לחיות את הזמן

שלש תיאוריות פילוסופיות לגבי קיום הזמן משתקפות בשלש קומות הצלם, ומזמינות שלש רמות של עבודת ה' בתוך כל ממדי הזמן

האדם, שנברא בצלם אלקים, מתייחד בין הנבראים בתפיסת הזמן ה'המרחבית', הכוללת עבר-הוה-עתיד. לכן, מתאים לקשור את סוד הצלם עצמו, ואת עבודת ה' הפנימי שלו, למודעות לזמן. הצלם מורכב משלשה רבדים – ה-צ רומזת לכחות הנפש הפנימיים (נר"נ), ה-ל למקיף החיה וה-ם הסתומה למקיף היחידה. על כך נדרש הפסוק "וצדיק באמונתו יחיה" – הצדיק (צ) חי וחוסה בצלן של באמונות, אמונת החיה (ל) בבריאת העולם בכל רגע מחדש ואמונת היחידה (ם) בעצמותו יתברך.

נקביל לשלשת הרבדים שלש תיאוריות המקובלות היום בפילוסופיה ביחס ל'קיום' הזמן, ונגזור עבודת ה' מכל אחת:

הגישה הפשוטה היא שרק ההוה קיים בפועל, מתאים למאמר החכם "העבר אין, העתיד עדיין וההוה כהרף עין" (המסיים "דאגה מנין?", ולעתים מוסיף – מתאים לאוירת ימי משתה ושמחה – "קום שתה יין!"). עבודת הצדיק-הפנימי היא לשמור מבזבוז את הזמן החולף כהרף עין ולמלאו בתוכן פנימי של תורה ומצוות. זו עבודת הבינוני של התניא, המגדיר-מחדש את עבודת "ועמך כֻלם צדיקים" (בהיותה "מדת כל אדם"), החי בזמן ההוה, זמן בינוני שבין העבר לעתיד.

יש שיטה הגורסת שהעבר וההוה קיימים בפועל, כאשר העבר 'צומח' בהתווספות כל רגע של הוה (אותו מהוה-מחדש ה' בכל יום תמיד, נוסף על "חידוש הישנות" של העבר, עמו נברא העולם מחדש). לעומת זאת, העתיד, שאינו קיים, נותר פתוח וממילא תלוי בבחירת האדם. בצלו הטוב של העבר חי האדם בתחושת 'חוק שימור החומר והאנרגיה' הרוחני, כאשר כל העבר – זכות אבותיו, עליהם הוא עומד כננס על גבי ענק, וכל הטוב לו זכה בחייו – מצטבר והולך, מטעין את קיומו בעצמה רבה, והוא, כנהג-הקטר המנווט את רכבת-הזמן הזו, מתאמץ להטותה בבחירותיו ליעד עתידי טוב.

שיטה שלישית, המתייחסת לכל הזמן כ'בלוק סגור' של עבר-הוה-עתיד הקיימים בו זמנית (כשגם העתיד קיים בדיוק ובפירוט, סגור ואינו נתון-לבחירה), מתאימה לצורת ה-ם הסתומה של הצלם. נקודת מבט זו – המזדהה עם מבטו של ה', "היה הוה ויהיה כאחד", הסוקר עבר-הוה-עתיד בסקירה אחת – מתאימה ל"יחידה ליחדך". האדם מתחזק בהכרה שכל מסלול המציאות, מהחל ועד כלה, מושגח בהשגחה פרטית וחותר ליעד מובטח של גאולה לכלל ולפרט (שהרי "לא ידח ממנו נדח"). האדם עולה מעבודת הבירורים (בה יש בירור-בחירה) לעבודת היחודים – עבודת העתיד, עבודת הגאולה – כשעליו לייחד במסירת עצמותו את כל ממדי הזמן יחד (זו מסירות היחידה, שבהתבטלותה ברגע היחוד ליחידו של עולם, מחוללת וחושפת את האחדות האלקית בעולם).

שלמות העבודה הזו ממליכה את ה' בעולמנו ומביאה ליעוד המשיחי – "הוי' מֶלֶך [בהוה, צ], הוי' מָלָך [בעבר הצומח, ל], הוי' ימלֹך לעולם ועד [ביחוד נצחי של עבר-הוה-עתיד, ם]".

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION