התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

רבי משה מלעלוב – זיו הצדיק

מה הקשר בין להגיד 'לחיים' לפני המוות, להסתכל בפני הצדיק והנביא זכריה? רבי משה מלעלוב זצ"ל בשיא תפארתו

 

  • הדפסה

רבי משה מלעלוב היה בנו של רבי דוד מלעלוב והאדמו"ר השני בשושלת. בהגיעו לפרקו נישא לבת היהודי הקדוש מפשיסחא. לבד מאביו וחמיו, היה גם תלמידו של רבי ישעיה וולטפרייד מפשדבורז', ובשנים תר"ג עד תר"י כיהן בפשדבורז' כרב. כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל, והיה ממייסדי "כולל ורשה" לתמיכה ביושבי ארץ הקודש. בשנת תר"י החל במסעו לארץ ישראל, והגיע אליה בל' בתשרי תרי"א. בארץ חי ע"ד ימים כמספר שנות חייו, וטרם פטירתו ציווה לקנות עבורו קבר בסמוך לקבר הנביא זכריה בן ברכיה. בי"ג טבת, כשראה שחליו מכביד, ציוה לשאתו במיטתו אל הכותל. אולם כשקרבו אל הכותל רגמו אותם הערבים באבנים והוכרחו לחזור, ובאותו יום נסתלק.

טרם נסיעת רבי משה לארץ ישראל, נסע להרבה צדיקים שהיו במדינת פולין, לקבל מהם את ברכת הפרידה לפני הנסיעה. גדול הצדיקים שהלך לבקר היה רבי ישראל מרוז'ין, שרבי משה החשיבו כרבו אף שהוא עצמו היה רבי. באותו זמן, לפני שנפרד ממנו, אמר רבי ישראל מרוז'ין לחסידיו שהחסידים בפולין הם שוטים שנותנים לו לנסוע ולעזוב אותם. על כך המליץ את המשנה במסכת שבת, "אין פולין לאור הנר". אין מדינת פולין ראויה לאור הרבי מלעלוב.
לאחר פרידתו מצדיקי הדור, קרא רבי משה לכל חסידיו שרצו ללוותו אל תחנת הרכבת, וטרם נסיעתו אמר להם: רוצה אני שתביטו מבט עמוק בפני, ותמיד תזכרו תמונתי (אז עוד לא היו נפוצות תמונות וצילומים). זה יהיה סגולה לכל החיים, שיהיה לכם טוב בגשמיות וברוחניות.

דברי הרוז'ינער מעלים בזיכרון את אמרת חז"ל, כי בעזיבת צדיק את העיר "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". היופי והאור שבפני הצדיק נאצלים על המקום בו הוא חי ופועל, אולם בעזיבתו מסתלק האור, והנותרים מאחור עלולים לשקוע בחושך העולם. העצה לכך היא חקיקת דמותו של הצדיק בנפש. כשם שליוסף הצדיק "נראתה דמות דיוקנו של אביו" למונעו מחטא, כך המקושרים לצדיק מתחזקים ביראת שמים ובאהבת ישראל כתוצאה מזכירת דמותו. ידוע הפירוש החסידי למימרת הגמרא "לגבי משה, יראה מילתא זוטרתא היא": כאשר קשורים לצדיק, יראת ה' נעשית לדבר פשוט. ואכן, אודות רבי משה התבטא ה"באר משה" מקאזניץ: "הרוצה לראות את צורת משה רבינו – יסתכל עליו". דרך זו של התקשרות לצדיקים, התבטאה גם אצל נינו של רבי משה, רבי משה מרדכי מלעלוב. רבי משה מרדכי עודד חסידים לשאת איתם תמיד את תמונתו של הרבי מליובאוויטש, כסגולה ליראת שמים.

בבקשתו להיקבר ליד זכריה הנביא, ביטא הרבי מלעלוב קשר עמוק לדמותו. אף יום פטירתו, בי"ג בטבת, חל שלושה ימים לאחר יום פטירת זכריה בעשרה בטבת. מעניין לראות, כי ספר זכריה הוא האחד עשר מתוך שנים עשר ספרי הנביאים הקטנים. ספר זה, יחד עם סגנון חלומותיו החידתיים של הנביא, מזכיר את יוסף בעל החלומות, השבט האחד עשר משבטי ישראל.ואמנם, תלמידו ה'תפארת שלמה' מראדומסק אמר, שכיסופי רבו לעלות לארץ באו מהיותו "בעלה דמטרוניתא" כיוסף הצדיק. ארץ ישראל היא המלכות, או השכינה, המסמלת את עם ישראל כולו. הצדיק הוא היסוד המשפיע לה את ברכת ה' ומקרב אותה אליו. ואכן, רבי משה נסתלק בשבוע של פרשת "ויחי", בה מוזכרת פטירת יוסף הצדיק.

"לחיים" עם המוות

אברך צעיר מחסידי ר' משה'לי נועץ עם רבו, שמא כדאי לו לנסוע לפרוסיה לשם מסחר. הניאו הרבי מכך, באומרו כי אין הוא רואה בזה סיכוי להצלחה עבורו. האברך קבל דינו באהבה, ושב לביתו. ברם, כשהורע מצבו, חזר האברך אל הרבי במגמה לנסות שוב להשיג הסכמתו ולצאת לפרוסיה. לבסוף ניאות הרבי, והוציא ממגירתו גביע קטן וצלוחית עשויים עץ. מסרם רבי משה ליד החסיד העני ואמר: "לשמירה ולהצלחה!".
חוזר האברך לעירו, משיג סכומי כסף ניכרים מסוחרי העיר ויוצא לדרך. אך טרם הרחיק מן העיר השיגו שודד גברתן, גזל את כל כספו ואף אמר לרוצחו נפש. לא הועילו כל בכיותיו לפני השודד, והאברך התכונן למותו. אמר וידוי בדמעות, ולפתע נזכר. הן הרבי נתן לי גביע לשמירה! אשתמש בו, ואולי אנצל בזכות הרבי! הוציא את הגביע, שלף מכיסו בקבוק יי"ש ופנה אל השודד:
- הבה ואלגום לפחות לגימת יי"ש בטרם אמות!
הסכים השודד, והאברך מזג לעצמו גביע יי"ש. אולם ריח המשקה גירה את תאבונו של השודד, שחטף את הגביע מידו של האברך ותחבו כולו לתוך פיו. היהודי לא הרהר הרבה, התנפל על השודד הסובא ותחב את גביע העץ עמוק בגרונו. תוך רגעים ספורים נחנק השודד, ונפל ללא רוח חיים. התיירא האברך להשאיר את גויית השודד בצד הדרך, מחשש לנקמת חברי כנופייתו. מה עשה? רוקן את כיסיו הגדושים של השודד, הטעין את הגויה על עגלתו וכיסה אותה בקש. לכשיבוא בין יהודים, יטכס עצה איך להיפטר מן הגופה.
כשהגיע החסיד לפרוסיה, מחוז חפצו, הבחין במודעה ממשלתית ועליה מתנוסס פרצופו של השודד. פרס גדול הוצע שם לכל מי שיביא אותו אל תחנת המשטרה, חי או מת... מיהר אפוא החסיד אל תחנת המשטרה, ומסר את הגויה לידי השוטרים הנרעשים. הכסף הרב שקיבל, בנוסף לשלל שלקח מכיסי השודד, הספיק לעשותו עשיר גדול לכל ימי חייו.

שני פרטים בולטים לעין בסיפור המשונה הזה, מעבר לרוח הקודש שגילה רבי משה (שלכמותה כבר הורגלנו בסיפורי צדיקים). הראשון הוא התושייה שגילה החסיד, בזכות הקשר לרבו. הוא לא מסתפק בתפילה, ואפילו לא בזיכרון רבו הקדוש, אלא קופץ על ההזדמנות ופועל בביטחון ובאומץ.

הפרט השני הוא נכונות החסיד לשתות לחיים על סף הקבר... בזכות האחיזה החזקה ברבי ובשמחה החסידית בזה ובבא, קנה לו האברך חיים של עושר וכבוד. בתחילה, אמנם, רצה הרבי מלעלוב לשמור על החסיד, וניסה למנוע ממנו לצאת. אך לבסוף הוסיף הרבי לשמירה גם את ההצלחה. עם זאת, כדי להמשיך את הברכה, נצרך החסיד למסירות נפש – בזכותה בוער הרע מן הארץ.

  • הדפסה