להתלהב בשכל

 

לכל יהודי יש ניצוץ משיח - כח על-מודע תקיף - אך כדי שלא יהפוך לניצוץ משיח שקר גאוותני ומדומין צריך להלביש אותו היטב בשכל ולשמור שיהיה "בלתי להוי' לבדו". זהו סוד "מורח ודאין" של משיח - הלבשת האינטואציה (חוש הריח) בשיפוט ושיקול דעת נכון.

 

בשביל לעשות את המעשים הגדולים והחשובים באמת – מעשים משיחיים, משני עולם – זקוק האדם לבטחון רב, אפילו בטחון מופרז, משום שנדמה שהם בלתי-מציאותיים בעליל. כיצד ניתן לדעת האם הבטחון המופרז הוא בטחון אמתי בה', "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", או בטחון עצמי מלא ישות? האם מתגלה באדם ניצוץ-משיח-אמת, שמבטו חודר דרך המציאות השלילית ומזהה את נוכחות ה' המייעד לי תפקיד, או ניצוץ-משיח-שקר הנכשל ומכשיל בהתלהבות דמיונית?

המניע למעשים גדולים הוא כפול – אהבת הטוב ודאגה לו ושנאת הרע ורצון למרוד בו. כך, רצון אמתי לפעול לטובת עם ישראל נובע מאהבת ישראל ורחמים עליהם בצרתם, ועם הרחמים התקוממות עצומה כנגד מי (או מה) שמזהים כמשעבד אותו ופוגע בו. המניע האמתי שמגייס לפעולה הוא הדאגה לטוב, אך דווקא מציאות המנגד מכריחה את האדם לצאת מגדרו ו'להגדיל' את עצמו בבטחון מופרז כדי להתגבר על כל המניעות. לכן, בהתמקדות ההכרחית בשנאת הרע יש גם סכנה של שכחת המניע החיובי ועמה גם שכחת ה' (כאשר הפגיעה בעם ישראל הופכת לפגיעה אישית באגו שלי, ומזמינה התעצמות גאוותנית כנגדה). כיצד מתגוננים?

במושגים הפנימיים, הצמצום והסתר האלקות – המחוללים מציאות שנדמית כנפרדת מה' ומתנגד לו – הם ה'מפנים מקום' לפעולת האדם ו'מזמינים' אותו לגדול ולעשות חיל. ההבנה שהזירה שדורשת את ההתערבות היא חלל הצמצום, וואקום שנוצר כאשר אור ה' הסתלק ממנו (לעיני בלבד), מחוללת תנועת נפש פנימית של 'השאבות' מתוך אותו חלל – השתוקקות אל ה' שיצא ממנו ומאיסה בכל המציאות הזרה והמנוכרת שנוצרה בתוכו. התנועה הפנימית הזו, "זֹבח לאלהים יחרם בלתי להוי' לבדו", שומרת את האדם המתמודד עם המציאות הזו משכחת ה' ומשכחת היעוד הפנימי הטוב.

הביטוי להתלהבות-אמת ולבטחון טהור הוא שכל טוב: את הרצון הכביר צריך להלביש בשכל טוב. על הבטחון (פנימיות מדת הנצח) ליזום תוכנית עבודה ישימה ומפורטת, מתוך חוש ארגון וניצוח על המלאכה (בשיתופי פעולה נדרשים), שתהפוך את היעד הבלתי-אפשרי למושג ותביא נצחון על הרע וגאולה יציבה ונצחית לטוב האלקי. כאשר הישות מתערבת בבטחון היא משחדת ומשבשת את השכל ושנאת הרע לבדה מעוורת את העינים מלראות נתיבי-שינוי במציאות. לעומת זאת, בטחון בה' הטוב – העומד מאחורי כל מציאות ומעניק כח לאדם – וזכרון שהיעד הוא גאולת הטוב הטמון ברע מאפשרים לזהות כיצד ניתן ליישם את הדברים במציאות בשום-שכל.

על משיח נאמר שהוא "מורח ודאין" – מניע אותו חוש-ריח פנימי, המזהה את האמת בתוך עולם השקר, אך האינטואיציה והתלהבות העל-שכליים לא פוגעים בחוש השיפוט שלו ("ודאין") אלא דווקא מחזקים אותו ומאפשרים לו לפעול בשכל – דבר המעיד על טהרת בטחונו בה' לבדו – עד שהוא משכיל-מצליח בכל מעשיו לגאולת הכלל והפרט.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION