רבי דוב בער – המגיד ממעזריטש גוף מאיר

הרב המגיד ממעזריטש שיום ההילולא שלו בי"ט כסלו הצליח לזכך באמת את גופו עד שאור הנר האיר דרכו. זה לא קונץ אלא דרך חיים ששמה את הנשמה כעיקר והגוף כטפל.

 

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש. מספר גרסאות יש לסיפור התקרבותו אל הבעל שם טוב, ובכולן מורגשים מאמציו של הרב למשוך אליו את התלמיד הגדול. על פי חלק מהגרסאות, הבעל שם טוב אף נסע בעצמו אל ה'פני יהושע', שהיה רבו של המגיד באותה עת, ושכנעו להורות לרבי דוב בער לנסוע אליו. בתקופת הנהגתו, שנה לאחר הסתלקות הבעל שם טוב ועד לפטירתו בשנת תקל"ג, הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו הבעל שם טוב, היה המגיד עצמו יושב אוהל מובהק, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, כשהאחים הקדושים ר' שמעלקא ור' פנחס 'בעל ההפלאה' הגיעו אף לדייטשלנד, הלא היא גרמניה הרחוקה (פיזית ורוחנית). החסידות שגשגה, ומטבע הדברים – גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו. בשנת תקל"ב פרצה במעזריטש מגפה. ר' זושא מאניפולי תלמידו, הביא את המגיד ובני ביתו לאניפולי, שם התגורר המגיד כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי"ט בכסלו תקל"ג. ביום פטירתו אמר לאדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי: "היום הוא יום טוב שלנו". דבריו הובנו לאחר שנים, כאשר רבי שניאור זלמן שוחרר מכלאו ביום הזה. לאחר פטירתו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את אור החסידות במקום מושבם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.

העידו על הרב המגיד נ"ע, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שכאשר היה שם את ידו הקדושה ליד נר האור היה עובר דרך היד. כלומר, היד שלו הייתה שקופה. זה לא היה איזה 'קונץ' או קסם חלילה וחס, אלא שמרוב זיכוך הגוף, נעשה גופו כאספקלריא המאירה.

את המילה 'זיכוך' בלשוננו, ניתן לפרש כ'נקיון'. ניתן להבין, אם כך, שהאטימות הנראית לעין אינה מצבו הטבעי של הגוף. זהו 'לכלוך', הנובע מחטא אדם הראשון.

על האדם הראשון קודם החטא, נאמר שהאיר באור מסנוור כל כך עד שעקבו בלע באורו את אור השמש. כאשר חטא, הולבש בכותנות עור הנקראות בזוהר "משכא דחיוויא", עור הנחש. אולם בספר התורה של רבי מאיר נכתב במקום זאת "כותנות אור", כיוון שאצל צדיקים המזככים את גופם, נעשה הגוף כלי נקי לנשמה המאירה דרכו, כלשון הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו".

בדרך כלל, זיכוך הגוף משמעו בעיקר התאמה מלאה בין רצון הגוף לרצון הנשמה. אצל המגיד הקדוש, שהיה אחד ומיוחד בזיכוך גופו, הדבר התבטא אף בשקיפות פיזית, המביעה היטב את היות הגוף טפל והנשמה עיקר. אף לאחר יציאת נשמתו מגופו, המשיך הגוף לחוש בכך ולמלא את רצון הנשמה:

כאשר ערכו את הטהרה לגופו, התכופף המגיד וטבל במקווה בכוחות עצמו! סיפור נוסף מתאר כיצד, כאשר נלקח לקבורה,  התרוממה מיטתו באוויר. התלמידים מיהרו לתפוס בה ולהורידה, כדי לא לפגוע בכבוד צדיקי הדורות הקודמים – שקדושתם לא התבטאה בגילוי כזה.

נשמתו של המגיד פעלה גם על אנשים אחרים, ואפילו חפצים דוממים: 

תלמידו של המגיד, ד"ר גורדון, היה גם הרופא האישי שלו. כרופא אישי היה לו מפתח לחדר המגיד. גם למגיד היה מפתח, ובדרך כלל הוא השאיר את הדלת נעולה, אבל בלי המפתח מבפנים. לכן ד"ר גורדון היה נכנס לעתים עם המפתח שלו, בכדי לבדוק ולהשגיח על המגיד, כיוון שהיה חולה מאד. פעם אחת כאשר נכנס ד"ר גורדון לבדוק אחר המגיד, מצא אותו במצב לא טוב, וכיוון שכך, יצא לרגע לומר לתלמידים להתפלל על רבם. כאשר בקש לחזור לחדר, מצא שהדלת נעולה עם המפתח מבפנים. ד"ר גורדון חשש מאוד ולכן הציץ דרך חור המנעול. הסיפור היה בעת מנחה של ערב שבת. כשהביט דרך החור, ראה את המגיד שוכב על מטתו כשהיא מרחפת באויר. והמגיד אומר את מזמור ק"ז, "ארבעה צריכים להודות", כאשר שמע ד"ר גורדון את המגיד אומר את הפסוק "כל אוכל תתעב נפשם". החל ד"ר גורדון להקיא. כל כך הקיא – ממש את כל הקישקעס שלו – עד שהגיע לסכנת נפשות. בנשימה האחרונה נמלט משם הד"ר. אחר כך כשספר זאת למגיד, ענה לו המגיד – היה לך מזל שלא נשארת לסוף הפסוק, "ויגיעו עד שערי מות" – מזה לא היית יוצא בחיים.

כבסיפור הקודם, כאשר התרוממה נפשו של המגיד אל על התרומם גם גופו, ויחד אתו המיטה עליה שכב. כאן פעל המגיד גם לזיכוך גופו של תלמידו, כשגופו של הרופא הגיב לפסוקי התהלים של המגיד כאילו בלע סם הקאה... נפשו תיעבה את האוכל, והגוף נענה לה מיד.

מכל זה אפשר להתרשם, שזיכוך הגוף מושג על ידי סיגופים ותעניות המערערים את אופיו המוצק. אמנם גם לכך יש תפקיד, אך זה כלל איננו העיקר: בקבלה, משויך הגוף וזיכוכו לספירת התפארת, והמקובלים הראשונים לימדו שספירת התפארת נקראת "אספקלריה המאירה". מדוע?

בכל הספירות, שם הוי' מאיר ומחייה את אחד משמות ה' האחרים, המהווה כלי אליו. בספירת התפארת, לעומת זאת, גם האור וגם הכלי הם שם הוי'. בחסידות מסבירים זאת בכך ששם הוי' הוא שם הרחמים. ההתייחסות הבסיסית ביותר של הבורא לברואיו היא הרחמים, והם מתבטאים בצורות שונות לפי הצורך והעניין. בספירת החסד דרך נתינה, בספירת הגבורה דרך ריסון, וכן הלאה. ספירת התפארת היא הבעת הרחמים עצמם, כפי שהם. כאן הלבוש נועד לגלות את מלוא רגשותיו של ה' בלא צורך בכסות שאינה מן העניין.

מכאן אנו למדים, שהאדם הזך ביותר הוא זה המרחם יותר מכל על זולתו, ורק כך ניתן לזכך את הגוף. אם המניע לסיגוף הוא החשק להתעלות אישית, יעשה הגוף צנום מאוד, אך מלא בתחושת ערך עצמו וקטנות הזולת. אם לא יחוש כך, מה ייתן לו את הכח לעמול יותר מחבריו? כאשר מגמת האדם היא היכולת להיטיב לזולתו, והוא מעוניין שגופו לא יפריע בכך – אזי מזדכך גופו באמת, והופך מאיר.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION