ר' יעקב דוד מאמשינוב – 'חוטף ומתפלל'

כשרבי יעקב דוד מאמשינוב מתפלל בציבור - הוא ממשיך לכולם ברכות מהר-מהר. הוא גם מלמד שכל אחד צריך להתרכז באהבה במלאכתו - הרב או שואב המים - ולשנוא את ה'פוזה' שמתלבשת על התפקיד.

 

רבי יעקב דוד קאליש "האדמו"ר הזקן" מאמשינוב, בנו הגדול של רבי יצחק מווארקי ואחיו של רבי מנחם מענדל מווארקי. כשנפטר אביו בשנת תר"ח, קיבל את מרות רבי שרגא פייבל מגריצא, ועם פטירתו, לאחר חצי שנה, החל לכהן באדמו"רות באמשינוב (כשאחיו ממלא את מקום אביו בווארקי). כאביו, פעל בעסקנות ושהה רבות בוורשה לצורך שתדלנות, לעיתים עם החידושי הרי"ם. בין השאר, היה מן הפועלים לבטול "גזירת הפאות והזקן" של הממשלה הרוסית. כדרך חסידות ווארקי, הוא התבלט באהבת ישראל ושמחה, וגם הצטיין בשתיית ריבוי 'משקה' תוך שמירה על צלילות דעתו. רבי יעקב דוד נפטר בד' כסלו תרל"ח, בעיר המרפא מערן שבאיטליה. לאחר שבועיים הובא לאמשינוב, ושם מנוחתו כבוד.

הרה"ק רבי אלימלך מגראדזיסק זי"ע (אף שהיו לו עשרת אלפים חסידים משלו) רגיל היה לנסוע לאמשינאוו לסעודת ראש חודש של מרן מהרי"ד. הרה"ק רבי אלימלך היה דרכו להאריך בתפלה. פעם התפלל שחרית באמשינאוו, וכאשר כבר עמד הרה"ק מגראדזיסק באמצע התפלה - אז החל מרן מהרי"ד בתפלתו, ושניהם סיימו ביחד.

שאלו הרה"ק רבי אלימלך: "אמשינאווער רבי, ווען דאווענט איהר" (מתי אתם מתפללים)? השיב מרן מהרי"ד: "'ויברך דוד את ה''. 'דוד' [כשמו, יעקב דוד] דאווענט שטענדיג פארן רבש"ע [מתפלל תמיד לפני הקב"ה], אולם 'לעיני כל הקהל', ווען דער עולם זעהט [כשהעולם רואה] -'ויאמר דוד'.  חאפט דוד א דאווען אפ (חוטף דוד ומתפלל)".

רבי יעקב דוד מחלק את התפילה לשתים: תפילה בציבור, קצרה וחטופה (על כל פנים באופן יחסי), ותפילה נוספת, המפכה תדיר בלב. מהפסוק שהביא כאסמכתא לשיטתו מתבארים ההבדלים בין שתי התפילות הללו:

בעומק נשמתו, חש היהודי תמיד כי אינו אלא "חלק אלוק ממעל", שברצון הבורא נעשה לישות עצמאית. תחושה זו מתבטאת בתפילה מתמדת, על כל צעד ושעל, כולל תפילה 'טהורה', שאינה מקושרת לצורך מסוים. בחסידות מבואר כי תפילה היא לשון "תופל כלי חרס" שמובנו חיבור: במודעות לעצמו מחד ולשורשו באלוקות מאידך, משתוקק היהודי תמיד לדבוק בה' ולהיות לו ביטוי שלם.

אודות תפילה זו מביא הרבי את הפסוק "ויברך דוד את ה'". "ברכה" היא המשכה למטה (כמו הברכת גפן). לברך-להמשיך את ה' פירושו לגלות, בנפש ובעולם, את מציאותו ונוכחותו יתברך. בראשי התיבות של "ויברך דוד את הוי'" נחבאת המילה ודאי, ללמד על הודאות החזקה הנדרשת בתפילה זו, שלא להסיח דעת לרגע מ'היש האמתי' "הודאי שמו כן תהלתו".

ומדוע התפלה בציבור כה מהירה? גם כאן נעזר בפסוק אותו מצטט האמשינובער – "ויאמר דוד". האמירה נועדה לפעול במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות דווקא, ולפעול ישועה גשמית ליהודים הנצרכים לכך בעניני העולם – בני חיי ומזוני רויחי. כפי שמבואר בזהר, סוד אמר (שרש האמירה-המאמר) הוא אור מים רקיע (שכל אחד מהם נזכר חמש פעמים בשני הימים הראשונים של מעשה בראשית, הכוללים את כל הבריאה) – הפיכת מציאות רוחנית (אור) למציאות גשמית (רקיע), דרך שלב ביניים (מים).

חזרה על התהליך כדי להמשיך שפע ולפעול שינוי בפרט מסוים במציאות דורשת מהירות רבה – המשכת שפע מהעולם הרוחני לעולם הגשמי, תוך התגברות על כל הקטרוגים והמניעות שבדרך. דומה הדבר לאדם המתלבט אם וכיצד לבצע תוכנית מסוימת. בשלב מסוים עליו לחדול ממחשבות ולעשות משהו, בטרם תוחמץ השעה. כך מוסבר סוד ברכת כהנים (להם נאמר "אמור להם"), הממשיכה את השפע במהירות – "עד מהרה ירוץ דברו".

אחד מחסידיו, משה מרדכי, היה עובר מבית לבית ומוכר חלב. פעם נפגש באמצע הרחוב עם מרן מהרי"ד. מפאת בושה, כדי שלא יצטרך לדבר עם הרבי, התחמק ונכנס לאחד הבתים.

קרא לו מרן מהרי"ד ואמר: תנן במתניתין (אבות פ"א מ"ו) "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", והכוונה כי יש ברבנות ב' חלקים: א' חלק הרבנות והשררה, ב' חלק המלאכה לפעול בעניני הצבור. וכן במלאכה יש ב' חלקים: הא' המלאכה בעצמה, ב' חלק הרבנות והשררה של המלאכה, כמו שאמר רבי בונם מפשיסחא שגם בשואב מים שייך גאוה והתנשאות. הבעל גאוה נושא המים על כתיפיו מבלי לאחוז גם בידו (שרוצה להראות כחו וגבורתו), ואילו אדם הפשוט אוחזו גם בידיו. וזהו שכתוב "אהוב את המלאכה", כלומר לאהוב את חלק ה'מלאכה' שבמלאכה, ושנא את חלק ה'רבנות' והשררה שבמלאכה...

נדמיין לרגע את הסיטואציה: החסיד פוגש ברבו תוך כדי עיסוקו במלאכה הנחשבת נחותה למדי. מתוך בושה הוא מנסה לחמוק ממנו, ונכשל. ומה עושה הרבי אם לא להוכיח אותו... על מדת הגאווה?

האמשינובער הדגיש שבושה יתרה לא מצביעה בהכרח על ענווה ושפלות. פעמים רבות היא רק ביטוי לשאיפה להיות מכובד יותר, ולתחושה שמקומי האמיתי נעלה מהמקום בו אני נמצא. בדבריו, מכוון הרבי את חסידו לשפלות-אמת.

המשנה מתחיל מאהבה ומסיימת בשנאה (שלא כסדר הרגיל של "סור מרע ועשה טוב"), כאמור בתניא על הצדיק הגמור, שמתוך אהבתו השלמה לטוב, מגיעה שנאתו העזה לרע (המתנגד לאותו טוב). כאן, הטוב הוא המלאכה עצמה והרע הוא תחושת החשיבות הנגרמת ממנה, שבאמת אינה אלא הסחת דעת מזיקה. גם טרם שהגענו לשנאת הרע בתכלית, "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". ראשית לכל, אהבת המלאכה היא ענייניות. לחסיד ששאל מה לחשוב כשהוא מתפשט ומתלבש במקוה, הורה הרבי הרש"ב להתרכז בפעולות הטכניות שהוא עושה. כך, גם בעל המלאכה במלאכתו, והרב בעסקו עם הציבור, צריכים להתרכז בעבודתם.

ורמז משעשע שיש בו המחשה רצינית: ההפרש בין מלאכה (96) ל-רבנות (658) הוא ציונות (562). הציונות עסקה ב'מלאכות' הטובות והיקרות ביותר, כעידוד עליה ובנין הארץ, אך הוסיפה עליהן נופך שלילי של 'רבנות', אידיאולוגיה המתיימרת לבנות 'יהודי חדש' ר"ל (לצד הפיכתה לקרדום לבנין קריירה אישית, כשבסופו של דבר הופקרה המלאכה עצמה בידי נוכרים).

בדברי הרבי מאמשינוב לתלמידו, הוא מלמד אותנו לאמץ דרך עבודה אמתית, יעילה, ולא פחות מכך – שמחה ומשוחררת מנטל הרבנות...

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION