הרבנית חיה מושקא – ברכה מתוך אהבה

חיי הרבנית חיה מושקא נותנתים השראה לנשים רבות בעולם היהודי, החל ממעשי החסד הצנועים וכלה בעמידה בתוקף עבור דברים שבקודש. ליקוט סיפורים על הרבנית שיום היארצייט שלה יכול בכ"ב שבט

 

הרבנית חיה מושקא שניאורסון נולדה בכ"ה אדר תרס"א לאביה אדמו"ר הריי"צ ולאמה הרבנית נחמה דינה. בהוראת סבה, הרבי הרש"ב, נקרא שמה חיה מושקא על שם אשת אדמו"ר הצמח צדק. הייתה מסורה מאוד לאביה, ואף גלתה עמו לקוסטרומה בשנת תרפ"ז. ביום י"ד כסלו תרפ"ט נישאה הרבנית לרבי מנחם מענדל שניאורסון, לימים הרבי מליובאוויטש. לאחר החתונה התגורר הזוג בברלין, ובעקבות עליית השלטון הנאצי עבר לפריז, לניס ולארצות הברית – שם כבר התגורר אביה הריי"צ. כשנה לאחר פטירת אביה בי' בשבט תש"י, התמנה בעלה לממשיכו לאחר שסרב לכך זמן ממושך – במידה ידועה בהשפעתה. נפטרה כ"ב בשבט תשמ"ח, לאחר מחלה קצרה. בהגיעה אל בית הרפואה ביקשה כוס מים, בירכה "שהכל נהיה בדברו" והחזירה את נשמתה ליוצרה.

 באחת הפעמים כשחזרה הרבנית מסידוריה הקבועים, היה הכביש חסום מסיבה כלשהי, והיה צורך למצוא כביש חלופי כדי להגיע הביתה. לאחר שיטוט וחיפוש, מצא הנהג דרך, בה מעולם לא הסיע קודם לכן את הרבנית – כשקורה משהו חריג, משהו חדש, כבר יש כאן רמז להשגחה פרטית גלויה. בדרך נסיעתם נקלעו למראה לא נעים ברחוב. על המדרכה, אבא אמא והרבה ילדים קטנים וכולם בוכים, כשמתוך הבניין הסמוך יוצאים פועלים ומעמיסים רהיטים על משאית. מחזה מבהיל. כשראתה זאת הרבנית בקשה מיד מהנהג לעצור, וללכת לברר מה קורה כאן – למה כולם בוכים. הנהג הלך ושאל, ונענה כי מדובר במשפחה יהודית שלא היה להם כסף לשלם את שכר הדירה. בעל הבית פנה לבית המשפט שהוציא צו לפנות אותם מהדירה, וכעת מוציאים את כל הרהיטים שלהם. למשפחה אין היכן לגור, הם ברחוב המסכנים, ולכן כולם בוכים. כששמעה הרבנית, בקשה מהנהג לחזור ולשאול כמה כסף חייבים לבעל הדירה. הנהג הלך ושאל, ואב המשפחה ענה שמדובר בכך וכך דולרים – סכום גדול מאוד, כיון שלא שלמו כבר כמה חודשים. מיד הוציאה הרבנית הצדקת חיה-מושקא מהתיק פנקס צ'קים ורשמה צ'ק על כל הסכום שחייבים, הרבה-הרבה כסף, נתנה את הצ'ק לנהג ואמרה שמהר ירוץ ויתן לאבא, ומיד יחזור ונסע, בלי שהאבא ידע בדיוק מי נתן את הצ'ק. כל זה ממדת הצניעות שהיתה בה, שלא רצתה לפרסם את עצמה יותר מדי [כנראה הסיפור התפרסם אחר כך על ידי הנהג]. כך הצילה הרבנית את המשפחה מלהזרק לרחוב.

בזמן הבעל שם טוב ותלמידיו הושלכו יהודים רבים לכלא על ידי המושלים המקומיים, כשלא שילמו את דמי השכירות. הצדיקים התמסרו במיוחד למצוות פדיון שבויים, ושחררו את היהודים הללו במסירות נפש ובמאמצים גדולים. בזמננו ברוך ה' כמעט ואין מקרים רבים כאלה, אך למי שהושלך אל הרחוב קשה להתנחם בכך... הרבנית חיה מושקא הפגינה את אותה התמסרות האוהבת של תלמידי הבעל שם טוב כאשר שילמה מכיסה את כל חובה של המשפחה, וכל זאת בפשטות והצניעות האופייניות לה.

פעם אחת שלחו נשי חב"ד מתנה לרבנית, ויחד איתה שלחו גם פדיון נפש. כוונתן הייתה שיחד עם נתינת המתנה לרבנית יתנו את הפ"נ לרבי, והביאו הביתה. כשהרבי ראה שנותנים את המתנה לרבנית ואת הפ"נ לו הוא תמה – מה פתאום?! גם את הפ"נ צריך לתת לה. אם אתם חושבים שאני יכול לברך, על אחת כמה וכמה שהיא יכולה לברך. היא גם הבת של הרבי הקודם וגם צדקת גדולה בפני עצמה ולכן ודאי יכולה לברך. אל תתנו לי את הפ"נ, אלא לאשתי, וכך היה. ההבדל בין ברכתי לברכתה, הוסיף הרבי, הוא שכאשר הרבנית מברכת אין צורך לעשות כלי – כדוגמת החלטה טובה וכיוצא בזה – כדי שתחול הברכה.

בסיפור בולטת הערכתו הגדולה של הרבי לרעייתו, וגם צדקותה הגדולה שנתנה לה את כח הברכה. לא כל אחד, גם לא כל בעל ייחוס, זוכה שברכותיו יתקבלו בשמיים. מהו סוד ברכות הצדיקים? הראשון שזכה לכך היה אברהם אבינו, האוהב הגדול: כאשר אמר לו ה' "והיה ברכה", העניק לו בכך את הכח להשפיע טוב על הנזקקים לכך. מכך ניתן ללמוד שהכח לברך נובע מתוך אהבה אמיתית למתברך, ונכונות לתת לו משלך עד הקצה האחרון. כאשר הצדיק האוהב כל כך את העומד מולו, לא מסוגל לעזור לו בכוחות עצמו, נענים מן השמיים לברכתו-תפילתו ומעניקים לאוהב ואהובו את הישועה. בסיפור נוסף אודות ברכתה של הרבנית, אנו לומדים גם על רגישותה הרבה לסבלו של כל יהודי, ויכולתה לברך אף כשלא נתבקשה:

אחד מהחסידים באמריקה הלך ברחוב ועסק ב'מבצעים'. בין העוברים ושבים חלף על פניו אדם שכלל לא היה ברור אם הוא יהודי או להבדיל לא-יהודי. ניגש אליו החסיד ושאלו האם הוא יהודי והלה השיב שכן, ואף הוריד את כובעו וחשף את הכיפה שתחתיו. "לא רק שאני יהודי", אמר האיש לחסיד שמולו, "אלא אספר לך סיפור שמאד תהנה ממנו – רוצה?" החסיד אמר שבודאי ברצונו לשמוע, ובן שיחו פתח: "לפני הרבה שנים אמא שלי עבדה בסלון פאות מאד מפורסם, בקראון-הייטס, השכונה של חב"ד, של הרבי. פעם אחת פריידקא, בעלת הבית, לא היתה בחנות, אלא רק אמא שלי. הטלפון צלצל, וכשהרימה אותו מישהי שאלה אם פריידקא נמצאת, כי היא רוצה להזמין פאה. אמא אמרה שפריידקא לא נמצאת, אבל אני עובדת כאן, ואפשר לומר לי את הפרטים על הפאה שאת רוצה. איך קוראים לך? 'מיסיס שניאורסון', ענתה האשה. האמא שלי שאלה – 'אולי את קרובה של הרבי מליובאוויטש שזה שמו?' האשה השיבה – 'כן, זה בעלי'...  אמא מאד התרגשה, 'כבוד מאד גדול בשבילי לדבר איתך בטלפון'. התחילו לדבר על הזמנת הפאה, ואחר כך הרבנית שואלת אותה: 'אני שומעת בקול שלך שאת עצובה, אולי תספרי לי למה?' 'אספר את האמת', אמרה אמא שלי. 'לאחרונה לא הרגשתי טוב, ולפני כמה ימים הייתי אצל הרופא והוא אמר לי שאין לי הרבה זמן לחיות, ח"ו, רק כמה חדשים'. ענתה הרבנית בהחלטיות – 'זה לא נכון, את תתרפאי, תהיה לך רפואה שלמה, ותחיי שנים רבות!'" סיים היהודי את הסיפור באומרו: "כעת, כבר עברו הרבה שנים, ואמא שלי עברה כבר את גיל תשעים"... ברכת הרבנית התקיימה במלואה.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION