המהפכה החסידית

| מהי פנימיות התורה, חלק ד |

הבעל-שם-טוב חולל מהפכה ביהדות: תנועת התחדשות רוחנית, שהפיחה חיים חדשים בעבודת השם, ואפשרה להחדיר את אור האמונה לחדרי הלב. בדורנו מתגשם גם חלומו העתיק והבלתי-ממומש – לעלות לארץ ישראל.

<< חלק ג | חלק ה >>

מסופר כי בתקופה שבה נולד רבי ישראל בעל-שם-טוב היו חיי הגלות כה קשים, שעם ישראל כולו כמו שרה במצב עילפון. גזירות, רדיפות ופוגרומים החלישו את העם היהודי, ועשו את חייו קשים, כואבים ומוכי עוני. אילו היו אלו ייסורי הגוף בלבד, ניחא; אך קשיי הגלות חלחלו אף ללב היהודים פנימה והתבטאו בצורת גלות נפשית – נתק בין השכל לבין הרגש והנשמה. אנשים עדיין למדו תורה וקיימו מצוות, אך במידה רבה עבודת ה' הפכה להיות באופן של "מצוַת אנשים מְלֻמָדָה"[1] – הרגל ושגרה הנעדרים חיוּת פנימית. נתק פנימי זה בין השכל לבין הלב שב והקרין כלפי חוץ והתבטא בצורת פער חברתי: יושבי בית המדרש הלמדנים חשו התנשאות כלפי היהודים הפשוטים, התנכרו להם וזלזלו בהם, והיהודים הפשוטים לא יכלו להיכנס בשערי התורה.

אך הנה, גם בשעת עילפון מתקיים הפסוק "אני ישנה ולבי ער"[2] – שורש הנשמה אינו ישן אלא פשוט כלוא, מחכה שיגלו אותו ויוציאו אותו לחופשי. וכיצד מעוררים אדם מעלפונו? סגולה ידועה לכך היא ללחוש באוזנו את שמו הפרטי, הנוגע ישירות בעצמיותו. זו הסיבה שמהשמים הורידו לעולם את נשמת הבעל-שם-טוב, ששמו הפרטי היה ישראל; עצם הולדתו היתה בבחינת לחישת השם "ישראל" באוזני העם, על מנת לעוררו מעלפונו[3].

להמיר את היער בעיר

דמותו של הבעש"ט אפופה מסתורין, וכל שאנו יודעים על אודותיו שאוב מסיפורים. הסיפורים על הבעש"ט רבים ומגוונים, ויש ביניהם אף חילופי גרסאות הסותרים אלו את אלו. אולם מטרתם הרי אינה לספק לנו דיווח היסטורי מדויק על אודות האיש, אלא לצייר לנו דיוקן של רוחו ואישיותו – ואצל מי הללו עקביות ונטולות סתירות? אדמו"ר ה"צמח צדק" (הרבי השלישי של חב"ד) אמר פעם על סיפורי הבעש"ט, שמי שמאמין בכולם הנו שוטה, אך מי שאינו מאמין בהם הנו כופר. משמעות הדבר היא, שיש להאמין שכל הסיפורים היו יכולים להיות אמיתיים. אין צורך לקבל את כל פרטי הסיפורים כעובדות היסטוריות, אך כן יש לקבל את תוכנם הפנימי – את הקווים שהם מוסיפים לדמותה של אותה נשמה פלאית שחיה כאן בקרבנו.

מרבית הסיפורים מסכימים על הפרטים הבאים:

רבי ישראל בעל-שם-טוב נולד בי"ח אלול בשנת תנ"ח (1698) באוקראינה של היום, וכבר בגיל חמש התייתם מאביו ומאמו וגידולו נמסר לבני עיירתו. יום אחד, כשהיה בן שבע, שוטט ישראל הקטן ביער ופגש הֵלֶך מסתורי שזיהה את מעלתו ואימץ אותו. אדם זה, התברר, היה לא אחר מאשר אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים של אותו דור, שזיהה את נשמתו המיוחדת של ישראל הקטן וביקש לטפחה. הצדיק צירף את ישראל לחבורה הסודית של הצדיקים הנסתרים, שנדמו לכל כאנשי מלאכה פשוטים אך למעשה היו קדושים גדולים שלימודם ותפילותיהם תרמו בחשאי לתיקון העולם. ישראל הצעיר התבגר במחיצתם, טיפס ועלה במעלות הקדושה, עד שבגיל שמונה-עשרה מונה למנהיגם. בתפקיד זה ביצע את המהלך המהפכני הראשון שלו: הוא הורה לצדיקיו לצאת מהתבודדותם ביערות ולהתחיל להתערות ביישובי היהודים – להמיר את היער בעיר. משמעות הדבר היתה הפיכת אורח החיים של הצדיק מפנימי ואישי, הפועל לטובת הכלל באופן חשאי בלבד, לאורח חיים של נתינה גלויה.

המאורע החשוב הבא בחייו של הבעש"ט, כך מסופר, אירע ביום הולדתו העשרים ושש (יום הולדת משמעותי, שכן 26 הוא ערכו הגימטרי של שמו הקדוש ביותר של ה', י-הוה). ביום זה התגלה אליו בחיזיון הנביא אחיה השילוני (מי שקרע את ממלכת ישראל לשניים בימי שלמה המלך[4]) והורה לו להגיע למערה מסוימת בהרי הקרפטים, שם ילמדוֹ סתרי תורה. עשר שנים פקד רבי ישראל את המערה מדי יום ולמד את סודות הקבלה, עד שיום אחד הודיע לו רבו כי עליו לחדול מהיות צדיק נסתר ולהתגלות לרבים. רבי ישראל חזר לנדוד בין העיירות, הפעם מבלי להסתיר את מעלתו ואת כוחותיו. הוא נודע בכוחו לרפא חולים, להעניק ברכות וקמעות ולהפיח בכל מי שפגש רוח שמחה ודבקות שלא נודעה קודם לכן ברחבי היהדות. הוא זכה לכינוי הבעל-שם-טוב – מי שכביכול אוחז בשמו של הקדוש-ברוך-הוא ומסוגל להפיק ממנו טובה וברכה.

דמותו הייחודית משכה אליו תלמידים רבים. היהודים הפשוטים זיהו מיד את האיכויות המיוחדות של רוחו ודבקו בו; למדנים ניגשו אליו בחשדנות גדולה יותר, מבקשים לבחון אם מדובר באיש תורה אמיתי או חלילה בנוכל, אך מרגע שעמדו על טיבו, לא יכלו הפוגשים בו שלא לחוש כי פנים חדשים לגמרי הגיעו לעולם. כל מי שהבעש"ט נכנס לעולמו ראה מיד כיצד נוגה חדש זוהר לפתע בקצוות חייו, כיצד התרחבות חדשה ממלאת את נשמתו, כיצד דפי התורה הישנים שלו מתעלעלים בפראות מרוח חדשה המנשבת בהם.

פנימיות התורה

מה היתה הרוח החדשה שהביא הבעש"ט? לא היתה זו אלא פנימיותה של התורה העתיקה שנחה על שולחנות בתי המדרש זה אלפי שנים. כאשר ראה הבעש"ט כי נשמת האנשים כבר קבורה ומכוסה, הבין כי הגיעה השעה לגלות את נשמת התורה – הלא היא חָכְמת הקבלה – שרק בכוחה לעוררה לחיים. בשפתה ובעולם דימוייה העמוק של חכמת הקבלה, זיהה הבעש"ט, טמונים המפתחות לחדרי הלב שננעלו, ויש למצוא דרך להביאם אל שערי הלב.

כך למשל, הוא לימד מתוך ספרי הקבלה כי הקדוש-ברוך-הוא הנו "אור אין-סוף" – הוויה נצחית הממלאת את הכל ונוכחת בכל. כל יהודי חונך על ברכת המימרה התלמודית כי "מאז שחרב בית המקדש אין לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"[5]; אך הבעש"ט הסביר כי כאשר יוצאים מתודעה גלותית ונכנסים לתודעה גאולתית, חשים כיצד הקדוש-ברוך-הוא נמצא בכל מקום, בכל אדם ובכל מאורע. מול כל דבר שאנו פוגשים עלינו לשאול, מהו הסוד האלוקי המסתתר כאן? כיצד הדבר הזה נועד לסייע לתיקון נשמתי, או לסייע לי בתיקון אחרים? אין פירוש הדבר שהכל טוב ונפלא – ישנם בהחלט דברים חשוכים ורעים במציאות; אך חשכתם אינה גמורה, אינה סופנית, ואם נעמיק להתבונן נראה שגם בהם מסתתר ניצוץ של קדושה שניתן לפדות ולהעלות אותו.

דוגמה נוספת: הקבלה עוסקת ב"עולמות", ב"ספִירות" וב"פרצופים" עליונים – מבנים וכוחות מטאפיזיים הנחים מעבר לעולמנו, ושבורא העולם מנהל את בריאתו באמצעותם. הבעש"ט הראה שמבנים מופשטים אלו נוכחים למעשה גם בנפשם של כל אחד ואחת, ואם כן יכולים לשמש אמצעי להכרת נפשנו ולתיקונה. בעוד עניינם של חכמי הקבלה היה לעשות "עליות נשמה" – להמריא כביכול לעולמות העליונים ולחזות בהם, מטרתו של הבעש"ט היתה להוריד את העולמות הללו אלינו, להראות כי הם משתקפים בתוכנו. או-אז הופך הידע הקבלי התיאורטי לכלי מעשי להכרת עולמנו הפנימי. (ואגב כך, גם הבנת הקבלה עצמה מתעלה: ברגע שתפסנו את מושגיה המופשטים דרך המשלתם לחלקיה ולתהליכיה של נפש האדם, הדבר מאפשר להבינם ביתר עמקות[6].)

לפנים משורת הדין

היחס בין הקבלה לחסידות משתקף אף במלה "חסידות" עצמה. "חסד" הוא כמובן כוח האהבה וההתמסרות לזולת, ובמובן זה החסידות משלימה את המלה "קבלה", שאחת ממשמעויותיה הוא לקבל. אך כפי שבמאמר הקודם ראינו שלמלה קבלה משמעות עמוקה יותר, כך גם למלה חסידות.

הגדרתו המסורתית של חסיד היא מי שפועל "לפנים משורת הדין", כלומר עושה טוב מעבר למה שנדרש. מה משמעות הדבר בהקשר של תנועת החסידות? ובכן, אפשר לומר שהחסידות הולכת "לפנים משורת הדין" של הקבלה. המבנים הקבליים, דקים ועמוקים ככל שיהיו, אינם אלא מערכת של חוקים או דינים אם לא חיים אותם מבפנים. החסיד אינו מסתפק בעיון שכלי בהם אלא מבקש לחוות אותם, להיכנס כביכול אל פנימיות הדין של החוקיות הקבלית. מסיבה זו, על משקל אפיון הקבלה כ"נשמת התורה", מוגדרת החסידות כ"נשמת הקבלה": היא חושפת את הרוח החיה הנושבת בתוך מבני הקבלה ה'מכניים' לכאורה. הכניסה אל פנימיות חכמת הקבלה מפנימה גם אותה לתוכנו ועושה אותה ל"דברי אלוקים חיים" – תורת נפש המפעמת בקרבנו.

הבעש"ט הראה לתלמידיו שחכמתו "לא בשמים היא" אלא מתגלה בתוך פסוקי התורה והמפרשים, כאשר רק מזיזים מעט את עדשות הקריאה המסורתית. הוא לימד למשל כי את המלה מצווה לא חייבים לקרוא רק כנובעת מלשון צו וציווי, הניתנים כפקודה מלמעלה, אלא גם כנובעת מלשון צוותא, ובאה להעלות את האדם ולצוותו-לחברו עם אלוקיו; ההוראה לאברהם "לֶךְ לְךָ"[7] אינה רק קריאה ללכת בשבילך, אלא גם קריאה ללכת אליך, אל עצמותך הנסתרת; המימרה "דע מה למעלה ממך"[8] אינה רק הוראה המקטינה את האדם נוכח בוראו, אלא ניתן לקוראה גם כאומרת "דע: מה למעלה – ממך": כל מה שקורה למעלה ומתגלגל אליך, הכל זה בעצם ממך, שיקוף של מציאותך הפנימית[9].

נגעי הלב

עיקרון חשוב נוסף בתורת הבעש"ט היה, שתיקון הנפש אינו דבר שיכול להיעשות רק ברובד המושכל והמודע של האדם, אלא מוכרח לחדור גם אל הרבדים הבלתי-מודעים שבו. יותר ממאה שנה לפני פרויד הבחין הבעש"ט בין "נגעי לבבו" המודעים של האדם, שאותם הוא מסוגל לרפא במישרין, לבין אלו שאינו מודע אליהם, ואינו מסוגל לרפאם מבלי להעלותם למודעות קודם לכן[10].

התיקון של פגמי הלא-מודע הכרחי על מנת להפנים באמת את לימוד התורה. כל עוד הידע התורני אינו חודר לפנימיות הלב, לא יכול האדם לזכות לתיקון אמיתי של מידותיו. הוא יכול להיות תלמיד חכם וידען עצום, ואף לסגל גינונים של ענווה וצדיקות, אך בתוכו פנימה להיות חדור בגאווה על 'התקדשותו'. כך הוא פירש את כפל הלשון בפסוק "ואנכי הַסְתֵר אסתיר פני ביום ההוא"[11]: ייתכנו מצבים שבהם אנו בהסתר מה', כלומר רחוקים ממנו, אך עובדה זו בעצמה נסתרת מעינינו – אנחנו בטוחים שאנו בעצם קרובים אליו.

הבעש"ט נתקל בתופעה זו רבות בחייו. באותם ימים היו מסתובבים בעיירות "מגידים", שהיו נעמדים על במות בתי הכנסת ונושאים נאומי תוכחה, שופכים אש וגופרית על מאזיניהם ומביאים אותם לדמעות. מעבר להבחנה בכך ששיטת הטפה זו אינה פותחת את לבו של איש אלא להפך, רק מכווצת אותו מאימה, הבעש"ט גם הבחין בשקר שנעשה בנפשו של הדובר, שבהתנשאותו מעל ההמון התיימר להיות מתוקן בעצמו. הבעש"ט היה חושף בפני המטיפים את פגמי נפשם-שלהם, מראה להם שאין להם זכות להטיף ואולי אפילו עליהם ללמוד מהעם. כך הצליח גם להחדיר ענווה בחכמים וגם לפתח שיטה אחרת לגמרי של קירוב, המלמדת זכות ומדגישה את הטוב.

אכן, אחת משיטות החינוך המרכזיות של הבעש"ט היתה לשלוח את תלמידיו החכמים להתבונן באורח חייהם ובמנהגיהם של פשוטי העם, וללמוד ממידות הצניעות והתום שלהם. הבעש"ט זיהה, שכפי שתלמידי החכמים נוטים להתמלא גאווה בלתי-מודעת, כך, מהכיוון השני, האנשים הפשוטים וחסרי ההשכלה נוטים להיות שפלי רוח באופיים – עד כדי כך ששיעור קומתם הרוחני עולה על זה של רבנים גדולים ביותר. הבעש"ט נודע באהבתו לאותם יהודים פשוטים, שאמנם היה להם מעט ידע בתורה, אך היו בעלי דעת גדולה יותר – מודעותם העצמית היתה מתוקנת. (מה שפחות מפורסם, אך לא פחות חשוב, הוא שאחרי ששלח הבעש"ט את תלמידיו ללמוד מאותם יהודים פשוטים, הוא היה שולח אותם שוב אליהם, הפעם כדי ללמדם ולהחכימם, שכן בסופו של דבר, השילוב הטוב ביותר הוא של תמימות וחכמה גם יחד.)

אחרי הבעש"ט

הבעש"ט החזיר נשמתו לבורא ביום חג שבועות תק"כ (1760) בעיירה מז'יבוז' שבאוקראינה, ושם הוא קבור. הוא היה בן 62 בפטירתו, ומסופר שמלותיו האחרונות היו הפסוק מתהלים "אל תבואני רגל גאוה"[12].

אך הסתלקותו של הבעש"ט רק סימנה את התחלת שגשוגה של החסידות. לבית מדרשו של תלמידו וממשיך דרכו העיקרי, רבי דוב-בער ממֶזריטש, המכונה "המגיד ממזריטש", התכנסו תלמידים מכל הארצות השכנות, ושם ינקו את רוח החסידות הייחודית והצמיחו אותה. לאחר הסתלקות המגיד נשלח כל אחד מתלמידיו הבכירים לחבל ארץ אחרת בארצות אוקראינה, רוסיה ופולין, והקים חצר חסידית משלו. כל אחד מהתלמידים פיתח את תורת החסידות בדרכו והוסיף לה גוון לפי אופיו ושורש נשמתו. עם תלמידיו החשובים של המגיד נמנים רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד; רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו, רבי זושא מאניפולי (המכונים "האחים הקדושים"); רבי לוי-יצחק מברדיטשוב; רבי יעקב-יצחק הורוביץ, המכונה "החוזה מלובלין"; רבי אהרן הגדול מקרלין; ועוד ועוד. זרם נודע אחר בחסידות נבע ממעיינותיו של אחד מניני הבעש"ט, הלא הוא רבי נחמן מברסלב. לכל זרם בחסידות אופי ודגשים שונים, אך בה-בעת כולם מבטאים את רוחו של הבעש"ט.

רוח הבעש"ט הטביעה חותמה אף מחוץ לזרמי החסידות ה'רשמיים', וניכרת היום בתרבות היהודית בכללותה. תפיסתה של עבודת ה' היהודית כמשהו שמח, המאופיין בהרבה שירה וריקודים, היא השפעה מובהקת של החסידות על דמותה של היהדות. ההבנה כי לצד קיום המצוות ההלכתי מוכרחים לעשות "עבודה" פנימית העניקה אף היא השראה גם לזרמים מחוץ לחסידות. דוגמה נוספת היא גישת הבעש"ט האומרת כי יש ללמד זכות על כל יהודי, גם אם מעשיו אינם 'כשרים' או נכונים כלפי חוץ, שהתפשטה אל מחוץ לתחומי החסידות (כמו למשל למשנתו של הרב קוק).

החסידות היתה מהפכה שלא שברה את כלי המסורת, אלא יצקה לתוכם אור, תודעה וחוויה חדשים. שיווי משקל זה בין חדשנות לשמרנות הוא שאִפשר לחסידות להמשיך ולהתקיים עד היום – ושיאפשר לה לצעוד לתוך העתיד – בעוד מהפכות אחרות התפוגגו וחלפו מן העולם.

המהפכה החסידית השנייה

בחסידות חב"ד נהוגה ספירה של דורות החסידות, הכוללת את הבעש"ט, את תלמידו המגיד ממזריטש ואת שבעת אדמו"רי חב"ד (עד וכולל הרבי מליובאוויטש הנודע) – סך הכל תשעה דורות. לפי ספירה זו, אפשר לומר שאנחנו, כולנו, ובפרט כאן בארץ ישראל, מהווים את הדור העשירי לחסידות. המספר עשר טעון משמעות: הוא מסמל סגירת מעגל והתחלת מעגל חדש. רעיון הדור העשירי מזמין אותנו להתעלות מעל לגדרות שבין זרמי החסידות השונים ולשוב אל המקור של רוחו של הבעש"ט.

והנה, בדורות האחרונים מתחוללים התעוררות ועניין מחודשים בתורת החסידות, ברוחה ובמנהגיה, במיוחד כאן, בארץ ישראל. בפרט ניכרת התחדשות גדולה סביב חסידויות חב"ד וברסלב, המושכות אליהן בעלי תשובה רבים מכל גווני העם. התחדשות רוחנית זו היא בבחינת הגשמת חלום נושן של הבעש"ט בעצמו, שאחת ממשאלותיו הגדולות היתה לעלות לארץ ולממש גם כאן את מהפכת החסידות. סיפורים רבים מספרים כיצד הבעש"ט אף יצא להגשים חלום זה והחל במסע לארץ ישראל, אך למרבה הצער מסעו נקטע בארץ טורקיה והוא נאלץ לשוב על עקביו.

התחדשות החסידות בארץ היא הזדמנות לשוב אל חזונו המקורי של הבעש"ט ולחולל מהפכה חסידית שנייה – תחייה רוחנית של היהדות, הפעם על אדמתה. אחרי אלפי שנות גלות שבנו לביתנו הגשמי, אך מבחינה רוחנית אנו עדיין גולים, נעים ונדים בין שברי תרבויות לא לנו. הקיום החדש של עמנו בארץ מאפשר לשוב אל היהדות בסביבת חיים חדשה, מלאה ועשירה – הכוללת את חיי הגוף, הרגש והיצירה, והמקיפה את מישורי הפרט והכלל גם יחד. השיבה לארץ ישראל יכולה להיות גם השיבה אל הארץ שבנו, אל קרקע נשמתנו שממנה אנו גולים שנים רבות כל כך. דווקא כאן, יותר מבחוץ לארץ, יכולים זרעי החסידות להיקלט, לנבוט ולפרוח, ולגלות את מלוא הפוטנציאל הרוחני החבוי בהם.

בפסוק מופלא בספר ירמיהו אומר הנביא לעמו: "עד מתי תתחמָקין הבת השובבה, כי ברא ה' חדשה בָּאָרץ, נקבה תסובב גָבֶר"[13]. פסוק זה מנבא כי יום יבוא וה' לא יצטרך לרדוף אחרי עמו, אלא כנסת ישראל – המשולה תמיד לרעייתו של ה' – היא שתחזר (תסובב) אחריו. התעוררות זו לבקש את ה' בספונטניות, שלא מתוך כפייה, נקראת "תשובה מאהבה", ומהווה את לבו הפועם של חזון הבעש"ט, התממשות ייעודו לעורר את עם ישראל מעלפונו. והנה, הביטוי נקבה תסובב גבר עולה בגימטריה בדיוק ארץ ישראל: הוא שייך דווקא למציאות שבה העם יושב בארצו. הבעש"ט הגשים את חלומותיהם של רבים בכך שהדריכם אל ביתם הרוחני; אולי הגיעה השעה שנגשים אנו את חלומו?

<< חלק ג | חלק ה >>

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאת ידיעות אחרונות


[1] ישעיהו כט, יג.

[2] שיר השירים ה, ב.

[3] באותה רוח דורשים החסידים את יום הולדתו של הבעל-שם-טוב, ח"י אלול: הולדת הבעל-שם-טוב נועדה להחדיר חיוּת בעבודת התשובה המגולמת בחודש אלול. 

[4] מלכים א יא, כט-לט.

[5] בבלי ברכות ח, ע"א.

[6] דוגמה לתרגום מונחי הקבלה ללשון הנפש היא טביעת מונחי "פנימיות הספירות" – סדרת ביטויים 'רגשיים' ונפשיים המתארים את החוויה הפנימית של כל אחת מהספירות הקבליות.

[7] בראשית יב, א.

[8] משנה אבות ב, א.

[9] המגיד ממזריטש, אור תורה, סימן ת"פ.

[10] כתר שם טוב, כה.

[11] דברים לא, יח.

[12] תהלים לו, יב.

[13] ירמיהו לא, כא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION