לפניו הוא חי בכל עליותיו וירידותיו.

אמנם, "אין קורין אבות אלא לשלשה", לכן מתאים להקביל את שלשת חלקי 'הזמן היהודי' לאבותינו הקדושים: אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים" – "אחד היה אברהם", "אביך הראשון" – הוא העבר-הנצחי של עם ישראל. יעקב אבינו – לשון "עקב" וסיום – הוא עתידנו, בו נירש "נחלה בלי מצרים". אם כן, עולה שבהוה צריך לחיות בהשראת יצחק אבינו.

יצחק אבינו, העובד את ה' במדת היראה, נקרא על שם "צחֹק עשה לי אלהים" – הוא המתקן את ההסתר של שם אלקים, שקיים בעיקר ברגע ההוה (כפי שנלמד מהפסוק "אני ראשון [בעבר, ראשית הזמן] ואני אחרון [בעתיד, סיום הזמן] ומבלעדי [בהוה שבאמצע, 'באמצעיתא' כפי שכותב הזהר] אין אלהים"). לפני הכל ("בטרם כל יצור נברא") ובסוף הכל (כשיתקיים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – הכל רק טוב ה' פשוט, אך בהוה שבאמצע יש התמודדות עם פחד הסתר האלקות ואי-הוודאות. התמודדות זו היא בסוד "פחד יצחק" (כינוי ה' דווקא ביחס ליצחק, שאיננו מפחד משום דבר זולת ה') – תיקון הפחד והפיכתו לצחוק.

העתיד הבלתי-ידוע הוא מפחיד – "לא תדע מה ילד יום" – אלא שאל לו לאדם לדאוג את דאגת המחר, "העתיד עדיין". רק ברגע ההוה, כשהעתיד 'מתנפץ' על האדם, יש מקום לחוית הפחד – אלא שבו-ברגע הופך העתיד הלא-ידוע להוה ידוע, והאדם יכול לצחוק, 'מזה חששתי?!'. כהרף עין ממשיך ההוה הלאה ומתאיין בעבר – הופך לחלק מהמורשת עליה עתיד האדם לספר בשעשוע לנכדיו...

  • הדפסה