רבי אברהם משה מפשיסחא - תהלים עד זוב דם

רבי משה מפשיסחא שיום ההילולא שלו בנר שביעי של חנוכה, מראה לנו מהי עבודת ה' במסירות נפש ובדביקות מופלאה 

רבי אברהם משה, ״העילוי הקדוש״ מפשיסחא, נולד בשנת תק״ס לאביו הרבי ר' בונם, ונודע מילדותו כעובד ה' במסירות נפש. כאשר הגיע לפרקו נשא את נכדת היהודי הקדוש – רבו של אביו. בעת פטירת אביו, בי"ב אלול תקפ"ז, היה רבי אברהם משה בן עשרים ושש, ובמהלך ראש השנה קיבל עליו את האדמו"רות, בלחצו של רבי יצחק מווארקי. כאשר שלחו חסידיו לרבי מקוצק שיצטרף אליהם, ענה: "אמנם הוא אש להבה, אך זו תכבה במהרה". ואכן, כעבור פחות משנה וחצי, בנר שביעי של חנוכה, נפטר הרבי כשהוא בן עשרים ושמונה בלבד.

בקיץ שנת תקפ״ז חלה הרבי ר׳ בונם, ובחודש אלול כבר היה מצבו קשה. ביום שישי, ח' באלול, הלך רבי אברהם משה לבקר את אביו בחוליו. וכאשר הבין כי קיצו קרב- נתעלף. בקושי רב הקיצוהו, ומשמשו נשאו על כפיו לביתו.
לאחר הקידוש הלך לחדרו ואמר למשמשו: הריני הולך כעת לישון! ואל תעז להעירני משנתי בשום אופן שבעולם, ואל תרשה לשום אדם להיכנס לחדרי אפילו יבואו כל אנשי העיר וירצו לשבור הדלת!
רבי אברהם משה נשאר במצב זה מיום השבת עד יום ג' י״ב אלול, ומשמשו היה מטפטף לו מדי פעם יין לתוך פיו לקיום הגוף. ביום ג׳ נעשה רעש כי הרבי ר׳ בונם קרוב ליציאת נשמה. מיד רצו להודיע לרבי אברהם משה את המצב כדי שיבוא לבית אביו, והמשמש שמר את פקודת רבו ולא נתן לאיש להיכנס. אמו הרבנית הצליחה איך שהוא להיכנס והתחננה לפניו: בני, עשה נא למען כבוד אבא ובוא אל מיטתו! אמר לה רבי אברהם משה: תאמיני לי כי אין באפשרותי ללכת.
הלכה אמו וביקשה מרבי יצחק מווארקי כי ישפיע על בנה שישנה את דעתו. ענה לה הרבי מווארקי: האמיני לי כי אפילו אם היית מבקשת ממני דבר הנוגע לסכנת נפשות הייתי עושה עבורך, אולם כאן רפו ידי. בנך ואביו הקדוש עסוקים כעת בעניין שאפילו מלאכים ושרפים מקנאים בהם, ומתיירא אני להכניס ראשי בזה. באותו הרגע שנפטר הרבי ר' בונם פתח רבי אברהם משה את עיניו ואמר: רואה אני חשיכה גדולה שנפלה ובאה לעולם. כשעברה ההלוויה ליד ביתו, הלך החוצה וליווה מעט ותיכף חזר לביתו.

בסיפור מורגש הקשר העז של רבי אברהם משה לאביו, והפרידה הקשה עם פטירתו. דבר הבולט עוד יותר לאור הסתלקותו של רבי אברהם עצמו, זמן לא רב לאחר הסתלקות אביו. בהקשר לכך, מסופר כי רבי בונים רצה שבנו יהיה סוחר, כמוהו עצמו בצעירותו, אך זה סרב. לו היה מסכים לתת לעולם הזה יותר משקל בעבודתו, היה מחזיק מעמד בעולם גם לאחר שאביו יצא ממנו.

אך "יודע ה' ימי תמימים". משך חייו של צדיק מכוון היטב מלמעלה. כאן הדבר בולט במיוחד, במספר גדול יחסית של סיפורים המתייחסים להסתלקותו ולהסתלקות רבי בונם. ננסה להציץ מעט אל החשבון האלוקי במספר שנות חייו: רבי בונם חי 62 שנה, כמורנו הבעל שם טוב זי"ע. יחד עם 28 שנות חיי רבי אברהם משה, נשלמות תשעים שנה, "בן תשעים לשוח". הוא ואביו נמשכו משורש יצחק אבינו שיצא לשוח בשדה (כיאה לשם רעייתו של רבי בונים – הצדקת רבקה). בחייו הקצרים הביא הבן לשלמות את עמלו של האב. אכן, צדיקי דורו קראו על רבי אברהם משה את הספד הירושלמי על רבי בון (בונם...), שנפטר אף הוא בן 28: ''יגע רבי בון בקוצר ימים כתלמיד ותיק בן מאה שנים''.

עבודה גדולה הייתה לו באמירת תהלים,ומגודל חולשתו הוצרך לשכב במטה בשעת אמירתו. מרוב ה״קאכעניש״ הייתה המטה מתנדנדת, עד שהזהירו הרופאים כי הוא מסתכן בכך. ביקשו החסידים מאמו שתגזור עליו בגזירת ״כבוד אם״ שיפסיק מלומר תהילים, אלא שהרשתה לו לומר קפיטל אחד, וגם היה מביט ומסתכל בתוך התהלים.
עוד מסופר, כי אחרי תקופה מסוימת החלו ריאותיו שותתות דם בעת אמירת התהלים, והרופאים אסרו זאת עליו. פעם כשהוטב מצבו ביקש רשות מהרופאים לומר תהלים, והרשו לו לומר לניסיון פסוק אחד. כשהחל לומר ״הללו את ה' כל גוים״, תיכף החלו ריאותיו לשתות דם.

דבקותו בתהלים הייתה לשם דבר עוד בילדותו, כאשר היה שוהה שעות רבות מדי יום ביער הסמוך תוך אמירת תהלים בבכי עז. הדבר מצביע על היותו ניצוץ דוד המלך, דבר המשתקף אף הוא בשנות חייו: 28 עולה פעמיים דוד, ויחד עם שבעים שנותיו של דוד עצמו (חמש פעמים דוד), עולה החשבון לשבע פעמים דוד. זהו חתך הזהב (=דוד), המחלק את הז' לה' וב'.

הניצוץ המלכותי-משיחי שבקרבו, משורש דוד המלך, משתקף אפילו ממחלתו של העילוי הקדוש. מהריאה, שבספר יצירה מקבילה לאות א', פורץ דם המשלים אותה לאדם שלם. כך מתקנת אמירת התהלים שחיבר דוד, את חטא אדם הראשון. תיקון אדם נרמז בשמו – אדם דוד משיח, וכאן מופיע רבי אברהם משה כמשיח המחבר את אדם הראשון ודוד המלך.

בסיפור נוסף, מתגלה רבי אברהם משה כמשיח-מְשִֹיח כאשר הוא נפגש עם הגאון רבי מרדכי בנעט. הגאון הישיש, שלימד את סבו ואביו של רבי אברהם משה, נסע עמו בעגלתו והקשיב לשיחת קדשו כל הדרך כשעיניו זולגות דמעות. בסופו של דבר נאנח באמרו: מה אני יכול לעשות, הרי כבר זקנתי בשביל כך. אך אם היה בכוחי הייתי נוסע לפולין אל האברך הזה כדי ללמוד את דרך החסידות.

אודות הסתלקותו מספרים החסידים:

סמוך לחנוכה תקפ״ט נסע לביאלא ושהה שם מספר ימים עם אמו הרבנית רבקה. יום אחד אמר לה:״מתאווה אני למות!" אמרה לו אמו: שמעתי מאביך כי צריך ללמוד היטב כיצד למות.ענה לה רבי אברהם משה: כבר למדתי היטב...
אחר סעודת שחרית של שבת הלך לבית העלמין וסובב אותו מבחוץ. כשהגיע למקום מסוים נעמד ואמר: מקום זה מריח טוב! ותיכף חזר לביתו. בשעת רעוא דרעוין של שבת קודש ז' דחנוכה עלתה נשמתו לגנזי מרומים.
 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION