הרבי הרש"ב מליובאוויטש - שופכים חסידות

רבי שלום דובער שניאורסאהן מליובאוויטש, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד, נולד להוריו, רבי שמואל שניאורסאהן – הרבי מהר"ש – והרבנית רבקה, ב-כ' בחשון תרכ"א. בברית המילה שלו נתן לו סבו, אדמו"ר הצמח צדק, את הכינוי רש"ב. לאחר פטירת אביו ועל פי צוואתו קבל על עצמו את הנשיאות, תחילה בליובאוויטש ובאחרית ימיו ברוסטוב. הקים את ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש וכן את ישיבת 'תורת אמת', תחילה בחברון ואח"כ בירושלים. הסתלק ביום ב' ניסן תר"פ ונטמן בבית העלמין ברוסטוב. את מקומו מילא בנו יחידו הרבי הריי"צ. בין ספריו הידועים: המשך תער"ב, המשך תרס"ו, קונטרס העבודה, קונטרס 'ומעין' וקונטרס 'עץ החיים'.

לאחר שייסד הרבי את ישיבת תומכי תמימים, התפעל מישהו מאד מסדר הלימוד בישיבה. עד אז לא היה מקובל ללמוד פנימיות התורה בתוך ישיבה – בישיבה למדו רק גמרא. היו ישיבות שלמדו גם ספרי מוסר, אבל בעיקר למדו רק גמרא. פתאום יש כאן ישיבה שלומדים בה גם חסידות, מושגים עמוקים של אלקות, התבוננות בה' – כזה דבר לא היה מקובל בישיבות. אותו אחד אמר לרבי ש'מאד מיוחד כאן שמלמדים חסידות בתוך הישיבה'. הגיב הרבי: כאן לא 'מלמדים' חסידות, כאן 'מ'גיסט' חסידות' [= שופכים חסידות].

ההתבטאות הייחודית של הרש"ב, שהקים את הישיבה החסידית הראשונה, מהווה הוראה לכל מקום בו מתחנכים חסידים (וחסידות). ניתן לחשוב כי החסידות היא מקצוע לימודי, וככזה יש להקדיש לו שיעור אחד או יותר במהלך השבוע. אבל כאן אומר הרבי, כי החסידות איננה עוד מקצוע אלא מהותו של המוסד החינוכי, מוריו ותלמידיו. את מי התורה יש לשפוך בשפע כמו מי סבון בניקיונות של פסח, ולתת להם להתפשט ולנקות כל פינה בתוכנית הלימודים ובנפש התלמידים.

בשל 'שפיכת החסידות' שלו, נודע הרבי הרש"ב כ'רמב"ם של תורת החסידות'. מאמריו הם יסודיים, ארוכים ומבוארים, ובמיוחד הצטיינו בכך ה'המשכים': מאמרים שנמסרו במשך תקופה ארוכה ועסקו כולם בביאור נושא מסוים בתורת החסידות. ההמשך מהווה חידוש בכך שמגמתו להקיף נושא חסידי ולהעמיק בו, בניגוד לצורה השגורה של מאמרי חסידות המקושרים למעגל השנה או לפרשיות השבוע. את מסורת ההמשכים פתח כבר אביו, האדמו"ר מהר"ש, אולם בתקופתו ניתן עליהם דגש מיוחד.

ההמשכים נאמרו בשנות פעילותה של הישיבה: ההמשך הראשון נאמר שנה וחצי אחר הקמת תומכי תמימים, והאחרון מסתיים בשנים בו נסגרה הישיבה בליובאוויטש עקב מלחמת העולם הראשונה. אכן, בשני תחומים – בהמשכים הארוכים ובחינוך החסידי לבחורים צעירים – הפך הרבי הרש"ב את תורת החסידות ליסוד המרכזי בחיים החסידיים, ולשיטה מסודרת הניתנת להילמד נדבך על גבי נדבך.

המשקל הרב שנתן הרש"ב לתורה, מתבטא גם בדרכו לפעול ישועות דווקא באמצעותה:

חדש אחד, הגיע זמן קידוש לבנה והלבנה לא נראתה. באו החסידים הגדולים ובקשו מהרבי שתראה הלבנה. כשיש איזו צרה מכניסים פתק לרבי שיעורר רחמים רבים, ובשביל חסיד ירא שמיים וחרד לדבר ה' (שיש לו גם שמחה של מצוה) יש צער גדול מאד אם לא יכול לקיים מצוה זו.
הרבי, במקום להתפלל, אמר דרשה על פסוק בתורה: "ויוצא אֹתו החוצה", ה' הוציא את אברהם אבינו החוצה ואמר לו "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". לאברהם לא היו ילדים, הוא בכה לפני ה' שיזכה לילדים, וה' הוציא אותו החוצה ואמר לו – הסתכל השמימה, תספור את הכוכבים, יש הרבה כוכבים, בלי סוף, וכך יהיו ילדיך, "כה יהיה זרעך".
הרבי הרש"ב דרש לגבי הפסוק הזה, "וספור הכוכבים", האר הכוכבים. יש לך כח להאיר את הכוכבים. חושבים שהאור בא מהכוכבים – שמש, ירח וכוכבים – אבל אתה היהודי הראשון, המאמין הראשון, התפקיד שלך והכח שלך הוא לספור את הכוכבים, להאיר את הכוכבים. אז הוא המשיך ואמר לו – "כה יהיה זרעך", כמו שלך, אברהם אבינו, יש כח לספור-להאיר את הכוכבים, ככה לכל הילדים שלך, כל היהודים, גם יהיה הכח לספור-להאיר את הכוכבים. אחרי שהוא אמר את הווארט הזה החסידים מיד יצאו החוצה והלבנה יצאה.

כמו רשב"י בספר הזהר, המוריד גשם בתורתו, פועל הרש"ב ישועות בעזרת אמירת תורה השייכת לעניין. הדרוש שדורש כאן מבוסס על דרשה הנזכרת פעמים רבות בחסידות חב"ד, ולפיה המילה 'ספירה' היא לשון 'אבן ספיר' – אבן יקרה ומאירה. בפרט נאמרו הדברים בהקשר לספירת העומר, בה מכוונים ומתפללים להאיר בכל יום בכל יום את ספירתו המיוחדת. כך סופרים-מאירים את עומר השעורים, שבהיותו מאכל בהמה מסמל את הנפש הבהמית.

"הארת הכוכבים" אותה פעל הרבי הרש"ב בסיפור, התייחסה לכוכבים בגשמיות ופעלה את סילוק העננים שהסתירו את הירח. אולם בפשט הפסוק, כשאמר ה' לאברהם "כה יהיה זרעך", המשיל את היהודים עצמם לכוכבים. אם כך, להאיר את הכוכבים פירושו להאיר את היהודים. במה מאירים יהודים?

נתבונן בכך בעזרת הפסוק הבא, המתאר את תגובתו של אברהם לברכה: "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". הכוח אותו העביר אברהם לבניו הוא כח האמונה (אמונה – אותיות "והאמִן" – בגימטריא בנים). בזכות אברהם אבינו, כל יהודי יכול (עם החסידות הנשפכת עליו) להאיר את אחיו הכוכבים באור של אמונה.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION