ר' נחמיה מדוברובנה

ר' נחמיה מדוברבובנה - הגאון החסיד, שרצה להנות מיגיע כפיו וחתם על תשובותיו 'נחמיה החורשתן' מזכיר גם את נחמיה בן חכליה והתנא רבי נחמיה 

ר' נחמיה הלוי בירך-גינזבורג מדוברובנה נולד בט"ו בשבט התקמ"ח, לאביו ר' אברהם בירך חסיד האדמו"ר הזקן. היה מחסידי האדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק. בזווג שני נשא את נכדתו של אדה"ז, גיטא רחל. נודע כלמדן עצום בנגלה ולמד בחברותא עם הצ"צ. תשובותיו נדפסו בספו 'דברי נחמיה' כמו כן כתב הגהות ואף כמה סימני השלמה לשו"ע אדה"ז. נפטר בט"ו בשבט התרי"ב, ביום הולדתו השישים וארבע.

כשהתחתן הצמח צדק, בגיל ארבע עשרה, קבל לנדוניא סכום של 300 רובל כדי להתחיל לבנות את חייו. מה עושים עם הכסף? היה לו חבר בן 15, ר' נחמיה, שגם לו יש כסף להשקיע. שניהם רצו לקיים את הוראת הרמב"ם לא להתפרנס מלימוד תורה, והחליטו להקים מפעל לייצור חותמות שעוה. תוך כדי עבודת שני האברכים במפעל, עסקו תמיד בתורה. פעם אחת היו שקועים בסוגיא ולא הבחינו שדוד השעוה רותח ועולה על גדותיו. שריפה פרצה וכל המפעל נשרף. בכך נגמר פרק זה של מפעל החותמות וכל הכסף ירד לטמיון. אחר כך הקים ר' נחמיה מפעל טליתות ממנו התפרנס בכבוד כל חייו.

הרושם הראשוני מן הסיפור הוא ששני הידידים הם רחפנים חסרי תקנה... כך באמת ראוי שיהיה גדול בתורה, המקיים "באהבתה תשגה תמיד". למרות זאת, ניתן לראות באופיו של ר' נחמיה קו מעשי מאוד: ראשית הוא פוסק, 'בעל נגלה'. שנית, בעוד ידידו נעשה לרבי והתפרנס מן הסתם מכספי חסידיו, ר' נחמיה לא ויתר על השאיפה להינות מיגיע כפיו ומצא לו עסק קדוש ומכניס כאחד. הוא אף אהב להזדהות עם מלאכתו ולא עם רבנותו, ומספרים שהוסיף פעם מספר שורות בסוף תשובה הלכתית שכתב רב אחר וחתם: "נחמיה החרושתן". ר' נחמיה אף אסר על בנו להדפיס את חידושיו, אלא שלאחר שנים נכנע הבן ללחצו של הרבי הצמח צדק והדפיס את שו"ת "דברי נחמיה".

 כדרכנו, נקשור בין ר' נחמיה אוהב המלאכה ל'נחמיה' קדום יותר – נחמיה בן חכליה, ממנהיגי שיבת ציון בימי הבית השני. בעוד רעהו, עזרא הסופר, היה איש רוח וספר, נחמיה הינו איש מעשה מובהק. עם הגעתו לירושלים הוא דואג לבניין החומה, ומתמודד עם התנכלויות הגוים שהתישבו באזור בזמן גלות בבל. למרות שמו המנחם, יש במעשי נחמיה הראשון משהו קשה ותכליתי. אולי בגלל תכונותיו אלו, מזוהה עזרא בכתבי האר"י עם משה רבנו, נותן התורה, ונחמיה עם המשיח, מתקן העולם.

לאחר פטירת האדמו"ר האמצעי, לא רצה ר' נחמיה לקבל עליו את מרות חברו הצמח צדק, עד שכעבור זמן מה חלם שאדמו"ר הזקן בא אליו ושאל אותו, 'נחמיה, למה אין לך רבי?'. כששאל: 'את מי אקח לרבי?'. השיב האדמו"ר הזקן: 'מנחם ינחמנו בהוה ובעתיד'. הוא הבין שהכוונה לצמח צדק, ששמו מנחם. קם בבוקר, רתם את העגלה ונסע לליובאוויטש, ומאז נעשה חסיד בבטול גמור.

המשפט שאמר האדמו"ר הזקן בחלום התפרסם בחב"ד, בפרט לאחר שהרבי הנוכחי (הנקרא על שם הצמח צדק) קיבל את הנשיאות. מנחם ינחמנו "בהוה" – הוא הצמח צדק, "ובעתיד" – הוא הרבי. אך אף כי לבסוף קיבל נחמיה את רבי מנחם מענדל כרבו, ניכר כי היחס הראשוני ביניהם הוא של ידידות פשוטה ושוויונית. לאור זאת, מעניין להתבונן בדברי 'נחמיה' שלישי, התנא רבי נחמיה, במחלוקתו על רבו, רבי עקיבא. הפסוק הפותח את שירת הים, "אז ישיר משה ובני ישראל... ויאמרו לאמר", מתפרש בגמרא כמתאר את תפקידי משה והעם בזמן השירה. רבי עקיבא הסביר כי על הים שר משה רבנו לבדו ברוח הקודש, וכל העם ענו לאחר כל פסוק "אשירה לה'": "כגדול המקריא את ההלל". [בקריאת ההלל בזמנם, קרא שליח הציבור לבדו והציבור ענה אחריו "הללויה"]. רבי אלעזר סובר כי בשירת הים שר משה רבנו, והעם חזרו על שירתו פסוק בפסוק: "כקטן המקריא את ההלל". קטן, שאינו יכול לשמש כשליח הציבור, יכול על כל פנים לקרוא את ההלל בפניהם כשהם חוזרים אחריו. רבי נחמיה לעומתם, מייחס את ההשראה האלוקית של השירה לכל ישראל: "כסופר הפורס על שמע". כשם שבתפילה היומיומית מתפללים כל הציבור כאחד והחזן רק פותח בתפילה, כך בשירת הים פתח משה רבנו, וכל ישראל הצטרפו מעצמם. שלוש הדעות הללו מסמנות קו ברור של צמצום הפער בין משה רבנו ועם ישראל, כאשר בקצהו עומדת דעת רבי נחמיה.

על מחלוקת זו מביא הרבי מליובאוויטש את אמרת הגמרא: "משה שקול כנגד כל ישראל". אולם בהמשך הגמרא שם ישנו ביטוי מקביל – "כל ישראל שקולים כמשה"! מהו בעצם ההבדל בין הביטויים? ההבדל אינו נעוץ במשמעות אלא במיקוד. כאשר מספרים על גדולת משה רבנו, השקול לשישים ריבוא, הרושם המתקבל הוא של חוסר חשיבות של ישראל בפניו. אולם אם גם הם שקולים כמותו, מתגלה עוצמתם של בני ישראל, המשקפים יחד את גילוי השכינה ממש כשם שעושה זאת אדון הנביאים. אם כן, בציר עליו ממוקמות דעות התנאים, רבי עקיבא מדגיש את גדולת משה ורבי נחמיה את מעלת ישראל.

ניתן לראות זאת כשוני בדעות, אולם בעומק ציר הסברות הוא ציר היסטורי – ציר צמיחתו של עם ישראל להשתוות למשה, ועמלו של משה לרדת מן ההר אל העם. משה רבנו בא אל עם ישראל בראשית התהוותו ונשא אותו על כפיו, וגלגולו האחרון, המשיח, ינהיג עם עתיק ובשל, בו "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". רבי עקיבא מזוהה בעיקר עם משה רבנו, ותלמידו רבי נחמיה שואף לראות כבר במשה את הנהגתו של המשיח. כך ר' נחמיה שלנו קיבל עליו רבי, אך חש את השוויון העתידי בין משה וישראל. הקשר של ר' נחמיה מדוברובנה למשיח, ולשני ה'נחמיה' המשיחיים שהזכרנו, בולט בסיפור פטירתו המיוחדת:

כל הלילה של יום הולדתו השישים וארבע, ישב ר' נחמיה כדרכו, בריא ושלם, וכתב תשובות. הוא היה משיב תשובות וכנראה רוב הלילות ישב וכתב. בבקר קם כרגיל והלך לבית הכנסת, שמע "ברכו" ו"קדושה" וקדישים, ואחר כך התפלל באריכות כדרכו. כשגמר להתפלל הסתלק פתאום.

גם הפתאומיות, כמו המעשיות, היא תכונה משיחית מובהקת: "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". כבתנועת מטוטלת, הסתלקות פתאומית כשל ר' נחמיה מורידה אור חדש לעולם, באותה הפתאומיות. זו התנועה של "רצוא ושוב" הנעה חליפות בין הרצון להסתלק מן העולם ולתת משקל לה' בלבד, ובין ההבנה כי העולם הוא חלק מהאמת האלוקית. זוהי גם התנועה בין משה רבנו לישראל, בין רבי עקיבא לרבי נחמיה. בזכות ר' נחמיה שהסתלק פתאום, יגיח פתאום אורו של משיח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION