ההר שלא ידענו שטיפסנו עליו

"איש אחד נסע עם עגלון וישן בדרך, ובתוך שנתו באו להר גדול..." משל עמוק של הבעל-שם-טוב על התכונות השליליות שיש בנו מבלי שאנו מודעים לקיומן ועל הדרך לתקנן, בצירוף ביאור נרחב. 

אמר הבעל שם טוב: יכול להיות שיהיו לאדם מידות פחותות ואפילו מגונות ולא ירגיש בהן, ואדרבא יחשוב שהוא אינו שייך כלל למידות פחותות או מגונות כאלו.
ומתי ירגיש בהן? בזמן שיתחיל להתעסק ולעקור מתוכו מידות רעות אחרות הידועות לו, אז ירגיש בהן וגם יראה שלא בנקל יוכל לעוקרן ולשרשן מלבו.
ואמר משל על זה: איש אחד נסע עם עגלון וישן בדרך, ובתוך שנתו באו להר גדול. הלכה העגלה עד שהגיעה לגובה ההר, ואז הקיץ האיש משנתו.
ואמר העגלון להאיש הנוסע עמו: כמה גדול ההר אשר אנחנו נמצאים בו! ואמר לו האיש: איזה הר אתה רואה? שום הר אין כאן, כי אם על מקום מישור אנחנו נמצאים! והעגלון אומר לו: לא, כי על הר גבוה ומשונה מאוד אנחנו נמצאים.
וכך המה מחולקים בדעתם עד שמתחילים לירד מההר, אז רואה האיש הנוסע שזה שחשב מתחילה ששום הר אין כאן הוא מפני שהיה ישן, משום זה לא ראה ולא ידע באיזה מקום הוא נמצא. אבל כשמתחילים לירד מההר אז הוא רואה שהצדק עם העגלון, שהאמת הוא שהם נמצאים על הר גבוה מאוד.
והנמשל בזה הוא מובן, שעד שלא יתחיל לחשוב על גסות המידות שיש לו אין הוא מרגיש בהן כלל, מפני שהיה ישן כל הזמן. ומתי מתחיל להרגיש בהן, בזמן שמקיץ משנתו ומתחיל להתעסק בהן. רק אז הוא מרגיש באיזה מקום הוא נמצא, ושבאמת הוא על הר גבוה מאוד.
(לקוטי סיפורים עמ' כב)

ואנכי לא ידעתי

משל ההר הגבוה הוא מן המשלים הידועים של הבעל שם טוב. הוא מובא גם בספר 'כתר שם טוב', המלקט את רובי תורתו מפי תלמידו בעל ה'תולדות', ומתוך הדברים שם:

האדם, אף על פי שיש בו גדלות וגאווה ונדמה לו שהוא למדן גדול ויחסן ובעל מידות טובות וצדיק וירא ונעים ונחמד, ולפי מעלתו היה ראוי שלא להתחבר ולפנות לשום אדם – רק [כדי] שלא יחזיקוהו לבעל גאווה ו[מפני ש]סובר שמצוה להיות עניו, על כן עושה את עצמו עניו.
ומשל למה הדבר דומה, ליושב על עגלה וישן כשנוסע עמו בעל העגלה על הר גבוה, ואחר כך אם נתעורר האדם הישן ואומרים לו שהוא על ההר – אינו מאמין, מפני שאינו רואה שום סימן, אך יתוודע לו כשירד מן ההר בשיפוע השני. וכן האדם נולד על זה ההר, שהוא הגבהות…

הרי שבעיקרו של דבר נועד משל ההר הגבוה להמחיש את השביתה שקונה לה הגאווה בלב האדם. משונה הגאווה משאר מידות רעות: מצד אחד הרי היא המצע שעליו גדלות כולן, גסות הרוח היא הקרקע המאפשרת לעשבים השוטים לצמוח על גביה. אך מן הצד השני, הגאווה היא הרע הסמוי ביותר והטבעי ביותר. שנים על שנים היא יכולה לקנן בלבו של אדם, ולא הוא ולא הסובבים אותו ידעו על כך מאומה.

ולא זו בלבד, אלא ששונה היא הגאווה גם בכך שבאמת לא האדם יצרה. שאר המידות, הן לכאורה עניין שבבחירה. אדם יודע לזהותן, ולפעמים הוא גם זוכר את היום בו פתח את דלתו בפניהן לראשונה. אך הגאווה, גם אם כשמדברים עליה בפירוש נקל לבאר את פחיתותה, היא בכל זאת תחושה שמעבר למה שאדם מודע אליו בדרך כלל. היא קשורה ושלובה בעצם חווית החיים, בלב הישות שכל אדם מפתח בתוכו עוד מימי הינקות.

אם מידות רעות אחרות בולטות בחריגותן על רקע הנוף הטבעי והפשוט, הרי הגאווה היא מדרך כף הרגל. אין מבחינים בה, והנסיון לחשוף אותה מעורר התנגדות רבה – כי תיקונה שומט את הקרקע מתחת רגלי האדם במצבו הנוכחי.

במובן זה, יש להבין את שנתו של הנוסע לא רק כנפילה אקראית שבתוך החיים, אלא גם כתיאור של מה שעובר על כל נשמה בשעה שהיא יורדת אל הגוף. ה'שינה' נדרשת לנשמה על מנת לטשטש את המודעות הטהורה שבה עמדה לפני ה' יתברך בביטול גמור, ולאפשר את בניין הישות הנפרדת ובעלת הבחירה.

לכן קשה מלאכתו של העגלון – הוא הרבי, המשפיע, החבר הטוב, ויותר מכולם הנפש האלקית, הדופקת תדיר על דלתי הלב ומשתדלת להשיבו אל אביו. עקשנותו של בעל הגאווה נובעת לא מן הרשעה ואף לא מן הבושה, אלא מן העובדה הפשוטה שהוא באמת אינו חש כלל בגאוותו. אין הוא יודע שהעפיל ועלה אל ההר הגבוה הזה, שהגביה את עצמו בגאווה ובישות אל מקום משונה ומסוכן כל כך.

רק כשמתגלים 'דברים הניכרים', כשמתקבלות עוד ועוד עדויות לכך שבעצם אין הוא מושלם כפי שדימה – אזי הוא מבין שדבר מה יסודי מאוד אינו כדבעי אצלו. זוהי, בהבנה ראשונה, מהות הירידה המגלה לעיני הנוסע את גובה ההר שעליו דרכו רגליו.

עליה צורך ירידה

מעניין שהתמונה המתקבלת מן המשל הזה הפוכה מן הציור השגור בפי כל: ירידה צורך עליה. כך הרי מסבירים תמיד בכל הספרים את הסיבה לירידת הנשמה אל הגוף, שירידה זו נועדה להביא לידי עליה גדולה לאין שיעור, עליה שלא היתה יכולה להתרחש לולא הירידה הגדולה שקדמה לה.

אך באמת פשוט שאין כאן סתירה, אלא המשל שלנו מבאר את פנימיותו של הציור האמור. בספרי החסידות נשאלת תמיד השאלה: "מפני מה ירדה הנשמה אל הגוף?" ועל כך באה התשובה – "ירידה צורך עליה". אך מהי אותה ירידה ואיך חווה אותה האדם השלם, נשמה בגוף – על כך במשל שלפנינו.

עבור הנשמה הטהורה, הבטלה ביטול גמור במציאות בוראה, אין ירידה גדולה יותר מן העליה הזו. הרי בטבעה היא חפצה להתכלל במציאות ה' יתברך, להיעלם, והנה לוקחים אותה ומעמידים אותה על ראש ההר. עושים אותה לדבר מה, מבליטים את עצמיותה וגורמים לה להתנפח ולהיפרד ממקורה.

וכל זאת – צורך ירידה. קודם ירידתה אל הגוף היתה הנשמה בבחינת אין פשוט ותמים, שאינו יודע עדיין את האפשרות להיות יש. לאחר ירידתה היא הופכת להיות יש גמור, מתוך אבדן עצמי ושכחה עמוקה. וכשתישבר גאוותה ותבוא על תיקונה, הרי שתשוב להיות אין ואפס ממש, בטלה במציאותו יתברך הרבה יותר מכפי שהיתה קודם ירידתה אל הגוף.

ובתבנית אחרת, ידועה יותר: נשמה טהורה היא בבחינת צדיק, הנשמה 'על ההר' היא בבחינת חוטא ואילו הנשמה ה'יורדת מן ההר' היא בבחינת בעל תשובה, העולה אל מעל ומעבר למקום שרגלי הצדיקים עומדות בו.

קול דודי דופק

במבט פשוט, לא הרי הנמשל כהרי המשל. במשל, הלא הירידה מן ההר בוא תבוא, והיא שתגלה לעיני הנוסע את גובה ההר שעליו היה אם ירצה בכך ואם לאו. בכלל, לא הוא אוחז בהגה כי אם העגלון, והוא המנווט את תהליך ההתפכחות. אולם בנמשל הרי תובעים מן האדם להוריד את עצמו מן ההר, לחשוב על גסות לבבו, להקיץ משנתו ולעסוק בתיקון מידותיו בכחות עצמו.

אך במבט עמוק יותר, מוכרחים להבין שהמשל מדוייק גם בנקודה זו. האדם הנמצא על ההר אינו מרגיש כלל בצרתו, ואין איפוא כל סיבה שיתעורר משנתו ויתחיל לבקש את דרכו למטה. לכן מוכרח שתבוא התעוררות כלשהי מלמעלה, בחסד ה' עליו ובחפצו להשיבו ולהחיותו.

אמנם, מובן שלאדם עצמו תפקיד מכריע. עליו לפעול בכל כחו מרגע שזכה לרמז כלשהו המגלה לו היכן הוא נמצא, וכן להטמיע בנפשו מכאן ולהבא את הידיעה שאפשר ויקרה כדבר הזה שנית. המוכנות לכך תופסת חלק גדול מעבודת הנפש שבכל עת ובכל שעה, בה משתדלים לחשוב את חשבון הנפש ולנסות לנווט כהלכה מבלי לסטות מן הדרך ולעלות על הרים שכאלה שנית.

את הצורך באיזון הזה מביע הפסוק בעוצמה רבה: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק – פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי". לבו של אדם ער הוא תמיד, שם שוכנת נשמתו הטהורה. מתוך הלב הזה דופק הקב"ה על דלתי האדם, דפיקה שכולה חסד חינם, קורא לו ומעוררו לפתוח ולשוב.

חלקו של האדם צריך להתבטא בתגובה המיידית, בנכונות לקום מיד ולפתוח את הדלת. שלא להקשות עורף ולהעיז פנים, ולהותיר את הקריאה בלא מענה.

עזר כנגדו

כחו של משל ההר הגבוה הוא בזעזוע שהוא יוצר בלב האדם המפנים אותו באמת, כשהוא נוכח לדעת איזו תהום פעורה לו מתחתיו ועד כמה קרוב הוא אל שפתה.

קשה לתקן משהו, ובפרט מצב מתמיד ומושרש היטב בנפש, בלא פעולה חריפה. בחסידות מכונה פעולה כזו 'הזזה עצמית'. דבר מה שרואים, שומעים או מרגישים מפלח את הלב, נוקב ויורד עד עצם הנפש ומשם הוא מזיז את הכל.

כשמדברים על "קול דודי דופק", אפשר לקבל את הרושם שיש להמתין לדפיקה עדינה ומתחשבת. ובאמת כך הוא לפעמים – בעיקר אצל מי שזכה להיענות מיד לדפיקה, בטרם יעמיק ליפול.

אך לא תמיד כך הוא, ולפעמים הדפיקה היא חזקה – ולמראית עין גם בלתי מתחשבת. כשהנוסע מסרב להכיר בצדקת העגלון, הוא למעשה מסרב להבין שיש לו צורך בירידה הזו, שתחל עוד מעט קט. מן הסתם, כשהחלה העגלה לרדת היתה תחושתו תחושה של מי שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, ודימה כי עולמו חרב עליו.

וכמובן, דוקא אצל אותו שלא זכה מתגלים רחמי ה' במידה רבה עוד יותר. הרי במידת בשר ודם, אם לאחד יש מה לתת והוא מקיש על דלתו של נזקק, לכל הדעות אין איש מצפה מן הנותן שיפציר בו ויתן לו הזדמנויות נוספות. אך ה' יתברך ברחמיו הרבים דופק פעמים רבות, ואם אוזניו של אדם כבר נאטמו ואין הוא מבחין עוד בדפיקות – הוא מעורר אותו בדרכים אחרות.

לפעמים גם מה שנדמה כמתנגד לאדם, כצרה רוחנית או גשמית, הוא למעשה עזר גדול. התורה מכנה את האשה "עזר כנגדו", אותה אשה שנוצרה מצלעו של אדם בשעה שנרדם וישן שינה עמוקה, ותפקידה כל ימי חייה הוא לעזור לו ולעוררו משנתו זו.

וביתר פירוט מבארים לנו חז"ל: "זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו". בתורת החסידות נדרשת הזכיה תמיד במובן של הזדככות, שאם הזדכך האיש ותיקן את עצמו כדבעי – אזי אשתו עוזרתו מתוך שלווה ומנוחה. ואם לא הזדכך, ולא פעל בכחות עצמו את תיקונו כראוי לו – אזי היא "כנגדו להילחם בו" על מנת לבטל את ישותו ולהביא לידי כך שיתקן את עצמו.

מן הלימוד הזה יש לצאת עם שתי מסקנות: ראשית – כל צרה גשמית או רוחנית המתרגשת ובאה על האדם, היא בגדר מתנה. לכן, במקום להיגרר לחווית המצוקה יש להתבונן ולחיות את הדין בשורשו – לפקוח את העינים ולהשתדל להבין מדוע עשה לי ה' יתברך כך, ומדוע דוקא בצורה כזו הוא צריך לעוררני.

ושנית – שלא להתפתות לגלולות הרגעה מכל המינים והסוגים. כל זעזוע בא להזיז את האדם ולהעירו משנתו, וצריך לנסות ולתפוס את האמת שבו ולא להחליק ולטשטש אותה. משל למה הדבר דומה, לאחד שמעוררים אותו והוא מתהפך לצד השני וחוזר לשנתו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION