עבודת ה' בחמשה ימים

 האדם מתייחד בתודעת זמן מפותחת. המודעות שלנו לחמשה ימים - שלשום-אתמול-היום-מחר-מחרתיים - מקבילה לחמש קומות בנפש האדם וחמשה סוגים של עבודת ה'.

תודעת הזמן שלנו, הבאה לידי ביטוי בשפה, מורכבת מחמשה ימים – שלשום, אתמול, היום, מחר ומחרתים – המרכיבים ביחד את עבודת ה' הנדרשת מאתנו, בסוד "באבימים" (ה ימים ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"):

העבר שלנו (שלשום ואתמול) הוא תשתית הקיום הטבעית שלנו, שמצד עצמה אין בה מודעות אלקית – כל עיסוקינו הגשמיים ודבורינו הסתמיים. יחסית, העיסוק הגשמי-המעשי שלנו הוא התשתית הקיימת מהילדות הקדומה ביותר (ואף מהעיבור), שלשום, והדיבורים שלנו הם שלב בוגר יותר ובדרך כלל הם סיפור אודות העבר הקרוב, אתמול. בעבודת ה' נדרשת כאן עבודת "בכל דרכיך דעהו", לגלות-לדעת את נוכחות ה' גם בחולין שלנו. גילוי ה' בחולין הוא מעין עבודת התשובה, המשיבה לה' מה שנראה רחוק ממנו, ולכן ניתן לגלות גם למפרע שה' הסתתר גם במה שכבר עבר (שנראה כסתמי) – "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עברה".

ההוה שלנו, בכל רגע, הוא הזמן לקיים את המצוה המוטלת עלינו באותו רגע – "היום לעשותם"! כל מצוה היא נקודת חיבור לה' ברגע ההוה – מצוה לשון צוותא – מבלי לחשוב על העבר או על העתיד, ואפילו לא על מצוה אחרת (שעל כן "העוסק במצוה פטור מן המצוה", לבל תסיח דעתו מהחיבור הנעשה ברגע זה).

העתיד שלנו הוא החיבור המתמשך לה', כשהמסכת נפרשת והמבט מופנה לעולם טוב יותר, בו נוכחות ה' גלויה בקביעות. התורה, לשון הוראה, היא מורת הדרך לקראת מחר טוב יותר – היא מגלה את התמונה כיצד העולם צריך להראות בשלמות, בימות המשיח (עד ל"תורה חדשה" של משיח), ומדריכה כיצד להתקדם לאותו עולם. התפלה מרחיקה עד מחרתים, העתיד שאינו נראה לעין בבירור, ומייחלת לקיום "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" בזמן תחית המתים ("ביום השלישי" – אחרי "יחינו מיומים", היום ומחר, קיום המצוות ולימוד התורה – "יקימנו ונחיה לפניו").

חמשת הימים גם מכוונים כנגד נרנח"י ומשלימים את ה"צלם" (יחוד האדם המודע לזמן): שלשום ואתמול כנגד נפש-רוח, השרש עמו נולד כל אדם, עוד לפני שיש מודעות אלקית גלויה (סוד וה, בהם מתקיים "בכל דרכיך דעהו"). נשמה-חיה-יחידה הם כבר התוספת של מודעות אלקית על גבי השרש. שלשום-אתמול-היום, הידועים ומושגים כבר לאדם, משלימים את ה-צ של הצלם – כחות המודע (הצדיק מקיים את כל המצוות וגם "בכל דרכיך דעהו"). מחר ומחרתיים הם שני מקיפים – מה שטרם קרה ולכן גם אינו ידוע-מודע – לימוד התורה כנגד ה-ל, מקיף החיה הקרוב ("כי הם חיינו וארך ימינו") והתפלה כנגד ה-ם הסתומה (הרומזת לסתימת הרוח הצפונית, מקור הרע והמות), מקיף היחידה הרחוק (ממנו נובעת התפלה להנצל משרש הרע, הפירוד – אפילו לרגע – מהדבקות בה': "הצילה... מיד כלב יחידתי").

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION