בנין הטבע היהודי

שנת השמיטה מעצבת את הטבע היהודי. קטעי אופי שונים ואפילו מנוגדים שנראים כחסרים ולקויים במשך שש שנות עבודה משתלבים לשלמות אחת בשנת השמיטה

בנין הטבע היהודי בארץ ישראל

מהלך חיי עם ישראל סובב סביב שאלת הקיום בארץ ישראל – האם העם בגלות או בגאולה – מכיון שרק בארץ מתאפשר קיום מלא של תורה ומצוות. בחסידות[ב] מוסבר שבארץ ישראל מתחולל "בנין פרצוף רחל" – נחשף ומתעצב הטבע היהודי האמיתי. בגלות, קיום המצוות (החלקי) וחיי הקהילה שייכים ל"פרצוף לאה" – לחשיבה המודעת. כלומר, בחו"ל היהדות היא ענין שכלי ומחושב, ואילו בארץ מתגלית היהדות כטבעית לנפש היהודי, ומתבררת זרימת הטבע היהודי בקיום המצוות – חשיפת טבע יהודי אלקי ויחודי היא תכלית מתן התורה והמצוות.

עיקר ישוב הארץ וקיום המצוות התלויות בה הוא מצות השמיטה[ג], ועובדת היות השמיטה תכלית מתן תורה עולה בפשטות מפתיחת פרשתנו: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני... ושבתה הארץ שבת להוי'". "ענין שמיטה אצל הר סיני"[ד] נעוץ בתרומה המכרעת של מצות השמיטה לחשיפת הטבע היהודי. השמיטה היא זמן הסיכום והמיצוי של כל מה שהושג בפיתוח ובבנין ההדרגתי של הטבע היהודי במשך שש שנות עבודת הארץ וישובה, ורק בה מבשיל ומוטמע טבע זה – תוך שהאדם מפנה עצמו מעבודתו כדי לסדר את השגיו ולהפנימם כראוי.

שלשה טבעים בעובדי ה'

על תוכן הדברים נעמוד תוך עיון בדברי מורנו הבעש"ט[ה], שדרש מהפסוק "שש שנים תזרע כרמך וגו' ובשנה השביעִת" כי יש שבע דרכים בעבודת ה' – או, מוטב לומר, שבעה טיפוסים ה'מסתובבים' סביב עבודת ה'. בפועל תאר לנו הבעש"ט שלשה אנשים שלא הולכים בדרך ישרה (המסודרים לפי חומרת מצבם, מהקשה לקל) הנבדלים זה מזה ביחסם למצבם:

א.      מי שחוטא ואינו חש בכך, ואף חושב שדרכו טובה – מצבו רע מאד והוא נמצא "בנוקבא דתהומא רבה".

ב.       מי שיודע שדרכו רעה, אך מיואש מכל אפשרות של שינוי ותיקון, במחשבה ש"מה שהיה הוא שיהיה"[ו] ואין ביכולת האדם להשתנות – זהו אדם שחש גרוע, אך בטבעו הוא משלים עם מצבו.

ג.        מי שיודע על דרכו הרעה, ובצערו מתפלל תמיד לה' יתברך שיעזור לו להשתנות – אדם זה "עושה יחוד" בתפלותיו לה'.

מכיון שהבעש"ט לא בא לסתום ולהעלים את ז הדרכים שהזכיר בדבריו, יש להשלימן, בהנחה שבטיפוסים שהוא תאר טמון מפתח להבנת כל הדרכים – שבהם כלולים כל קוי האופי בעבודת ה', ומדמותם ניתן להסיק כיצד ינהג בעל אופי דומה ברמת עבודת ה' אחרת. הבעש"ט תאר שלשה קוי אופי בסיסיים: קו מודעות עצמית מופרזת וגאוותנית (המתבטא בהצדקה עצמית של החוטא); קו של השלמה עם המצב (המתבטא בנחיתות שהאדם מודע לה ויאוש משינוי); קו של שאיפה לשינוי והתקוממות נגד המצב (המתבטא בתפלה לעזרת ה' בשינוי).

 שלשת הטיפוסים בדרך התורה

מכיון שהבעש"ט דרש על מבנה שבע שנות השמיטה, המכוון לפי הקבלה כנגד ז המדות-הספירות, נראה ששלשת קוי האופי הם שלשת הקוים שבמבנה הספירות: קו הימין הזורם בטבעיות מלמעלה למטה (ומשלים עם הטבע); קו השמאל החותר במאמץ מלמטה למעלה; קו האמצע המודע לעצמו. הבעש"ט תאר כיצד מתבטאים טבעים אלו ברמה נמוכה של "קטנות מוחין", המאפיינת את הספירות הנמוכות מבין שבע הספירות (נצח-הוד-יסוד), מצב המכונה גם עיבור – מצב נפשי עוברי בלתי מפותח, שמי שחי בו נוטה לעבור עברות[ז]. המבנה יושלם אם נברר איך יתפקדו טיפוסים אלו ברמה גבוהה יותר, כשיתגלה טבעם בחיי תורה, ב"גדלות מוחין" יחסית (בספירות חסד-גבורה-תפארת):

דמות המיואש – איש קו הימין הטבעי, שלא מאמין באפשרות השינוי – תופיע ברמה הגבוהה כשומר תורה ומצוות באופן טבעי, כהרגל ו"מצות אנשים מלֻמדה"[ח]. הוא אינו מודע באופן מופרז לעשית הטוב, בהיותו טבעי לו, אך גם אינו חורג מהרגליו ומתקדם. הוא משועבד לגבול הקדושה שקבע לעצמו, ולא מאמין ביכולת להשתנות, להתרענן וליצוק בעולמו הדתי משמעות נוספת.

דמות המתקומם – איש קו השמאל הלא-טבעי, החותר לעליה מאומצת ומביט במצבו בבקורתיות נוקבת – היא דמות אדם שומר תורה ומצוות המודע לכך שמעשיו הם רק אפס קצהו ממה שראוי לעשות ומהפסגה הרוחנית הראויה. יתר על כן, הוא מרגיש שאף עשית הטוב שלו אינה טבעית לו ותלויה ברחמי שמים מרובים – "אלמלי ה' עוזרו [לאדם במלחמתו נגד היצר הרע] אין יכול לו"[ט]. לכן, הוא רוצה להתנער ולחרוג מטבעו, והמודעות המלוה אותו היא הודאה לה' שעזר לו בעבר לעשות טוב, ותפלה שיעזור לו בעתיד לשמור על דרך הישר (זו דמות ה"בינוני" בתניא – עובד ה' ברמה אליה צריך לשאוף כל אדם).

דמות המרוצה – איש קו האמצע, המודע לעצמו ומחשיב עצמו ל"דרך הישר" – דומה לחוטא, אך דתי: זהו טיפוס שכל קיום התורה והמצוות שלו מלא גאוה והחזקת טובה לעצמו, התפארות בכל ובטחון שאין צדיק כמוהו בכל הארץ.

ההקבלה לספירות

נקביל ל-ו הספירות בפירוט וקיצור:

מקו הימין, הטבעי והזורם, עלול לבא היאוש שבטבעיות לא מתוקנת – הטבע ממשיך מציאות קיימת (ואף כפוף לחוק האנטרופיה, ו"כהן איש חסד"[י] לא מתוקן, חש ש"כל הוה נפסד"[יא]). יאוש החוטא הוא חוית נצחיות שלילית טבעית במקום חוית הנצחיות האלקית (זהו פגם במשה, המכוון לנצח, במחשבת ש"מה שהיה הוא שיהיה"[יב]; ביאוש זה נלחם רבי נחמן שמדתו נצח). מקיים המצוות בקרירות וביאוש משינוי פנימי, מקביל לחסד, המשפיע טוב בקרירות לא-עיקשת (ורק התכללות גבורות גורמת לו להתגבר ולהפוך לחמים ותקיף).

בקו שמאל, המאומץ והלא טבעי, נמצאות הדמויות היותר חיוביות בעבודת ה' – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[יג] היא יראת שמים, הכופה את האדם ומשנה את זרימתו הטבעית. החוטא בקו שמאל שייך להוד – מודה ומתוודה שאינו בסדר, ולא משלים עם המציאות. אמנם, ההוד פסיבי במהותו, ולכן האדם לא יוזם החלצות ממצבו, ורק מתפלל לה' שיושיעו. לגבורה מקביל ה"בינוני" ההולך בדרך ה', כנגד נטיתו הטבעית, ולכן הוא גובר על יצרו ב"אתכפיא", ומתפלל לה' לבל יכשל ח"ו.

בקו האמצע, ששרשו בספירת הדעת, קיימים דמויות המודעות לעצמן היטב. בחוטא המעריץ את עצמו מתבטאת מהות פגם הברית – פגם היסוד – ההתענגות על מישוש עצמי מלא מודעות, המחליפה את תכונת המימוש העצמי הראויה ליסוד. זהו פגם ברית ההתקשרות והנאמנות לקנה מדה חיצוני והמרתה במדידה לפי עצמי. מי שמלא התפארות שלילית במעשיו הטובים פוגם בספירת התפארת.

השמיטה – לית לה מגרמה כלום

אחרי הסבר הבחינות המקבילות ל"שש שנים תזרע כרמך" יש למצוא את הדרך השביעית, סוד השמיטה. אכן, הדרכים שנסקרו עד כה נראו שליליות, ואף ה"בינוני" המתגבר על יצרו מנוגד תכלית הניגוד ל"טבע היהודי", הלא כפוי, שחפשנו. יש להסביר שב-ו השנים נחשפים קטעים מסוימים של טבע יהודי, אך רק בשנת השבע מושלם ונטמע בנפש הטבע היהודי האמיתי. השמיטה מקבילה למלכות, עליה נאמר כי "לית לה מגרמה כלום"[יד] – אין לה משלה כלום – והיא רק מיצוי ו הספירות שקדמו לה. רק במלכות מסתדרים קטעי האופי, שנראו כה פגומים, ונחשפים כטבע יהודי שלם ונאה: מבואר שראשית בנין המלכות הוא מהגבורות[טו] – לעניננו, ראשית חשיפת הטבע היהודי היא חוסר השלמה עם המציאות הפגומה, ואזי נכונות להתאמץ לשנות ולהשתנות. ראית הפגום בטבע והמאמץ לחרוג ממנו הופכים את המלכות לכלי פתוח לאור האלקי הגבוה ממנו, ואז נמשכים חסדי קו הימין לתוכו ומתקבלת תחושת טבעיות בדרך עבודת ה' (המשפיעה גם למפרע, בחויה ש'תמיד הייתי כך' וכל עבודת הכפיה של השמאל רק קילפה את המסוה מעל טבעי האמיתי).

בשני שלבים אלו נבנה הטבע היהודי הנשי, הנזקק ומייחל ליחוד עם ה', והתיקון השלם הוא בזיווג המלכות עם ספירות הקו האמצעי (הזכרי והמודע) – זיווגי תפארת-מלכות ויסוד-מלכות: בשלב זה, צירוף המודעות לעבודת היהודי הטבעית כבר אינו פוגם – מי שחש בראשית עבודתו כי מצד עצמו העבודה אינה טבעית לו, יודע שטבעיותו הנוכחית היא מתנת ה', ואזי מודעותו רק מחדדת לו את החידוש בטבעו היהודי ועוזרת לו לזקוף אותו לזכות ה' ולהודות לה' עליו. זו מודעות המלכות, השמיטה, המאפינת את הטבע היהודי – מודעות דוד המלך האומר וחש תמיד "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"[טז].



[א] משיעור י"ג אייר ה'תש"ס. נרשם על ידי איתיאל גלעדי. ראה כל זה בהרחבה במאמר "בנין הטבע היהודי" בספר הטבע היהודי.

[ב] ראה חנה אריאל פרשת שלח (הובא ונתבאר באורך במאמר "חטא  המרגלים" בספר רוחו של משיח, וראה בפרט שם עמ' קפא ואילך).

[ג] ראה תומים לחו"מ סז, סק"א.

[ד] רש"י בתחלת הפרשה.

[ה] תולדות יעקב יוסף צו (פג, ד). הובא בכש"ט קיט ובבעש"ט עה"ת בהר ג.

[ו] קהלת א, ט.

[ז] הבעש"ט כלל חוטאים אלו ברשימת עובדי ה', ולכן יש להבין שלא מדובר בחוטאים להכעיס, כדרך חיים, אלא במי שעבודת ה' שלהם ב"קטנות" ולכן הם נוטים לחטוא.

[ח] ישעיה כט, יג.

[ט] קידושין ל, ב.

[י] תניא פרק נ.

[יא] ראה שכינה ביניהם פ"א אות ג; הטבע היהודי, "בנין הטבע היהודי" פ"ב עמ' רמב.

[יב] מגלה עמוקות (ואתחנן) אופן סה.

[יג] תניא פמ"א.

[יד] זהר ח"ג קפ, ב.

[טו] ע"ח שכ"ה (דרושי הצלם) דרוש ב; של"ד (תיקון הנוקבא); טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא"ח ד"ה "ברוך מרחם על הארץ".

[טז] דה"א כט, יד.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION