רבי יקותיאל יהודה מצאנז-קלויזנבורג בארה של מרים

סיפורו של הצדיק השפע חיים - רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שלמרות הצרות שחווה היה עמוד של תקווה וחסד לסובבים אותו

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל השפע חייים והדברי יציב, נולד ברודניק לרבי צבי הירש הלברשטאם אב"ד העיר. בגיל 14 התייתם מאביו, ובאותה שנה הוסמך להוראה. כבן 18 התחתן עם קרובתו פסיה טייטלבוים ולזוג נולדו אחד עשר ילדים, בגיל 21 (תרפ"ו) נתמנה לרב הקהילה החסידית וראש ישיבה בקלויזנבורג. לאחר פלישת הנאצים להונגריה שהה במחנה בנאדבאניה, ולאחר מכן גורש עם משפחתו לאושוויץ. הוא שרד את צעדת המוות, אך אשתו ותשעה מילדיו נרצחו ובניו הנותרים מתו לאחר מכן ממחלת הטיפוס. כל אותו הזמן לא וויתר על קיום המצוות בהידור תוך סיכון עצום, מהקפדה על אוכל כשר ועד לפרי חדש בראש השנה. לאחר השואה הקים במחנה העקורים מוסדות חינוך ובתי תבשיל, טיפל ביתומים והשיא זוגות רבים. בשנת תש"ו הגיע לארצות הברית בכדי להקים מוסדות לניצולי השואה, נישא לחיה נחמה ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט"ו ביקר לראשונה בארץ והניח את אבן הפינה לקריית צאנז בנתניה. בקריה ייסד את חסידות צאנז-קלויזנבורג, מוסדות חינוך וישיבה גדולה שעמד בראשותה, וכן את מפעל הש"ס. גם את המרכז הרפואי לניאדו הקים בנתניה, בעקבות נדרו כי אם יינצל מהתופת ינסה תמיד להציל חיי יהודים. בי"ט בכסלו תש"ך עלה לארץ והתיישב בנתניה, בתשכ"ג פתח ישיבה לבחורים ספרדים ובתשמ"ו יזם את הקמת ה"מועצה להגנה משפטית על ערכי היהדות". כשנשאל על פעילותו בארץ, שנגדה את השקפת דוד אשתו [בזווג ראשון] הרבי מסאטמר, השיב: דא עקא, שאנחנו היראים עוסקין בקיטרוג גרידא, והם – החפשים, שאינם שומרי תורה ומצוה ר"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות... גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו, והייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, אפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את א"י בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?!... בשנת תשל"ב חזר לארצות הברית, ונפטר בליל שבת ט' בתמוז ה'תשנ"ד. מנוחתו כבוד בנתניה.

סיפור מופלא שהתרחש עם הרבי מצאנז במסע המוות, סופר מפי עדי ראיה:
היום השלישי למסע, תשעה באב נדחה, היה היום הקשה ביותר. הנאצים הפליאו את מכותיהם באכזריות רבה וללא הבחנה. במגלבים ובמוטות ברזל דחקו בשבויים ההולכים לפניהם ברגליים כושלות, קודחים מחום ומאיבוד נוזלים. מנות דלות של שימורים מלוחים חולקו להם בתחילת המסע ובמהלכו, אולם מים לא ניתנו, אף לא טיפה. מספר החללים באותו יום הגיע לשיאו. הללו נשארו מוטלים בדרך באין קובר, ושורות הצועדים נדלדלו והלכו. סוף-סוף ניתנה הפקודה: "מנוחה! לרדת מן הכביש שמאלה!". היהודים התרכזו בשדה רחב על שפת נהר. זיק של תקווה ניצת בעיניהם. כמה יהודים מיהרו לרדת אל שפת הנהר והרטיבו את שפתותיהם היבשות. טרם הספיקו להרים את ראשם ומטר כדורים נורה לעברם בידי המרצחים. דמם התערבב במי הנהר.
במשך אותו יום נשמע הצדיק מקלויזנבורג ממלמל את מילות מגילת איכה והקינות. רבים מההולכים השילו את נעליהם, בגלל החום הנורא. גם האדמו"ר עשה כן, בגלל איסור נעילת הסנדל בתשעה באב. לאסונו, זקיף גרמני נטפל אליו ופקד עליו ללכת בשולי הכביש, הזרועים חצץ ושברי זכוכית... הערב ירד, שלדי האדם נצטוו להתארגן למנוחת לילה בשדה. הגופים הרצוצים צנחו כאבן על האדמה. גם החיילים, הסתבר, היו עייפים, ואט-אט עזבו את משמרתם ליד מכונות הירייה ושקעו בשינה. ופתאום עברה לחישה מפה לאוזן: "הוא אמר... שכל אחד יחפור באדמה תחתיו... ישועת ה' כהרף-עין". לכול היה ברור מי הוא 'הוא'. אם הצדיק מקלויזנבורג אומר שיש לחפור, יש לעשות זאת.
במהירות  נטלו האנשים כל מה שמצאו בהישג-יד. בכפית או בגזיר עץ, בידיים ובציפורניים, החלו לחפור. ופתאום התרחש הלא-ייאמן: קילוחים דקים של מים זכים פרצו מהאדמה! ק' חרמץ, שלא היה מחסידי האדמו"ר, מתאר בספרו 'קאשמארן' את הנס שהתרחש: "חששנו להרים קול, שלא ירגישו בנו הצוררים, אך בעיני כולנו ניצתה שלהבת. מים... מים חיים... האנשים המיואשים התחבקו והתנשקו מרוב אושר וגיל... יהודים מעולפים ומתים-למחצה חזרו בִן-רגע לחיות". הכול הרוו את צימאונם, הרטיבו את גופם היבש, והודו לה' על החסד שעשה עמם. כוחות מחודשים ניסכו בהם. לפתע התעוררו השומרים, ורצו אל היהודים להביט במתרחש. הם בהו משתאים בשבויים, אולם ככל הנראה לא רצו לעורר מהומה או התקוממות נגדם, והעדיפו לשתוק ולחזור לרבצם. בבוקר, כאשר באו המפקדים ונוכחו בנס, החליפו בעיניהם השטניות מבטים משתאים, ובלא אומר סבו לאחור בבושת-פנים.
מעתה העצים האדמו"ר את מאמציו לעודד את השרידים בצעדה האיומה, באומרו: "הנה לנו ראיה, כי למרות כל הצרות והסתר פניו של הקב"ה כביכול, הקב"ה אוהב אותנו...". לאחר שנים שח על כך הרבי: "כל מי שמפקפק חס וחלילה באילו של אברהם אבינו או בבארה של מרים, יכול היה להשתכנע אז...".

שמו הראשון של הרבי, יקותיאל, הוא אחד משמותיו של משה רבינו, וגם על צדיק זה ניתן לדרוש את דרשת חז"ל על שמו זה של משה: "שקיוו ישראל לאל בימיו". הוא כמשה, אך בפלא המים שחולל ראה דווקא את בארה של מרים, האחות הגדולה שליוותה את משה לאורך כל חייו ונבאה את לידתו. עמרם אביהם אף כינה את משה "נבואתֶךְ".

בגשמיות נתנה מרים לישראל את מתנת הבאר, אך בחסידות מוסבר כי זו מעידה על מתנה רוחנית, היא עבודת התפילה. כשם שמי הבאר עולים מעומק האדמה, כך העלתה מרים את ה'מיין נוקבין', ועוררה את לבם של ישראל. נוכל לומר אם כך, כי שמו של משה 'יקותיאל' על שם הקיווי והתפילה, בא לו מהיותו "נבואתה של מרים". באר מרים, הנובעת לרבי יקותיאל יהודה בעמק הבכא של השיעבוד הנאצי, מגלמת כאן את הקשר המיוחד בין האח והאחות. דרך הבאר חשף הצדיק את אהבת ה' הנסתרת וכך עורר את תקוות היהודים לישועה, כמרים המרימה מים מעמקי האדמה.

גם לאחר עליתו ארצה ליוותה מרים את רבי יקותיאל יהודה: כשהקים את בית הרפואה 'לניאדו', ברך במיוחד את אגף היולדות שבו שיהיה תמיד מלא ביולדות יהודיות. אגף היולדות הוא מעין 'גלגול' של המילדות העבריות שפרה ופועה – הלא הן יוכבד ומרים. מקומה של הבאר לא נפקד משאר מחלקות המרכז הרפואי: השורש ב.א.ר אותיות ברא לשון בריאות, ובחילוף אותיות בומ"ף מתקבל ממנו השורש ר.פ.א, לשון רפואה.

ופלא הוא, שפטירתו של הצדיק חלה במוצאי יום התענית על שריפת התלמוד, אותו הקפיד לצום. יום זה נקבע כתענית יחידים, לא בתאריך מסוים כי אם ביום שישי של פרשת חוקת – בו קוראים על שירת בארה של מרים.

מיתת מרים נסמכה לפרשת פרה אדומה, ללמדך שמיתת צדיקים מכפרת ומטהרת כפרה אדומה. כך עיסוקו של הרבי בילודה וברפואה דווקא מתוך המוות והייסורים, בא מכוחה של מרים המטהרת ומרפאת את טומאת היפך החיים.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION