אדמו"ר האמצעי – מלחמת הקוזקים בקטרוג

אין בן אדם שלא נתקל מדי פעם בהרגשה שדין רובץ על צווארו. אדמו"ר האמצעי מלמד אותנו איך לא להתפעל ולהביא ישועה ע"י - שמחה!

רבי דוב בער שניאורי — אדמו"ר האמצעי, הוא הרבי השני בשושלת חב"ד, בנו וממשיכו של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נולד בעקבות ברכתו של המגיד ממעזריטש ונקרא על שמו. נודע באריכות ובעמקות דרושי החסידות שלו. חתנו, אדמו"ר הצמח צדק התבטא עליו ש"אם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם, כי אם חסידות". כאביו — אדמו"ר הזקן — אף הוא נאסר בעקבות הלשנת המתנגדים. חג הגאולה שלו מן המאסר חל ב-י' בכסלו. יום קודם כן, ט' בכסלו, הוא יום הולדתו ויום פטירתו של אדמו"ר האמצעי והתקיים בו בגלוי הפסוק "את מספר ימיך אמלא". אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה, ונפטר תוך כדי אמירת מאמר חסידות במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים". מנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

אחד מגינוני המלכות של האדמו"ר האמצעי היתה הקאפעליע, מקהלה, שניגנה לפניו בזמנים מיוחדים. ואם לא די בכך,  יחד עם הקאפעליע היו לו קוזאקים, חסידים שרכבו על סוסים כפרשים. אלה שידעו לנגן ניגנו, ואלה שכנראה לא היו הכי טובים בנגינה, אבל היו גבורי חיל -  רכבו על סוסים. בעת רצון הרבי הסתכל מחלון הבית וסימן להביא את הקאפעליע והקוזאקים, ואז ביחד, הקאפעליע החלה לנגן והקוזאקים לרקוד על הסוסים.
בנו החביב של אדמו"ר האמצעי, רבי נחום, לא היה בקאפעליע – הוא היה בין הקוזאקים. הוא היה בחור כארז ורכב על הסוס. פעם אחת באמצע השבוע, בלי שום סיבה נודעת למה הרבי מבקש את הקאפעליע לנגן ואת הקוזאקים לרכוב על הסוסים, הוא עשה סימן – כולם הזדרזו, הגיעו הקאפעליע והקוזאקים, הקאפעליע נגנה והקוזאקים רקדו ועשו שמח על הסוסים. באמצע השירה והריקוד צועקים לרבי שהבן שלו, רבי נחום, נפל מהסוס ומצבו מסוכן ר"ל. הרבי לא הפגין שום תגובה, ואמר להמשיך את הנגינה ואת הרכיבה – כאילו לא קרה שום דבר. כמובן שלא הבינו, אבל אם הרבי אומר עושים בדיוק מה שהרבי אומר. המשיכו, ואחרי זמן מה באו והודיעו לרבי שבסך הכל נשברה לו הרגל והוא לא בסכנה. הרבי אמר שגם יתרפא לגמרי, וכך היה.
אחר כך, בעת רצון, שאלו את הרבי מה זה היה: למה הוא קרא לקאפעליע ולקוזאקים באותו יום, ללא סבה גלויה, והעיקר, למה כאשר הבן נפל הוא לא הגיב כלל? הסביר הרבי שבאותו בקר הוא ראה, או הרגיש, שיש קטרוג גדול על בנו, ומקובל אצלו שהדבר העיקרי שממתיק דינים הוא שמחה.

מרכז הסיפור, כמובן, הוא כוחה של השמחה להמתיק את הדין ולבטל גזירות קשות. היא הדרך הטובה ביותר לקדם את פני הרעה, וגם לבטל אותה למפרע: כאשר הודיעו לאדמו"ר על כך שבנו נפל מן הסוס, הבין מיד שזו הגזרה שחזה בה באותו בוקר. במקום ליפול ברוחו מכך שהוא עצמו גרם לנפילת בנו (בקוראו לגדוד הקוזקים), הורה להמשיך בשמחה ביתר שאת, ואכן פעל את הישועה השלמה.

גם משיח, הגואל האחרון, ינצח במערכה בזכות שישמח בעצמו וישמח אחרים. ניתן לשער שהאדמו"ר האמצעי עצמו היה נתון דווקא במתח רב, אך מתוך השמחה שגרם לחסידיו בשירה ובמחולות, נעשה הוא עצמו שמח ויכל לפעול את הדרוש. כך גם ציווה הרבי מליובאוויטש לחסידים בתקופת מחלתו, כאשר המילים האחרונות שנשמעו מפיו היו "ברוב שירה וזמרה".

מעניינת העובדה שבחצר האדמו"ר האמצעי, הביטוי לשמחה הגדולה ביותר הוא דווקא גדוד קוזקים – מחזה של דין לכל הדעות. אכן, יחד עם גדוד הפרשים הופיעה המקהלה, שהפכה את מפגן הכח למופע של שמחת ניצחון. כך מוסבר במאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"צ, כי שמחת הניצחון היא הגדולה שבשמחות.

הביטוי האהוב בחב"ד לשמחה זו הוא "דידן נצח", "[הצד] שלנו מנצח". ראשי התיבות של הביטוי הם דן, כמספר שנות חיי האדמו"ר האמצעי. נוסף על כך, ד"ן היינו דעת נצח, רמז לכך שניצחון הקדושה הוא בכח הדעת. הדעת היא הספירה המקשרת בין היהודים (כבפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו"), בין היהודי לבוראו ובינו לבין עצמו. הסיטרא אחרא, שכולה אינטרסנטיות ופירוד, חסרה את החיבור הזה. על כך נאמר בזוהר "אל אחר איסתריס, ולא עביד פירין": דור ההמשך נולד בזכות הקשר בין הוריו. דבר זה מוביל אותנו לממד נוסף של ספירת הנצח: הנצחיות וההמשכיות. מכח חיבור הדעת מגיע הניצחון האופייני לשבט דן – מחושים בן דן שערף את ראשו של עשיו, ועד לשמשון המכה בפלישתים. גם בימינו, היודע את מהות הקשר בינו לבין עמו ואלוקיו, יוכל לדעת מיהו האויב ולנצח אותו – בשמחה!

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION