נשמות הרפתקניות

 האם הירידה לעולם היא מטלה מאיימת או הרפתקה משמחת? כנראה תלוי באיזו נשמה אתה. החסידות מלמדת אותנו לבטל את הפחדים ולראות כיצד בכל מאורעות החיים יש הזדמנות "להתענג על הוי'" עוד בעולם הזה

בחסידות מתוארת חווית ירידת הנשמה לגוף בשתי צורות הפוכות: מחד, ידוע הניגון החסידי המתאר את צערה וחששותיה של הנשמה – "הנשמה יורדת לתוך הגוף אך צועקת 'ויי ויי'". בסופו של דבר, מסיים הניגון, מנחמים את הנשמה "ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי" – אך הירידה עצמה, מאיגרא רמא לבירא עמִקתא, מגן עדן הנשמות למיצר הגוף החומרי, היא טראומה עבור הנשמה. מאידך, בלוח "היום יום" כתוב כי "הנשמה ממתינה למעלה לזמן בו תזכה לרדת לתוך גוף, כי הנשמה חשה כמה מסוגלת לפעול בהיותה כאן למטה. היא מסוגלת להגיע ל'להתענג על הוי''. אם-כן, למתי דוחים זאת?!".

מסתבר, אם כן, שישנם שני סוגי נשמות: יש נשמות הפוחדות מפני נסיונות העולם הזה – למרות הידיעה שעמידה בנסיון היא הזדמנות להתרומם ולהתעלות, הנשמה חוששת מהקושי ומהסיכון שלא תעמוד בנסיון. לעומתן ישנן נשמות הרפתקניות, החשות בעיקר את הזדמנויות-הפז שישנן בעולם הזה, בכל נסיון ואתגר, ללא כל חשש מהסיכונים (שרק מוסיפים לניחוח ההרפתקה ולגמול האין-סופי של "להתענג על הוי'" הכרוך בה).

לפני הירידה לגוף מדובר, כנראה, על שרשי נשמות מטיפוסים שונים, אך לאחר שהנשמה כבר ירדה לעולם אפשר להוסיף ממד של בחירה בהתייחסות שלנו לירידה שבלידה – ובכל הירידות לעולם שבאות אחריה בשלבי החיים הבאים. לאיזה סוג נשמות עדיף לנו להשתייך? הרבי הרש"ב מליובאוויטש, שיום ההולדת שלו חל השבוע (ב-כ' חשון), הדגיש את הממד של "ירידה צורך עליה" (העולה בדיוק כשמו המלא – שלום דוב בער!). זו רוחה הפנימית של כל החסידות, שהרי הצוואה שקבל מורנו הבעל שם טוב לפני שהתייתם מאביו היתה 'ישראליק, אל תפחד משום דבר חוץ מה' יתברך' – מי שמחד אינו מפחד מהירידות שעתידות להזדמן לו בימי חייו ומאידך מכיר בהזדמנות "להתענג על הוי'" האפשרית בכל מצב בחיים (שהרי תמיד ניתן לעבוד את ה', בתורה, תפלה או גמילות חסדים – שלשת העמודים עליהם עומד עולמנו התחתון, אליו נשלחת הנשמה) שש תמיד לכל הרפתקה.

יתר על כן, הרבי הרש"ב מסביר כי מי שאמנם מכיר באפשרות "להתענג על הוי'" כתוצאה מירידת הנשמה לגוף, אך חושב שאותו תענוג עתיד להתממש רק לאחר שהנשמה תשוב חזרה למקומה בגן עדן – אחרי מאה ועשרים שנה – אינו אלא "חסיד שוטה". אצל חסיד אמתי שאלת "למתי דוחים זאת?!" (שצוטטה לעיל) לא מזרזת רק את הירידה לגוף, לצורך העליה שתבוא אחרי ההסתלקות – הוא מבין שהתכלית היא להתענג על ה', ואינו רוצה לדחות זאת אפילו ביום אחד. כשמתגברים על החשש מהירידה ניתן לזהות את ההשגחה הפרטית בכל יום ויום, בעליה ובירידה, להבין מה רצון ה' מהאדם – ומתוך כך למצות את ההרפתקה ולהתענג על ה' בכל רגע בחיים.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION